שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קכה
א
ע"ד מ"ש בחיבורי סי' פ"א אות ח' ע"ד הקושיא שהובאה בשו"ת שו"מ למה נאמנת אשה במגו דגרשתני. הא רוב אנשים אינם מגרשים והו"ל מגו נגד רוב. וע"ז תרצתי שם בקוצר דהוי רוב התלוי במעשה. וכתב כבודו שאינו מבין זה דהא הרוב הם אין מגרשים ואין עושין כלום. משא"כ בבכורות כ' איירי ברוב מתעברת שצריך למעשה כפירש"י שם. ידע כבודו כי באמת הכל אחד דבדבר התלוי במעשה לא אזלינן בתר רובא אף בכה"ג. דלכאורה צריך להבין הסברא דל"א בתר רובא דתלי במעשה. ואין לומר הטעם דאוקמינן אחזקה שלא נעשה המעשה. הא רובא וחזקה רובא עדיף. ולזה נראה הסברא דכיון שתלוי בבחירת האדם או הבע"ח אם לעשות זה או לא. אין שייך ללכת בזה אחר הרוב. דלא דמי לכל הנהו דילפינן מינה בחולין י"א דאזלינן בתר רובא. ולפ"ז ה"ה היכא שהרוב אינו עושה המעשה והמיעוט עושה ג"כ לא אזלינן בתר רובא כיון שתלוי בבחירה וכנ"ל ומדוקדק לשון הש"ס רובא דתלי במעשה ולא קאמר רוב ע"י מעשה. או הצריך למעשה:
ב
ואין להקשות דא"כ למה קרי הש"ס בב"ב צ"ב רוב הא דרובא לרדיא זבני. דהלא זה תלוי ברצון הקונה. ז"א דשם אין תלוי ברצון הקונה רק בצורכו. כי רוב אנשים הנצרכים לקנות שוורים צורכם הוא לרדיא. והא דרובא קרו לכדא כדא בב"ק כ"ז נראה דנהי שתלוי בבחירת האדם איך לקרוא הדבר. בכ"ז כיון שהרוב קוראים לכדא כדא. כל אחד רוצה לקרותו כמו שקוראים הרוב כדי שלא יטעו בכוונתו. ועוד נראה דלענין לשון בנ"א לא שייך בחירה. דכל אחד בטבע נמשך בלשונו אחר מבטא רוב בני מדינתו או עירו וכידוע. וזוהי סברת התו' בבכורות כ' ויבמות קי"ט שכתבו דבאדם שדרכו לשמש לא מיקרי רוב מתעברות רובא דתלי במעשה. והיינו משום דכיון שהוא דבר טבעי כל אדם נמשך אחר הטבע ואין זה נקרא שתלוי ברצון. והחילוק בין אדם לבהמה נראה לדעת התו' שם דאדם טבעו כן תמיד. אבל בהמה יש לה רק זמן מיוחד. וגם דכל אדם יש לו אשה מיוחדת. אבל בהמה אפשר שכמה זכרים יבואו על נקבה אחת. והרבה ישארו בלי עיבור. ולזה איתא בש"ס ב"מ דף צ' שלפעמים צריך להרביע בידים והובא בתוס' הנ"ל ג"כ:
ג
ולכאורה סברא זו מבוארת ברמב"ן במלחמות פ"ב דקדושין ובריטב"א שם דף נ' ע"ב גבי רובא מסבלי והדר מקדשי. שכתבו שם דלהכי חיישינן למיעוט דמקדשי והדר מסבלי משום דתלי במעשה ובמנהג בני אדם ורצונם ע"ש. אבל באמת ז"א דהא כבר בארנו דטבע האדם להמשך אחר המנהג ושפיר הוי רובא. וכוונתם שם רק דבחומרא דא"א יש להחמיר אף בכה"ג כיון דמ"מ תלוי ברצון. אבל הך דבכורות דף כ' דרובא דתלי במעשה לא אזלינן בתריה. הכוונה במקום שאין שייך מנהג ותלוי רק ברצון כמו שבארנו. ולזה לא אזלינן כלל בתר רובא. וראיתי בשב שמעתתא ש"ד פ"ו שהבין שדעת הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דהא דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה הוא רק חומרא בעלמא. ורוצה ללמוד מזה ג"כ להא דרובא לרדיא זבני דהוי ג"כ רוב התלוי ברצון. ולפמש"ל ז"א וגם כבר בארנו בס"ד דהא דרובא לרדיא לא מיקרי תלוי ברצון כלל:
ד
והנה הרשב"א בחי' בחולין דף י"א ע"ב ובר"ן פ"ק דחולין כתבו דהיכא דהרוב והמיעוט תרווייהו תלו במעשה אזלינן בתר רובא. ומכ"ש היכא דהמיעוט תלי במעשה. ורק היכא דהרוב תלוי במעשה והמיעוט אתי ממילא חיישינן למיעוטא לפי דהא דאתי ממילא שכיחי טפי. ולכאורה מתבאר מדבריהם דלא כמש"ל רק שהעיקר תלוי אם צריך מעשה או לא אבל אם תלוי ברצון וא"צ מעשה הוי רוב כיון שגם המיעוט הוא כן. ולפ"ז חולקים על הרמב"ן וריטב"א שהזכרנו. אבל הלא הר"ן והרשב"א כתבו בעצמם בפ"ב דקדושין כהריטב"א ורמב"ן שהזכרנו שברוב שתלוי במנהג חוששין למיעוט לפי שאפשר שנהג כמנהג המיעוט. ומהר"ן שם יש לדחות שכתב שם הטעם דהוי רוב העשוי להשתנות לפי שמנהג עשוי להשתנות. אבל הרשב"א כתב שם ממש כהריטב"א. וא"כ קשו דבריו אהדדי. וגם להר"ן קשה כיון דמנהג קבוע עשוי להשתנות. קו"ח דבר התלוי במעשה בעלמא שעשוי להשתנות:
ה
והנראה בדעת הרשב"א ור"ן בזה דבקדושין כתבו רק שיש לחוש לחומרא מדרבנן ברוב שהוא מצד מנהג וכמבואר במלחמות ובריטב"א שם שהוא רק לחומרא. וכן הביא הרשב"א בחידושיו שם דברי התוס' שיש מקומות שחששו למיעוט במקום איסור אשת איש. ובחולין שם כתבו מעיקר הדין. וגם דהא בקדושין איירי שם ברובא מסבלי והדר מקדשי וזה אינו מחוסר מעשה. ואדרבא המיעוט תלוי במעשה שצריך לקדש קודם הסבלונות. ובכ"ז כתבו לחוש למיעוט לחומרא מדרבנן: הסברא דרובא דתלי במעשה שכתבנו דהיינו
ו
ובגוף התלוי ברצון וברשב"א ור"ן דחולין הנ"ל מבואר להיפוך. נראה דזה תלוי במחלוקת רש"י ותו' ושאר ראשונים בפ"ק דחולין. דלרש"י שפירש שם בדף י"ב ע"א דלמסקנא ילפינן דאזלינן בתר רובא מהל"מ. א"כ יש לילך אחר רוב אף אי תלוי במעשה דלא מצינו חילוק בזה. ורק כשתלוי ברצון י"ל שזה אינו רוב גמור וכמש"ל. אבל אינימא דילפינן רובא מקרא. י"ל דלא ילפינן רק דומיא דאיירי בתורה ברובא דלא תלי במעשה. אבל רוב התלוי במעשה אין לנו ואין לך בו אלא חידושו:
ז
אכן הרשב"א בחי' בפ"ק דחולין כתב הסברא דמיעוטא דאתי ממילא שכיח טפי מרובא דתלי במעשה. משמע דיליף לה מסברא. ואפשר לומר דנהי דילפינן לה מקרא כנ"ל. מ"מ צריך איזה סברא לחלק בזה. ולזה כתב הסברא דשכיח טפי והו"ל מיעוט המצוי וחיישינן לה טפי. רק לשון הרשב"א שם שכתב דמיעוט דאתי ממילא שכיח טפי מרוב התלוי במעשה: אינו מדוקדק קצת דנהי דהוי מיעוט המצוי. מ"מ לא הוי מצוי טפי מהרוב שכנגדו:
ח
ולכאורה רציתי לומר הסבר הדבר דכיון שהרוב דמתעברות תלוי במעשה דשימוש. א"כ יש מיעוט שלא נזקקו להם זכרים כלל. ומיעוט שנזקקו ולא נתעברו והו"ל תרי מיעוטי דמצטרפי והוי פלגא ופלגא כדאיתא בקדושין דף ע"ג ע"א. וע' בחי' הרשב"א ביבמות קי"ט בזה. ולזה שפיר כתבו הרשב"א והר"ן דהיכא שהמיעוט תלוי ג"כ במעשה. א"כ שוב אין שייך סברא זו דהא ליכא הכא תרי מיעוטי. ועפ"ז מבואר דברי המג"א סי' ח' סקי"א שכתב דלהכי אמרינן בבכורות כ' דהוי רובא דתלי במעשה משום דהוי ס"ס שמא לא נזקקה ושמא לא נתעברה. והוא תמוה דהיכן מצינו בזה בש"ס שם. וגם דהא הוי רוב נגד הספיקות ולא הוי ס"ס בכה"ג כמבואר בראשונים. וע' תו' כתובות דף ט'. ולפמ"ש מבוארים דברי המג"א בפשיטות וז"ב בכוונתו:
ט
ועפ"ז יש לישב מה שקשה לי טובא מהא דקיי"ל רוב ע"ה מעשרין הן וכן מהא דקדושין דף פ' ושאר דוכתי רוב תינוקות מטפחין הן ובחולין דף נ"ג רוב אריות דורסים ורוב שוורים מתחככים הן. דהא כל הנהו הוי רובא דתלי במעשה. ודוחק לומר דרבינא דס"ל בבכורות שם דלא אזלינן בתר רוב כזה פליג באמת על כל הנהו סוגיות. אבל לפמ"ש א"ש דבכל הנהו שהזכרנו ליכא תרי מיעוטי. והוי הרוב רוב גמור:
י
ובהא דרוב ע"ה מעשרין י"ל דכיון דהוי מצוה לעשר. לא מיקרי תלוי במעשה. דבודאי יעשה זאת. וכעין הא דאיתא במנחות דף ק"ב דהיכא דמצוה לפדות אמרינן כל העומד לפדות כפדוי דמי ואם אין מצוה לפדות אינו כפדוי דהוי מחוסר מעשה. וכן קיי"ל בנדרים דף נ"ט דהיכא דהוי מצוה לעשות זאת כגון לשאול על הנדר מיקרי דבר שיש לו מתירין. אף דכל דשיל"מ בעינן שיבוא ההיתר ממילא. מ"מ כיון שמצוה היא. אנו תופסין כאלו הוא נעשה ממילא. וה"ה הכא במקום מצוה לא מיקרי תלוי במעשה. ובהא דרוב אריות דורסים ושוורים מתחככים י"ל דכיון דהוי דבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה. וכעין שכתבו התו' בבכורות דף כ' ויבמות קי"ט דאדם שממילא נזקק לאשתו לא מיקרי תלוי במעשה. משא"כ בהמה שצריך לפעמים להרביע. כוונתם נראה דבאדם הוי דבר טבעי שמזדקק לאשתו. אבל בהמה אין להם אישות מיוחדת. ואפשר שהרבה בהמות אין אצלם שורים שיזדקקו להם. וצריך לזה השתדלות בעליהם להרביעם. וזה אינו בטבע רק ברצון. אכן לתירוץ קמא שבתוס' ביבמות קי"ט ע"א שתירצו דלרבינא דבכורות ס"ל באמת דגם גבי אדם לא אזלינן בתר רובא דמתעברות ויולדות. מוכח דלא ס"ל סברא דדבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה וכן סברא דדבר מצוה שהזכרנו. דהא עונה הוי מצות עשה ומ"מ כתבו דמיקרי תלוי במעשה. ולכאורה מוכח גם מתירוץ שני של התוס' דלא ס"ל סברא דמצוה מדלא תירצו כן ואפשר לומר דהאמת נקטו דאף אי לא הוי מצוה. מ"מ כיון שהוא דבר טבעי לא מיקרי תלוי במעשה. אבל לתירוץ ראשון שבתוס' מוכח דלא ס"ל סברות הנ"ל:
יא
ונראה דעתם כמש"ל דסברא דרוב התלוי במעשה הוא מפני שתלוי ברצון האדם ולזה אף שבטבע הוא מתאוה לזה. מ"מ תלוי זה ברצונו ורצון האשה. ואף שמוכרח לזה מצד מצות עונה. מ"מ הא אפשר שתמחול האשה על עונתה. ואף דביבמות שם איירי שלא קיים עדיין פו"ר. וקיי"ל באה"ע סי' ע"ו ס"ו דבזה לא מהני מחילה. מ"מ י"ל שאולי השיג מלאכה כזו שצריך להתרחק מאשתו על כל המשך וכדומה שאז מותר לו לעשות כן בהסכם אשתו. ואפשר ס"ל להתוס' דאף דהוי מצוה. מ"מ כיון שתלוי ברצונו לא הוי רוב. והוי רק חזקה דאוקמינן ליה בחזקת כשרות שיקיים מצוה זו. ואף דמצינו דאמרינן חזקה דתליא במעשה וכגון הא דקיי"ל חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן וכן חזקה שליח עושה שליחותו לרב ששת בעירובין דף ל"ב דס"ל דאף בדאורייתא אמרינן לה. וכן מצאתי בראש יוסף בחולין י"ב שכתב דאזלינן בתר חזקה דתליא במעשה. וכן חזקה אין ב"ד מתעצלין יעו"ש. עכ"פ בנ"ד אין לו רק דין חזקה ולא דין רוב כיון דתליא במעשה:
יב
והא דרוב ע"ה מעשרין י"ל דס"ל להתו' דבאמת אינו רק מצד חזקה. וכ"כ התו' בבכורות דף כ' ע"א סד"ה ואבע"א שהקשו ל"ל נימא לר"מ סמוך מיעוט ע"ה שאין מעשרין לחזקת טבל והוי פלגא ופלגא. ותרצו דאפשר עשה כדר' אושעיא לפטור ממעשר. ועוד דהא יש להע"ה חזקת כשרות ואין להחזיקו ברשע בשביל המיעוט וכ"כ התו' ביבמות קי"ט ע"א ע"ש. וכוונתם דכיון דרובם מעשרים. אכתי לא איתרע חזקת כשרות דידהו. ושפיר אוקמא נגד חזקת טבל. ומ"מ לא הוי ספק השקול אף אינימא דמדאורייתא לא אזלינן. משום דחזקת טבל אינה כלל כיון שעומדת להשתנות ע"י הפרשה. וכיון שמכר הע"ה את הפירות איתרע חזקת טבל בזה כי מזה יש הוכחה שהפריש מעשרות. ואין זה חזקה נגד חזקה כלל כמובן. וכעין זה י"ל שחזקה שהמומחה לשחיטה שחט יפה אינו מתנגד לחזקת איסור שאינו זבוח באשר איסור שאינו זבוח לכך הוא עומד שיפקע האיסור ע"י השחיטה. וזה עדיף מחזקה העשוי' להשתנות שנחלקו האחרונים בזה. וכעין זה נראה לומר גבי טמא שטבל במקוה ויש ספק בהכשר המקוה שחזקת כשרות המקוה אינו עומד כנגד חזקת טומאת האדם כי לכך הוא עומד האיש הטמא שיטבול במקוה ויטהר. וכל אלו החזקות אינן סותרות זא"ז כלל. ובזה מובן סברת תירוץ הש"ס בחולין דף י' סכין אתרעי בהמה לא אתרעי שהכוונה כנ"ל שחזקת הבהמה אינה סותרת חזקת הסכין. ומה שקשה ע"ז מהא דמקוה. כבר כתבו התוס' שם לתרץ משום דשם י"ל דחסר ואתאי ע"ש. וכעין זה כ' הרשב"א בחידושיו ס"פ המפלת דאף שהאשה יש לה חזקת טהרה. מ"מ אם הפילה איזה דבר ואין ידוע מה הפילה דבר טהור או טמא. הוי ספק השקול. ולא שייך לאוקמא על חזקת טהרתה. לפי שדרכה בכך להיטמא ע"י הפלה ע"ש. וביאור סברא זו דורשת אריכות רב בכמה דוכתי בש"ס ובדברי הראשונים שיש לבנות ולסתור בזה אך אכ"מ. ועכ"פ בדברי התוס' י"ל כן דחזקת טבל הוא רק חזקת איסור כמ"ש האחרונים. וחזקת כשרות הוי חזקת הגוף. וכבר כתבו הפוסקים בכ"מ דחזקת הגוף עדיפא מחזקת איסור. ומ"ש הרשב"א בפ"ק דחולין גבי לא בדק בסימנים דהוי רוב התלוי במעשה. לא שייך בזה חזקת כשרות וגם מצד שמצוה לשחוט כראוי. לפי שהספק אינו על רצון השוחט. רק שמא חשב שכבר נשחט כראוי. ובאמת לא נשחט. ובזה לא שייך סברות הללו:
יג
עכ"פ נתישבו בע"ה דברינו בחיבורי דשפיר מקשו התו' דניהמנה במיגו דגרשתני ולא הוי נגד רוב דאין מגרשין. כיון דתליא ברצון ובמעשה. ולטעמייהו אזלי דמפרשי הכי הטעם דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה וכמש"ל. וביותר הקשו זה לתירוצם הראשון ביבמות קי"ט שם וכמש"ל. ומצאתי בחי' הרמב"ן ביבמות שם שכתב ג"כ דלרבינא גם באדם לא אמרינן רוב מתעברות ויולדות משום דתלי במעשה. ומייתי שם ג"כ האי דרוב תינוקות מטפחין שהזכרנו וכתב שם דלהכי באמת אין שורפין עליו תרומה כדאיתא בקדושין דף פ'. משום דהוי רובא דתלי במעשה. וי"ל דלפ"ז ס"ל ג"כ הטעם משום דתלי ברצון האדם כנ"ל אך אח"כ מסיק באופן אחר יעו"ש. ולטעמיה אזיל דס"ל במלחמות בפ"ב דקדושין דלא מיקרי תלי במעשה רק כשמחוסר מעשה ממש ולא במה שתלוי ברצון וכמש"ל. אבל בדעת התוס' ובפרט לתירוצם הראשון שם שפיר י"ל כנ"ל:
יד
ובהא דרוב ע"ה מעשרין לשיטת הרשב"א והר"ן שמפרשים הטעם דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה מפני שמחוסר מעשה. י"ל שפירוש הרוב הוא שרוב ע"ה אין מוכרים או אוכלים עד שיעשרו. וא"כ הוי רוב בשוא"ת ולא במעשה. ובזה יש לישב כמה קושיות בענין זה. אכן במלחמות פ"ב דקדושין מוכח דלא ס"ל סברא זו. שהרי כתב שם דרובא מקדשי והדר מסבלי מיקרי רוב התלוי במעשה. ולפמ"ש י"ל שהרוב הוא שאין נותנין סבלונות אם לא קידשו מקודם. והוי הרוב על שוא"ת. וע"כ צ"ל דלא ס"ל סברא זו. ועוי"ל גבי מעשר דלא מיקרי תלוי במעשה לפי דסגי בדיבור בעלמא וכ"ש אינימא דסגי במחשבה ע' תוס' גיטין דף ל"א ד"ה במחשבה בזה. וכן לשיטת הפוסקים דס"ל דהא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה הוא רק מדרבנן. י"ל דלהכי באמת החמירו בדמאי משום דתלי במעשה. והיינו פלוגתא דאביי ורבא בכ"מ. ויש להאריך הרבה בפרטים אלו אך אין העת מסכמת לזה כעת: