שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן צט · טו
אחרי כותבי כ"ז ראיתי בספר נחל אשכול בה' אבילות סימן מ"ט שהביא בשם שו"ת חכמת שלמה שנסתפק בדין זה ביכול לבוא במסילת הברזל והביא ג"כ ראיה מהא דפסחים שאף שיכול לבוא בסוסים ופרדים בכ"ז הוי דרך רחוקה. והוא דחה דשאני התם דחזינן שתלוי בהליכה ברגליו דהא מי שא"י לעלות ברגליו פטור מראיה. וכתבו התו' בפסחים דף ג' דה"ה דפטור מפסח. אבל הכא תלוי רק אם יכול לבוא ביום אחד. וראיתי בתשובת ח"ש הנ"ל שעורר בקיצור מהא דפסחים וכתב שמ"מ יש רבנים מקילים והלכה כמיקל באבל. ולא עורר שם מכל הדברים שכתבנו בס"ד וכן יתר הספיקות שעוררנו בזה לפי סברא זו. ולענ"ד העיקר כמש"ל. דמ"ש שמי שא"י לעלות ברגליו פטור מפסח. הוא תמוה דהא מפורש בירושלמי שהזכרנו שמי שרגליו רעות לא הוי בכלל דרך רחוקה. וגבי ראיה הוא נלמד רק מקרא דרגלים ופעמים כדאיתא בחגיגה דף ג' ומ"ש התו' ריש פסחים שמי שא"י לילך ברגליו פטור מפסח. כבר תמה ע"ז המל"מ ריש ה' ק"פ דמנ"ל זה ונשאר בקושיא ובאמת מפורש בירושלמי להיפוך כמש"ל. אבל כוונת התו' לענ"ד פשוט דהא ריב"ב היה בדרך רחוקה בנציבין ופטור מפסח. ורק הוקשה להם דמ"מ היה חייב לעלות לרגל. ולזה תרצו שהיה פטור מראיה בשביל שאין לו קרקע ממילא פטור מפסח משום ד"ר. שוב מצאתי שכ"כ הצל"ח בפסחים שם וב"ה שכוונתי לדעתו הק' ואכמ"ל בזה. עכ"פ חיוב פסח אין שייך כלל להליכה ברגליו. ותמה אנוכי איך אפשר לומר כן דהא הבה"ג כתב להדיא השיעור עשרה פרסאות והביאו לשון זה כל הראשונים. ואינימא שאף אם אפשר לבוא בסוסים ופרדים מיקרי ג"כ מקום קרוב. א"כ למה נקיט שיעור י"פ ואטו בימיהם לא היו סוסים ופרדים וכדומה. והול"ל השיעור סתם כדי שיוכל לבוא לשם ביום אחד. וע"כ צ"ל ששיעור עשר פרסה הוא דווקא וכמש"ל בהסבר הדבר. ואין בכוחינו לחדש קולא מה שלא נזכר כלל בדברי הראשונים. ולולא דברי הבה"ג היינו אומרים דמקום קרוב הוי תוך התחום כדאיתא בשבת קנ"א ע"א לשון זה ע"ש. ורק שחידשו לנו הראשונים בשם בה"ג שהשיעור י' פרסה. והבו דלא להוסיף עלה: