שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן צ
באשר בעת הזאת נראתה בעוה"ר בכמה עיירות מחלה הנקראת חלי רע וגם בעירנו קרה איזה מקרים אך מעטים המה ומתו מזה בעיר רק שלשה נפשות במשך ששה שבועות. ואחד מהם היה זקן יותר משבעים שנה. רק בכפר הסמוך לפה כתחום שבת חלו הרבה ומתו מהם כשמונה אנשים. ובאיזה עיירות הסמוכות היתה המחלה בזעף ר"ל. ונשאלתי למעשה אם צריכים להתאבל. כי בש"ע סי' שע"ד איתא שי"א שבשעת הדבר אין מתאבלין משום ביעתותא. ואמרתי לברר דין זה בע"ה בכל הפרטים השייכים לזה:
הנה מקור הדין הוא בתשובת מהרי"ל סי' נ' שכתב שיש בתשובה דבעידן ריתחא אין מתאבלין משום ביעתותא. ונראה הכוונה דבעידן ריתחא יש הרבה מתים ר"ל. ואם יתאבלו כל קרובי המתים אזי יפול הפחד מאוד על החיים כי יהא ניכר שמתו כבר הרבה. אבל כשלא יתאבלו. לא יהא ניכר הדבר כ"כ. ולכאורה יש לפרש באופן אחר שהאבלים בעצמם יהי להם ביעתותא ופחד בשבתם עצורים בביתם ויוכל להזיק לבריאותם. אבל ז"א דא"כ לא שייך לשון ביעתותא רק מפני הסכנה או מפני חשש חולי וכדומה. וכ"נ מוכח בתשובת מהרי"ל שם שכתב שלזה יש לברוח מן עיר שיש בה דבר ר"ל משום ביעתותא וה"נ נמצא בתשובה שלא להתאבל בעידן ריתחא משום ביעתותא. הרי מבואר הכוונה שהביעתותא הוא מפני שרואה שהדבר מתהלך ומתים הרבה בני אדם ר"ל. וה"נ אין מתאבלין כדי שלא לפרסם ריבוי המתים. ומוכח כפירוש הראשון:
ונ"מ בין הפירושים לדינא היכא שנגלה בעיר מחלת הדבר ר"ל ונחלו הרבה בחולי זה ר"ל. אבל לא מתו רק אחדים באופן שלא שייך כלל שיפחדו מריבוי המתים. דלפירוש השני שייך גם בזה שלא יתאבל משום ביעתותא של האבלים בעצמן. ולפירוש הראשון לא שייך זה וצריך להתאבל. ועוד נ"מ אם אחד רוצה לקיים מצות אבילות. דלפירוש הראשון שפיר שרי אם יודע בבירור שהאבלים משאר המתים אינם מתאבלין. דמאחד לא יהי בעיתותא. אבל לפירוש הב' אסור לו להביא א"ע לידי סכנה. ולפמ"ש להוכיח כפירוש הראשון. ממילא מוכח לעשות לדינא כן כמש"ל. וטעם הדין נראה כעין מ"ש באחרונים שאם אחד מהקרובים חולה מותר להשני שלא לנהוג אבילות כדי שלא ידע החולה ממיתת קרובו ויזיק לו. וה"נ רשאים שלא לנהוג אבילות כדי שלא לפרסם מיתת קרוביהם:
והנה לפ"ז צריך לבאר כמה הוא שיעור המתים שיהא מותר שלא לנהוג אבילות. ולכאורה נראה דהיינו כהא דקיי"ל בתענית כ"ב ובא"ח סי' תקע"ו דדבר נקרא כשמתו ג' אנשים בג' ימים זא"ז בעיר שיש בה ת"ק רגלי וכן לפי ערך ע"ש. וא"כ ה"ה בזה כל עוד שלא נקרא דבר. לא נקרא עידן ריתחא לענין שלא יתאבלו. ולפ"ז צריך ג"כ השיעור כמוזכר שם שאם מתו הרבה ביום אחד או ג' בד' ימים לא נקרא דבר. וכן שאין מכניסין בחשבון קטנים נשים וזקנים לדעת הלח"מ בפ"ב מה' תענית. וכן מוכח בירושלמי והובא בכ"מ ולח"מ שם וע' ברכי יוסף סי' תקע"ו מ"ש בענין זה. אכן נראה דזה אינו דכיון שהטעם משום ביעתותא שיפול פחד המגפה על העם מצד שיראו שמתו אנשים הרבה. בזה לא שייך חילוק בין בחורים לזקנים או לנשים וקטנים כי רובם ככולם אין יודעים חילוק כלל בזה. וכיון שרואים שהחולי מתפרץ בעיר נופל הפחד עליהם. ורק לענין לגזור תענית והתרעה שייך החילוק דכיון שמתו זקנים או קטנים שהם חלשים בטבעם אין זה נקרא דבר לגזור תענית. כי חיותם מועטת ובמחלה קלה הם מתים וכמבואר הטעם בפוסקים שם מהירושלמי. ולפ"ז נלענ"ד דאף שמתו ג' ביום אחד כיון שמתו ממחלת הדבר נופל פחד על העם ואיכא ביעתותא. ולכאורה י"ל דהפחד אינו מזיק רק כשכבר יש הדבר שהוא בא מחמת שינוי האויר. ובאויר המשונה ההוא מזיק לאדם כל פחד ודאגה. אבל כיון שלא מתו עדיין ג' מתים כדין הקבוע לענין תענית והתרעה. א"כ עדיין אין דבר בעיר. ומה לנו אם יפחד. והרי בשאר מחלות אין אנו חוששים לביעתותא אף אם ימותו הרבה ח"ו. והיינו משום שהפחד מזיק רק בשעת הדבר. וא"כ ה"ה דנימא דבעינן רק אנשים בחורים ולא זקנים וקטנים וכמש"ל. אכן נראה דהיכא שיש ג' מתים בג' ימים והוחזק שהוא דבר אמרינן דלמפרע מיום הראשון נשתנה האויר והיה כבר דבר. רק על הספק לא תקנו התרעה תיכף. ואף דגבי שור המועד הוי תם עד נגיחה ג'. היינו משום דאמרינן שהשור מרגיל א"ע ליגח בג"פ למ"ד אייעד תורא. ולמ"ד לאייעודי גברא היינו ג"כ בשביל שעבר על ג' התראות ולא שמר שורו. אבל בנ"ד דהוי משום שינוי אויר. א"כ שפיר נימא שהראשון מת מפני שינוי האויר. ולפ"ז י"ל דאף במתו איזה אנשים ביום אחד ממחלת הדבר ניחוש שמא הוא בשביל הדבר ושינוי אויר. ובאבילות הוי ספיקא לקולא. וגם דכיון דהוי משום חשש סכנה. א"כ ג"כ יש להקל בספק:
וכן איתא ביבמות ס"ה ע"א דאיבעיא להו גבי נשאת לשלשה ולא ילדה אי אמרינן דהשתא הוא דכחשה או איגלי מילתא דמעיקרא לא היתה בת בנים ויגבה הראשון ממנה כתובתה שנתן לה. ואמרינן שם דמציא אמרה השתא הוא דכחשי. והיינו רק מחמת שהיא מוחזקת בכסף כתובתה. אבל אם לא גבתה עדיין אינה יכולה לגבות כדקיי"ל באה"ע סי' קנ"ד ס"ח. והיינו משום דהוי ספק. וא"כ ה"ה הכא הוי ספק לקולא. ובפרט דהכא איכא אומדנא והוכחה שנשתנה האויר שהרי ניכר שהחולי הוא ממחלת המגפה ר"ל. ודמי להיכא שנראו בה סימני איילונית דודאי אין לה כתובה וא"צ חזקה ג"פ. ולכאורה יש לדון גבי וסת של אשה שאם קבעה ג"פ ויש טהרות שעסקה בהם תוך מעל"ע קודם ראייתה הראשונה. דנימא דיה שעתה דאיגלי מילתא שגם הפעם הראשון הוה מצד קביעות הוסת ודיה שעתה. ואף דהוי ספק הא הוי ספיקא דרבנן. אבל ז"א דבש"ס מוכח דהוי טמא לגמרי. והטעם דהא עיקר טומאת מעל"ע הוא משום ספק וא"כ אין שייך לטהר בשביל ספק שמא הוא ווסתה. ובפרט דאיכא חזקה דמעיקרא שלא היה לה וסת. ויש להאריך בפרט זה בכל מקום דאתחזיק תלתא זימני אי הוי למפרע או לא ואכ"מ. ובתוס' ביבמות שם ד"ה אי איהי מבואר בשם הר"ש מדריוש דמחזקינן למפרע גבי אין לה וסת ע"ש אך יש לחלק דגבי וסת שאני דמוכח מילתא ששינתה וקבעה ביום זה. וע' יבמות פ' ע"ב ד"ה עד דאמרינן בכה"ג איגלי מילתא למפרע ויש לחלק. ולכאורה י"ל דשייכא בהא דהוכיח סופו על תחילתו בחולין ל"ט. אך באמת אינו דומה כלל לנ"ד וע"ל סי' פ"ה בזה. ועוי"ל דוסת שאני שרוב נשים יש להם וסת קבוע:
אבל באמת ז"א דמ"מ אם למחר לא ימות שום איש. א"כ יהא איגלי מילתא למפרע שלא נשתנה האויר ויצטרכו לחזור ולהתאבל כל עוד שלא עבר כל ז'. ועי"ד סי' שצ"ו בזה. וגם די"ל דגם ביעתותא ליכא כל זמן שלא ראו ששלט הדבר ג' ימים דביום אחד אין משימין לב כ"כ. ולזה נראה שכל זמן שאין בו דין דבר לא מיקרי עידן ריתחא ולא שייך דין זה לפטור מאבילות. ועדיין יש לומר דרק בזמן הש"ס שהדבר היה לא מצד שינוי אויר. שהרי היו גוזרים תענית. על הדבר. ורק כל שמתו ג' מתים בג' ימים בין ת"ק רגלי היו גוזרים תענית אף שמתו מחלאים שונים. אכן בב"י סי' תקע"ו וברמ"א שם סעיף ה' מבואר שגם בשינוי אויר צריך ג' מתים בג' ימים. ובלא"ה אמרינן דהוי אקראי בעלמא ע"ש. ואצלינו כתבו המג"א ושאר אחרונים שבשינוי אויר אין גוזרים תענית מפני שהתענית מזיק ע"ש. ולזה אצלינו י"ל דביום ראשון כשנראה החולי ניכר שנשתנה ונתקלקל האויר. והוא דבר נכון בסברא רק שקשה לחדש נגד סתימות הש"ע סי' תקע"ו ס"ב שלא חילק בזה. אבל עכ"פ למעשה יש מקום להקל היכא שלפי ראות עיני הדיין כבר הוחזק שם דבר בעיר בפי כל ואיכא ביעתותא כשידעו מן המתים הרבים. ובפרט אם הרופאים יאמרו שיש חשש שיזיק הפחד אזי יש להקל אף שהמתים לא היו במספר מכוון כפי הדין הנצרך להתרעה וכמש"ל:
ועיקר נראה דרק הדבר שנזכר בש"ס שלא היה חולי מיוחד רק שהיו מתים אנשים פתאום יותר מכפי ההרגל. בזה צריך שיעור ג' בג' ימים לת"ק רגלי שזה מוכיח שהוחזק הדבר ונשתנה האויר. וכ"כ הב"י סי' תקע"ו ע"ש. אכן החולי שנקרא אצלינו חלי רע. כיון שנראתה מחלה זו באיזה בני אדם ניכר שנשתנה ונתקלקל האויר. ואף שלא מתו החולים בכ"ז מה שנחלו הרבה בנ"א על מחלה זו מורה על שינוי האויר וקלקולו. ולזה נראה שאם חלו הרבה בנ"א על מחלה זו שפיר מיקרי שהוחזקה מחלה זו. ויש לפטור מאבילות בשביל ביעתותא. ואף שאין כאן רק חשש חולי שרובן לחיים כיון דחזינן שרוב חולים במחלה זו לא מתו. מ"מ הרי היא מחלה שיש בה סכנה. והא חולים שיב"ס הוי רובן לחיים ובכ"ז דוחה כל איסורים שבתורה. ובפרט אבילות דקיי"ל דבמקום חולי לא גזרו רבנן אף בחולי שאין בו סכנה. וכ"נ לענין תענית ציבור שיש להקל שלא להתענות בכה"ג לפמ"ש המג"א שהתענית מזיק בעת הדבר. דהא גם בת"צ מקילים אף גבי חולי שאב"ס. ומכ"ש בנ"ד דהוי חולי שיב"ס. וכן מוכח מהא דקיי"ל בס' תקע"ו ס"ה שמתריעין על כל חלאים שבאים על הציבור ועל החיכוך. ומפורש שם ברמ"א והוא מהב"י שם שא"צ שימותו מזה ג' מתים בג"י. ואף שנתבאר שם שצריך שימותו מזה עכ"פ. וכתב הב"י שם הטעם דרק בדבר שמתים פתאום צריך שיעור זה ע"ש והיינו כמש"ל בס"ד. והמקור מהא דאיתא בתענית י"ט ע"ב שמתריעין על אסכרה שיש בה מיתה ע"ש. ונראה דהיינו רק לענין התרעה שכל זמן שלא מת אדם מחולי זה אין כדאי להרעיש הציבור ע"י התרעה. רק כל אחד יתפלל על עצמו. אבל לענין לחוש לסכנה שלא לנהוג אבילות או שלא להתענות. בוודאי יש לחוש. והרי קיי"ל בסי' שפ"א שאם כאשר לא ירחץ יבוא לידי מיחוש. מותר לרחוץ באבילות. ועכ"פ בנ"ד כבר מתו אנשים ג"כ מחולי זה. ומצאתי בלח"מ פ"ב מה' תענית הי"ג שכתב להדיא כמש"ל שאם חלו הרבה אנשים במחלת הדבר א"צ שימותו ג' בג' ימים רק רק אם מת אחד מהם או שנים:
והנה שיעור כמה יחלו עד שיקרא שהוחזקה המחלה מבואר ברמב"ם וש"ע סי' תקע"ו ס"ה שחלו אנשים הרבה. וכמה מיקרי הרבה לא נתבאר. וגבי חיכוך איתא בש"ע שם שפשט ברוב הציבור. וכתב הב"י הטעם משום דאיתא בב"ק דף פ' פורעניות המתרגשות ובאות על הציבור. משמע שבא על הציבור דהיינו רוב ציבור [ובתענית י"ד ע"א ליתא באמת תיבות ובאות על הציבור ע"ש] והוא תמוה שיצטרך דווקא שיחלו רוב ציבור. וגם מאי שנא שאר חולאים דסגי באנשים הרבה ולא בעי רוב ציבור. ואי נימא משום דתלינן שהיא מכה מהלכת. משא"כ חיכוך מדקאמר בש"ס באות על הציבור מוכח שאינה מהלכת כ"כ. אבל ז"א דא"כ מנ"ל להרמב"ם וש"ע לפסוק כן בכל החלאים. דהא בתענית י"ט נזכר רק אסכרה. אבל שאר חלאים י"ל שנכללו בלשון שאר מיני פורעניות שהוזכרו בב"ק דף פ' שצריך רוב ציבור. ועו"ק לי על ראיית הב"י דהא בב"ק שם גבי הא שמתריעין על החיכוך לא נזכר כלל שבא על הציבור ורק גבי הא שאין מתריעין אלא צועקין נזכר זה. וא"כ י"ל דרבותא קמ"ל דאפילו פשט ברוב ציבור ג"כ אין מתריעין. וביותר קשה שבסעיף ז' וסעיף ט' דמייתי הנהו שאין מתריעין לא הזכירו הא דאפילו פשט ברוב ציבור. וצריך לומר שסמך אהא דאיירי בה בסעיף ה' שפשט ברוב ציבור אבל ז"א דהא בסעיף ט' איירי נמי בגובאי כל שהו ע"ש. וגם דדרך הרמב"ם להעתיק כפי לשון הש"ס. ובלח"מ פ"ב מה' תענית הי"ג ראיתי שמסופק בדעת הרמב"ם גבי אסכרה ושאר חלאים אי בעי רוב ציבור או סגי באנשים הרבה ע"ש. וכבר בארנו דמוכח דסגי באנשים הרבה:
והנלע"ד שמ"ש הרמב"ם שפשט ברוב ציבור אין כוונתו שיחלו רוב הציבור במחלה זו. רק הכוונה שהאנשים שחלו במחלה זו אינם בשכונה אחת רק מפוזרים בין רוב העיר. וכעין זה איתא בב"ב ק"ג גבי טרשים והוא שמובלעים ברוב של שדה. והיינו שמפוזרים כאן מעט וכאן מעט עד שנמצאים ברוב השדה. ולזה נקיט הלשון שפשט ברוב ציבור ולא כתב שנחלו רוב הציבור במחלה זו. והטעם שאז יש לחוש שהיא מכה מהלכת וכוללת. וזה קאי גם על שארי חלאים דבעינן שהאנשים הרבה שנחלו יהיו מפוזרים בין רוב הציבור. ונקיט בחיכוך וה"ה לכולהו. ואין טעמו כלל מלשון באות על הציבור. רק מסברא הוא דהא על של יחיד אין מתריעין ולזה ביאר איך נקרא צרה של רבים. ולענ"ד זה ברור בדעת הרמב"ם: ושיעור אנשים הרבה לכאורה יש לדון דסגי בשלשה כדקיי"ל בנדה ע"ג וגיטין מ"ו כמה רבים שלשה. אך יש לחלק בין רבים להרבה. ונראה עיקר שאין בזה שיעור קצוב רק כשרואין שחלו אנשים הרבה במחלה אחת יותר מכפי הרגיל וגם פשטו החולים ברוב רחובות שבעיר. אזי יש לחוש שהיא מכה מהלכת ומתריעין עליה. כי לתת שיעור בזה אין שייך לפי שזה תלוי בגודל העיר ורבוי עם הנמצאים בה. כן נראה עיקר בזה. ובש"ק בירושלמי פ"ג דתענית ה"ה ד"ה אסכרה הביא בשם הריטב"א שנתקשה בזה כמה אנשים ימותו. וכתב שבענין זה שהחולי נתפשט בעיר סגי בג' מתים אף שמתו ביום אחד. ודבעי בדבר בג' ימים היינו כשאין חולי שלהם שוה. והש"ק תמה עליו דבש"ס משמע דסגי במת אחד. וכ"ה בירושלמי שם אסכרה כל שהו. והנה לענ"ד עיקר סברת הריטב"א שבדבר אין החולי שלהם שוה הוא תמוה דמנ"ל זה. ודבר משמע שכולם מתים בענין אחד. ונראה שהוקשה לו דאם מתו מחולי אחד א"כ היינו מיני חלאים שיש בהם מיתה. ול"ל השיעור ג' בג"י. אבל לפמש"ל א"ש שדבר היינו שמתים פתאום וכמ"ש הב"י סי' תקע"ו. וגם כבר כתב הלח"מ בפ"ב מה' תענית הי"ג לישב זה דאיירי שלא חלו אנשים יותר רק אלה שמתו. ובזה צריך ג' בג"י והעיקר נלע"ד כמש"ל בזה. ומחולשת כחי כעת לא אוכל להאריך יותר:
ונראה פשוט שבמקום שיש להקל בזה אזי אף אם מת שלא מחולי הדבר בכ"ז ג"כ א"צ להתאבל. דמ"מ איכא ביעתותא. כי כשיראו שיש הרבה מתאבלים על מתים. יחשבו שכולם מתו במגפה. וכ"נ הלשון שכתב המהרי"ל שלא להתאבל בעידן ריתחא. וכן ברמ"א בשעת הדבר. מבואר דבעת ההיא א"צ להתאבל על שום מת. ואם נפרש משום ביעתותא דקאי על האבל בעצמו שתזיק לו האבילות. י"ל ג"כ שלא יתאבלו על שום מת דמ"מ האבילות תזיק לו. ודוחק לומר דרק כשיודע שמת מחמת חולי הדבר אז יש ביעתותא:
והמג"א בסי' תקע"ו סק"ב כתב שלא יתענו בעת הדבר מפני שמי שאינו אוכל ושותה קולט האויר המשונה בעת הדבר ועי"ד ס"ס שע"ד. נראה שציין ליו"ד ס"ס שע"ד דכמו כן הקילו שם לענין אבילות משום ביעתותא. וה"נ נקל בתענית שלא יזיק. ומשמע קצת מזה שהבין הכוונה דמשום ביעתותא תזיק האבילות להמתאבל וכמו התענית להמתענה. אבל אינו מוכרח. רק דמייתי שכעין זה הקילו בשעת הדבר באבילות. וראיתי בבה"ט סי' תקע"ו סק"ב שכתב וז"ל ובי"ד ס"ס שע"ד כתב שמטעם זה אין מתאבלין בשעת הדבר. נראה שהבין כמ"ש מקודם שהאבילות תזיק להאבל. אבל אינו מוכרח כמש"ל. וגם דלשונו שמטעם זה אין מתאבלין תמוה דהכא השינוי אויר מזיק למי שאינו אוכל. אבל באבילות אין האויר מזיק להמתאבל. רק שחוששין שמא יחלה מביעתותא. ואין זה טעם אחד כלל. והמג"א הביא זה רק בשביל שיש לו דמיון קצת והכוונה באמת משום ביעתותא דאחרים וכמש"ל:
והנה פשוט שאם מת אחד בעיר שיש בה דבר ר"ל ויש לו קרובים בעיר אחרת שאין שם דבר. ודאי שמחויבים להתאבל דהא אצלם לא שייך טעם ביעתותא. ואף אם סמוכה להעיר ההיא באופן שיש שיירות מזו לזו שצריכין להתריע כדקיי"ל בתענית כ"א ובסי' תקע"ו ס"ב. בכ"ז צריכים להתאבל. דמעיר זו לזו לא שייך ביעתותא. וא"ל דהוי כחוכא ואיטלולא שהקרובים שבעיר זו יתאבלו ובשנית לא יתאבלו. דהכא הוי כמו אם אבל אחד חולה שפטור מאבילות ולא שייך חוכא כלל. ובפרט בשני עיירות. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ג מ"ש בענין זה. ואם יש הרבה מתים בין הנכרים ולא בין ישראל. נראה דאף דלענין התרעה קיי"ל בסי' תקע"ו כהפוסקים דס"ל שצריך להתריע ע"ש בב"י מ"מ צריך להתאבל על המתים דלא שייך טעם ביעתותא. ורק אם נפרש שהאבילות מזיק בעידן ריתחא. יש מקום לפטור. אבל לענ"ד זה אינו עיקר. ובפרט שגוף הדין אין לו יסוד בש"ס וראשונים. ואף הרמ"א שהביאו בי"ד סי' שע"ד כתב ששמע שקצת נוהגים כן. ומשמע שלא תפס זה להלכה. ואם הטעם משום שהאבילות מזיק. היה ראוי למסור זה על דעת הרופאים אם הוא מזיק. וגם לא כל האנשים שוים ולא כל הבתים שוים שאם יש לו דירה מרווחת ובני בית הרבה אז גם הישיבה בביתו לא שייך שיהי לו ביעתותא. אבל לפמ"ש שהביעתותא הוא לאחרים א"ש. וגם לשון ביעתותא מוכח כן:
ובמקום שפוטרים מלהתאבל בעידן ריתחא ר"ל. פשוט שנוהג דברים שבצינעא דלא עדיף מרגל. וגם נראה שאינו רשאי לעסוק בסחורה הרבה ולא גרע מאבילות ישינה דת"ב שממעטין במשא ומתן משנכנס אב. ורוב המורים אין משימין לב כלל ופוטרים מלהתאבל סתם. והשואל סובר שאין עליו חיוב אבילות בשום דבר אף בדברים שבצינעא ובאים לידי מכשול. ולכאורה היה נראה שנוהג ג"כ דין תנחומי אבלים וכדקיי"ל ברגל שבאים לנחמו כדאיתא במ"ק דף כ' ובש"ע סי' שצ"ט. אכן לפמ"ש שהטעם משום ביעתותא דאחריני. א"כ גם בזה יתפרסם שיש הרבה מתים אם ילכו לנחם האבלים. ולזה יש למנוע מכל דבר שגורם לפרסם האבילות. ודרך כלל הרבה מורים פוטרים מאבילות בעת שמת אחד ממחלת הדבר ר"ל. ואין משימים לב שיש בזה כמה חילוקים ושגוף הדין עדיין אינו מוחלט. וזה גרם מפני שכעת מחפשים קולות להראות כוחם להמון. ואין יודעים כלל טעם ויסוד הדין ולא ידעו במה יכשלו. ולא על נקלה הוא לבטל מ"ע מדברי קבלה שהסמיכוהו חז"ל על פסוק בתורה במד"ר פ' ויחי. וקצת ראשונים סוברים דהוי דאורייתא:
שוב ראיתי ביש"ש ב"ק פ"ו סימן כ"ו שכתב שיש לברוח בשעת הדבר מחמת ביעתותא ומה"ט נמצא בתשובה שא"צ להתאבל ולישב על הארץ בשינוי האויר. נראה מזה שהכוונה מפני שהאבילות והישיבה על הארץ מזיקים בעת ההיא כי נופל עליו פחד וביעתותא וכפירוש הראשון שהזכרנו. וראיתי בספר זכור לאברהם ח"א בחי"ד בדיני אבל אות ד' שהביא בשם הלבוש שכתב הטעם שהדמיון פועל בשעת הסכנה לפיכך בעי צילותא. והנה טעם זה שייך בין לפירוש ראשון בין לפירוש שני. וראיתי שהביא שם בשם גדול אחד שלא היה מיקל באבילות רק כשנתחזק הדבר בעיר ר"ל. ואף כשנתחזק היה מיקל רק בישיבה באבילות. אבל גילוח וצפרנים וכדומה לא היה מתיר. ובאות אונן וכן בח"ב ה' אבל אות ד' מביא בשם ספר שלמי יחיד שמותר בעת המגפה ר"ל לכבס ולרחוץ אף בעת שהוא אונן משום חשש סכנה שלא ידבק בו החולי ר"ל. והביא שם עוד בשם ספר כסא אליהו סי' שצ"ד שכתב שמעולם לא נהגו החלט בקולא זו. ומ"מ המיקל במקצת דברים כגון שלובש מנעל אם מזיק לו לילך יחף. לא מיקרי עובר ע"ד חז"ל. וכן מי שמיצר לאכול ע"ג קרקע בז"י אבילות יש לו להקל עכ"ל. והנה הספרים הנ"ל אינם ת"י ורק הרואה יראה שאין הקולא מוחלטת ושאין להקל בכל דיני אבילות. ומ"ש בשם ס' כס"א תמוה קצת דהא אם מזיק לו לילך יחף שרי לנעול אף שלא בשעת המגפה ר"ל דבמקום חולי התירו כמ"ש הש"ך בי"ד ר"ס שפ"ב וכדאיתא בא"ח סי' תרי"ד ס"ג. וצ"ל כוונתו שבעת המגפה ר"ל סתמא מזיק לילך יחף ושרי לנעול. ובשו"ת כתונת יוסף חי"ד סי' ה' הביא ג"כ להקל בשעת המגפה ר"ל ברחיצה וכיבוס. וע"ש שנתחבט למצוא טעמים לזה. ומבואר בדבריו שם ג"כ שאין להקל בזה בהחלט בכל דיני אבילות וכנ"ל ד' יגדור פרצות עמו ב"י ויבולע המות לנצח בבי"א: