שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פט
ע"ד אשר הקשה כבודו על הרמב"ן והר"ן פ"ג דסוכה שכתבו דתרומה טמאה דדמאי מותרת לעני. והקשה דא"כ מה מקשה בירושלמי פ"ז דדמאי אהא דמטלטל תרומה טמאה של דמאי בשבת דהא אסור לטלטל תרומה טמאה. ולדבריהם לק"מ דהא חזי לעניים וכדקיי"ל ר"פ מפנין דמטלטלין דמאי בשבת משום דחזי לעניים. הנה כבר הרגיש בזה בספר הניר על ירושלמי בפ"ז דדמאי. ותירץ דמקשה למ"ד בירושלמי בפ"ג דדמאי שעני אסור לאכול דמאי. והוא דוחק. וגם דמבואר שם בירושלמי שלאלתר אם לא לן מותר לאכול לכ"ע. וכבודו כתב לתרץ דרק בתרומת פירות דרבנן כתב הר"ן להקל. וז"א שלא מצינו חילוק בזה בדברי הראשונים בסוכה שם. רק כתבו בפשיטות שת"ט נאכלת לעניים כמו בכל דמאי:
ומה שנראה לומר בזה לחומר הקושיא דהא קיי"ל דהיכא דאיכא לברורי לא אזלינן בתר רובא. והכא איכא לברורי שישאלו את הע"ה והוא יגיד אם עישרן. דהא קיי"ל ברפ"ד דדמאי שבשבת הע"ה נאמן דאימת שבת עליו. ונהי דקיי"ל שם דלכתחילה אין לסמוך ע"ז בערב שבת. וצריך להפריש בתנאי כדאיתא שם בירושלמי. מ"מ הכא לענין טילטול התרומה טמאה כיון שאפשר לשאלו. הו"ל אפשר לברר. ואסור לטלטל בשביל מה שאפשר להאכיל לעני ולסמוך על רוב ע"ה מעשרין. והא דאיתא בר"פ מפנין ובשא"ד להקל בדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין. צ"ל שאין הע"ה לפנינו. או דאיירי באופנים המבוארים בירושלמי רפ"ד דדמאי שאין סומכין ע"ז שישאלו הע"ה ע"ש. אבל בפ"ז דדמאי הא מיירי שע"ה לפנינו ויכול לשאלו. ואף שאינו רוצה לשאלו כדי שלא ירגיש הע"ה שחושדו וכדאיתא בירושלמי שם ורפ"ד דדמאי. מ"מ שפיר מיקרי אפשר לברר. ושפיר פריך הירושלמי דאסור לטלטל תרומה טמאה בכה"ג:
ועוד נראה לומר דהר"ן לטעמיה שכתב בפ' כירה דדבר שאסור לבעליו ומותר לאחרים אסור לטלטלו וכגון בנדר הנאה מככר ע"ש. ולשיטה זו א"ש הא דאמרינן בשבת דף קכ"ז דלהכי שרי לטלטל דמאי מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו. ולא קאמר משום שמותר ליתנו לעני. והתו' כתבו שם דבאמת לאו דווקא הוא. וזה דוחק. אכן לדעת הר"ן א"ש. וכ"כ הריטב"א בפ' מפנין שם. וע"ש מה שחילק בין תרומה לדמאי. ועשעה"מ פ"ז מה' לולב ה"י מה שכתב בזה. והנה בנ"ד בתרומה טמאה של דמאי נראה דאף להסוברים שעני מותר לאכלה. מ"מ בעל התרומה וודאי אף אם יפקיר נכסיו אסור לאכלה. דהא פירש"י בסוטה דף מ"ח דלהכי תקנו שיתנו התרומ"ע דדמאי לכהן בחנם כדי שלא ישהה. וא"כ ה"ה בזה אם יהא מותר להבעה"ב לאוכלה כשיעני. ישהה אותה ולא ימהר לתתה לכהן. וכן למ"ש התוס' ביומא ט' משום דהוי דבר מועט תקנו שיתנה לכהן בחנם. ג"כ אין אחר תקנת חז"ל כלום. ומחויב ליתנה וחל עליו חובת נתינה והוי ממון כהן. וכמ"ש השעה"מ בפ"ט מה' מעשר ה"ב להוכיח זה ממשנה מפורשת דמיקרי ממון כהן. ואסור לו לאכלה אף אם יעני. ואף ליתנה לעני נראה שאסור לו. רק הכהן יוכל לתתה לעני. ועכ"פ כיון שכל זמן שהיא אצל הבעה"ב לא שייך מיגו שיהא ראוי לעצמו וכנ"ל. א"כ וודאי אסור לטלטלה וכמש"ל בשם הר"ן וריטב"א. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו פ' מפנין כהר"ן וריטב"א הנ"ל. ורק שהביא שם גם דעת התו' ע"ש. ומשמע דלעיקר ס"ל כהריטב"א ור"ן מפני שכ"נ פשטות הש"ס. ושפיר הרמב"ן ור"ן וריטב"א לטעמייהו אזלי. וכ"כ הרמב"ן בפ' כירה שמה שמוקצה מחמת איסור לבעליו הוי מוקצה אף שראוי לאחר ע"ש בדף מ"ז:
ועוד יש מקום לומר שזה תלוי במחלוקת הפוסקים אם תרומ"ע של דמאי נמכרת לכהן או ניתנת בחנם. וע' מל"מ ושעה"מ ה' מעשר מ"ש בזה. וסברא זו נזכרת בירושלמי לענין חלה שתמכר והובא בשעה"מ שם. אך ענין זה דורש אריכות וההכרח לקצר:
ובאמת בהך דירושלמי פ"ז דדמאי בהא דמזמין חבירו לא שייך לומר דחזי לעני. דהא האורח אינו רשאי לתתו בלי רשות בעה"ב. והבעה"ב הלא אצלו אינו ספק כי הלא הוא יודע בעצמו אם עישר פירותיו או לא. ולא מיקרי דמאי רק למי שקנה ממנו הפירות או שאוכל אצלו. וכשיודע בעצמו שלא עישרם וודאי אינו רשאי לתתם לעני. זה עלה ברעיוני בהשקפה בישוב קושיא זו. ומעוצם טרדותי לא אוכל להאריך בזה כראוי: