שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פו · כז
אכן בנ"ד שמכר אח"כ לנכרי אחר. א"כ גילה דעתו שחזר בו ממכירה ראשונה. ואין לך חזרה גדולה מזו. וכעין זה אמרינן ביבמות ק"ח ע"א שאם עמדה ונתקדשה אין לך מיאון גדול מזה וכעין זה איתא בכמה דוכתי שזה הוי כחזרה. וכיון שחזר בו מקנין ראשון. ומכר השני לא נעשה כדין ממילא הו"ל בכור. אבל באמת ז"א דיותר נראה שזה שמכר לאחר לא היה מצד חזרה. רק מצד שחשב שכיון שנמשך כ"כ זמן ארוך עד שנתעברה בטל המכר הראשון. וכבר אירע לי כאלה ונתברר לי שכן סוברים אנשים פשוטים אשר בהמשך זמן גדול אחר המכירה חושבים שכבר בטלה המכירה. אבל אם היה יודע שע"פ דין המכירה בתקפה. ודאי לא היה חוזר בו. ולא היה מוכרה לאחר. וכעין זה כתב הר"ן רפ"ג דקדושין היכא שקידשה אחד לאחר שלשים ואח"כ נתקדשה לאחר י"ל דלא הוי חזרה גמורה. ואם מת השני חלו קדושי ראשון שלא היה דעתה לבטל קידושי ראשון לגמרי רק באופן אם יתקיימו קדושי השני ע"ש. ואף הרשב"א שהביאו הר"ן שם דס"ל דהוי חזרה גמורה. היינו משום דלא מסתבר שחזרה בה לחצאין. אבל היכא שלא חזרה בה רק שחשבה שקדושין ראשונים אינם כלום. בזה ודאי לא הוי חזרה כלל וקדושין הראשונים קיימים. וה"ה בנ"ד מכר הראשון קיים. ונהי דודאי אם היה עושה מכר השני כדין. היה מכר שני קיים כי השני היה יכול לומר שאינו מאמינו בזה. ובכה"ג דברים שבלב לא הוי דברים לבטל מעשה גמור. אבל בנ"ד שמכר השני לא נעשה כדין. ואין לקונה השני שום טענה על המוכר בלא"ה. ורק שנוגע לאיסור בכור. בזה נאמן על עצמו שלא היתה כוונתו לחזור בו: