שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פה · כג
ובאמת בהא דעייל ונפיק אזוזי ע"כ צ"ל ג"כ שהוא מצד הוכיח סופו על תחלתו וכמש"ל שמזה שתובע כמה פעמים מוכח שתשלום המחיר היה אצלו כתנאי לעיכובא. וא"כ ה"ה בגילוי דעת נימא שהחזרה מוכיח על תחילתו וכמש"ל. וכעין זה קיי"ל בנדרים כ"ג לענין נדרי זרוזין שאומדנא דמוכח הוא שאינו נודר רק לזרז. ומ"מ במעמיד דבריו ואומר שנדר בהחלט ודאי שאסור וכמ"ש בר"ן. וכן קיי"ל בגיטין דף ס"ו ובנדרים דף מ"ח דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"ש. ואף דבנדרים שם איירי שסוף לשונו מוכיח על תחילתו והכל קודם המעשה. מ"מ מסיק שם דסגי אם סעודתו מוכחת עליו. וכ"פ הרמב"ם ובטוש"ע סי' רכ"א ס"ט ע"ש. ולענין שתק ולבסוף צוח יש מחלוקת בין הפוסקים. וע' טוש"ע בח"מ סי' רמ"ה וש"פ שם. וכבר כתבו הפוסקים חילוקים בזה וע' יו"ד סי' ד' לענין שחיטה לעכו"ם אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. וקצת פוסקים כתבו שם דהוי ספיקא דדינא מדאמרינן בחולין ל"ט ע"ב שאם שחט סתם וחשב בזריקה לע"ז זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה איסור ולא היתר משום כבודו דרשב"ג דס"ל הוכיח סופו על תחילתו. וזה קשה באמת על הפוסקים דס"ל בזה דלא כרשב"ג. והנלע"ד בזה דבאמת קשה לשון הש"ס דנקיט משום כבודו. דהול"ל בפשוטו שהיה להם ספק הלכה כמי. וכן כדקאמר שם רב חסדא דקאי אפלוגתא דר"א ורבנן. ג"כ קשה כנ"ל. וגם דשם ודאי שאין הלכה כר"א דשמותי הוא. ואף דאיתא בחולין קט"ז ע"ב דר"י ס"ל כר"א. מ"מ אין הלכה כמותו. ועו"ק למה חששו דווקא בהלכות אלו לכבוד התנאים החולקים על חכמים ולא בכל מקום. ובבע"ה אות זיכוי כתב באמת בשם רב שר שלום גאון שהחמירו לכבודו של רשב"ג רק משום חומרא בעלמא אבל באמת הלכה כרבנן. ולפלא שהפוסקים לא הביאו דעתו. ועכ"פ קשה למה החמירו אז בהלכות הללו: