שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פה · ה
אמנם בגוף דין זה י"ל דנהי דנימא שהמוכר או הלוקח יכולים לחזור בהם מצד אומדנא או מצד מום במקח. מ"מ כל זמן שלא גילו דעתם שחוזרים בהם לא נתבטל הקנין. והכא קצת הוכחה לזה כי כששאל הקונה אם ילדה והשיב שאינה מעוברת. לא אמרו שבטל המקח ולא דרש הקונה שישיב לו ערבונו. ומוכח דהוי ניחא להו שיהא המקח קיים עכ"פ. והנה באומדנא גבי שכיב מרע דקיי"ל שאם עמד חוזר משום דאומדנא הוא שלא נתן רק מחמת מיתה. קיי"ל שא"צ לחזור בפירוש רק כיון שעמד ממילא בטלה המתנה כדאיתא בב"ב פ' מי שמת ובח"מ סי' ר"נ ס"ב. וכן בשטר מברחת משמע להדיא בכתובות ע"ט שבטל ממילא אף אם לא חזרה בפירוש וכגון שמתה מקודם וכדומה. אבל י"ל דזה רק באומדנא דמוכח שגלוי לכל העולם שדעתו כך. וכמ"ש התו' וכל הראשונים דלזה הוי בכה"ג דברים שבלב דברים מפני שגלוי לכל העולם דאדעתא דהכי נתן לו. ואנן סהדי שכן הוא ואין כאן אפי' מיעוט שיעשו נגד אומדנא זו. אבל היכא שאין אומדנא ברורה. רק צריך שיגלה דעתו מקודם. בזה צריך חזרה אח"כ. שזה מוכח על תחילתו דהגילוי דעת היה לעכובא אצלו וכתנאי גמור. אבל אם לא חזר בו בפירוש אח"כ. יש מקום לומר דניחא לו לקיים המכר בכל גוונא ולזה לא התנה בפירוש: