אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן עו · ו

ה

ומ"ש כתר"ה שהעשה הוא מקרא דנגע צרעת וגו' והובא אל הכהן. לא ידעתי מנין פשוט לו הדבר כ"כ. והלא כבר נתחבטו התו' בשבת קל"ב מה היא העשה אם לשמור או לעשות ע"ש. והעיקר כתירוצם שם דתרי לעשות כתיבי. דבספרי פ' תצא דריש הך דאתה עושה בסיב שע"ג רגלו מלעשות בתרא ע"ש. והא דדריש לה בשבת קל"ג מלעשות קמא. צ"ל דלאו דווקא נקיט קמא וקיצרו הפסוק וכמ"ש התו' בכ"מ כה"ג. וע' שבת קכ"ו ע"ב וקל"ב ע"א בתוד"ה ההיא בכה"ג. ובאמת צריך להבין למה לא פירשו דהאי עשה היינו ההוא קרא דוהובא. והנה הרמב"ם בס' המצות מצוה ק"א מנה מ"ע שהמצורע יהיה טמא בכל דיניו. וכוונתו שם נראה שהמצוה היא עלינו בכלל שננהוג דיני טומאת מצורע וכמש"ש לענין טומאת נבילה וזב ושארי טומאות ע"ש. והרמב"ן חולק עליו באמת שם במצוה צ"ו וס"ל שאין לחשוב דיני טומאות למצות עשה. וכ"כ הפר"ד בדרך מצותיך שהרמב"ן אינו חושב מצות מצורע וכ"כ החינוך במצוה קס"ט. והנה כ"ז שייך אם נאמר שהמ"ע היא לדון דיני טומאת צרעת. אבל אם נאמר שהמ"ע היא על גוף המצורע לבוא אל הכהן. א"כ למה יחלוק הרמב"ן ע"ז דוודאי מ"ע גמורה היא זו. ופקחתי עיני וראיתי בחינוך שם מצוה קס"ט שכתב להדיא כן דהמ"ע היא על המצורע לבוא אל הכהן ע"ש. וכבר תמה עליו הפר"ד שם בהגהותיו דאם הכוונה כן לא היה חולק הרמב"ן וכמש"ל. ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ודברי החינוך לכאורה סותרים את עצמם שבמצוה תקפ"ד כתב להדיא שמילה דוחה צרעת משום דעשה דחי ל"ת ע"ש. ולדבריו הא הו"ל עשה ול"ת. ובאמת צ"ע על הרמב"ם והרמב"ן ל"ל נפרש כפי' החינוך שהמצוה מוטלת על המצורע וכן על תו' ורש"י דשבת קל"ב שנדחקו בביאור העשה מאיזה פסוק הוא. וקשה דהא מפורש בקרא נגע צרעת כי תהיה וגו' וכמ"ש גם כת"ר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה