שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עו
ב"ה אלול תרל"ד
אשר כתב מעכ"ת להביא ראיה לשיטת הרמב"ם פ"י מה' ט"צ דקציצת בהרת הוי ל"ת לחוד מהא דמכות כ"ב דמקשה ר' אבהו דליחשוב קוצץ בהרתו. ואי הוי גם עשה קשה מאי פריך. דילמא אתיא מתניתין כר"י דס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו. והכא הוי קדמה עשה שהתורה אמרה נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. ולא שיקוץ בעצמו. וע"כ דפשיטא ליה להש"ס דבקציצת בהרת ליכא כלל עשה אלא לאו גרידא דהשמר. ומישב בזה קושיית המל"מ שם שהקשה על הרמב"ם מהא דשבת קל"ב דקציצת בהרת הויא עשה ול"ת:
א
והנה מ"ש דילמא אתיא מתניתין כר"י. כוונתו כר"ל דס"ל הכי במכות דף ט"ו ע"ש. ור"י ס"ל דלוקין [וע' ברמב"ם פט"ז מה' סנהדרין ובכ"מ שיש בזה חילופי גרסאות] ולכאורה תמהני מה שייך לומר דאתיא כר"ל כיון דפלוגתא דאמוראי היא ותיקשי מתניתין לאידך. ובוודאי לא שייך לומר הכא ר' יוחנן תנא הוא ופליג וע' תוס' כתובות ח' ע"א. ולשיטת התו' במכות שם דגם ר"ל ס"ל דלאו שקדמו עשה לוקין עליו בוודאי לק"מ. אך י"ל דכיון דלשיטת רש"י שם תלי הך דקדמו עשה בקיימו ולא קיימו. וההיא תליא בהתראת ספק אי הוי התראה כדאיתא התם. והתראת ספק הויא פלוגתא דתנאי כדאיתא התם דף ט"ז ע"א. א"כ י"ל דמתניתין אתיא כהאי תנא. אך י"ל דמידי הוא טעמא לר"ל. ור"ל מוקי במכות כ"א ע"ב מתניתין כר"ע. ור"ע ס"ל התראת ספק שמה התראה דקאמר במכות ד' ע"ב טעמא דאינו לוקה בנותר משום לאו שאין בו מעשה וכדמוכיח הש"ס במכות ט"ז מדלא קאמר הטעם משום דהוי התראת ספק. וא"כ ע"כ ס"ל לאו שקדמו עשה לוקין עליו. אכן כבר כתב המהרש"א שם דגרסינן ר' יעקב וכן מוכח בתוס' שם ובתו' שבועות ד' ע"א יע"ש וכן נראה מדהזכירו הש"ס אמר ר' יהודה. וע' תוס' ע"ז ס"ד ע"א שכתבו דמוכח בפ"ב דמכות דף כ"א דס"ל לר"ע לשאב"מ אין לוקין עליו. והוא תמוה. וצ"ל דט"ס הוא וצ"ל בפ"ק דמכות דף ד'. וכן מוכח מסוגיא דשבועות שם דקאמר ממאי דהאי אבל המותיר בטהור ר' יעקב היא וכו' ואי גרסינן ר"ע. הא היא סיפא דאלו הן הלוקין. ומוקמינן לרישא שם דף י"ג ע"ב כר"ע ע"ש. וגם ההיא משנה גופא מוקי כר"ע שם בסוגיא ע"ש. ויש לדחות דהכוונה דכיון דלא מוכח הטעם מגוף המשנה לא מיקרי סתמא. ובאמת קצת קשה דאי ר"י היא וטעמא משום לאו הניתק לעשה. הו"ל להזכיר מותיר לבסוף אצל נוטל אם על הבנים דטעמא נמי משום לאו הנל"ע ור"י איירי בה נמי. ויש לישב:
ב
ולפמש"ל דמתניתין דאלו הן הלוקין אתיא כר"ע ור"ע ס"ל התראת ספק שמה התראה. יש לישב קושיית התוס' במכות ט"ו ע"ב ד"ה מידי על ר"ל דס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו שהקשו שם מטמא הבא למקדש ע"ש. ולפמ"ש א"ש דמתניתין אתיא כר"ע אבל ר"ל ס"ל דה"ס לא שמה התראה וכנ"ל. ואדרבא קשה מה סייעתא מייתי שם ממתניתין כיון דר"ע היא. אכן גם בלא"ה קשה דהא עכ"פ פלוגתא דתנאי היא. וצ"ל שעיקר הראיה היא משום דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה. וא"ש ג"כ קושיית התו' הנ"ל אף אי גרסינן ר' יעקב. די"ל דס"ל דמתניתין אתיא כר' יעקב. ונראה להוכיח מכאן ג"כ דע"כ גרסינן ר' יעקב וכן מהך דשבועות שם דהא קאמר ר"י במכות י"ז ע"א זו דברי ר"ע סתימתאה וכו' והכוונה דלית הלכתא כהאי סתמא דיחידאה אמרה. וכ"מ שם י"ח ע"ב ע"ש וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה' בכורים ע"ש בכ"מ וכ"ה בכמה דוכתי ע' מגילה ב' ע"א וכ"ו ע"א וכתובות ק"א ע"ב ובכורות ל' ע"א ועוד בכ"מ על דרך זה. וא"כ אין ראיה כלל מסתם משנה זו כיון דר"ע אמרה. אבל אינימא דלענין לאו שקדמו עשה לא מצינו ר"ע שיאמר דלוקין שפיר י"ל דמוכיח מסתמא. וממילא מוכח גם מהא דשבועות כן. ואף שיש לפקפק בזה מ"מ יש לישב כן וע"ש במכות י"ז ע"א בסוגיא ר"ע כר"ש ס"ל:
ג
ונראה בזה לישב מה שיש לדקדק בסוגיא דמכות כ"א ע"ב דדייק ר' יוחנן מדקתני חורש בכלאים לוקה דמחפה בכלאים לוקה. וא"ל ר"ל אי לאו דקלסך גברא רבא הו"א מתניתין ר"ע היא דס"ל המקיים בכלאים לוקה ע"ש. ולכאורה קשה דהא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה וע"כ הלכה כן אף אי אתיא כר"ע. וא"כ א"ש טפי לאוקמא כרבנן. ולפמש"ל א"ש דכוונת ר"ל דכיון דכוליה פירקין ר"ע סתימתאה הוא כנ"ל כי כל המשניות הם נמשכים ביחד בהלכות מלקות יע"ש. וא"כ אינה סתם משנה כלל וכמש"ל. אבל השתא דקלסך גברא רבה ע"כ צ"ל דלא אתיא כר"ע רק ברישא דאיירי במספר הלוקין. אבל במשנה זו כבר אינם מדברי ר"ע. ועפ"ז י"ל מ"ש התוס' בע"ז ס"ד דמוכח מהכא דר"ע ס"ל לשאב"מ אין לוקין עליו ע"ש. ותמהתי למעלה אות א' עליהם. ולפמ"ש א"ש דכיון דמתניתין אתיא כר"ע עכ"פ גם לר' יוחנן וס"ל להתו' דגם הך דהחורש אתיא כר"ע ודלא כמש"ל. והנה בכלאים קאמר במכות כ"א פושט ולובש ומפרש רב ביבי דדווקא פושט ולובש והיינו משום דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כמ"ש התוס' בשבועות י"ז ע"א ע"ש. וגם לרב אשי דקאמר שחייב על השהייה עיקר הסברא משום שבא ע"י לבישה כמ"ש התוס' שם. ונראה שלזה נקיט הלשון במשנה פושט ולובש להורות סברא זו שיעור השהייה. ומוכח מזה דלשאב"מ אין לוקין עליו. ולא הוכיחו מדף ד' ע"ב. דשם יש לדחות קצת דיליף לה מקרא דכל כדאיתא במכות י"ג ע"ב. ולעשות לא דריש וכמו לר"י דע"כ צ"ל דלא דריש לעשות. א"נ י"ל כמ"ש המפרשים בשם מהרשש"ך דילפינן מחסימה כקושיית התוס' בב"מ צ' דנילף מחסימה עי"ש. וע' סנהדרין ס"ה ע"א. אבל מהכא מוכח שפיר. ויש להאריך בזה:
ד
ועוד נראה להוכיח דגרסינן ר' יעקב. דהא משמע דס"ל דלאו שנל"ע לוקין עליו מדלא קאמר טעמא דמותיר אינו לוקה משום דהוי לאו הנל"ע. וכ"נ לכאורה מלשון רש"י במכות ד' ע"ב. ור"ע ס"ל להדיא ביומא ל"ו ע"א דל"ת הנל"ע אין לוקין עליו ע"ש. אך באמת גם ר' יעקב מודה דאין לוקין רק שהכוונה שא"צ לטעם זה. וכן צ"ל בכוונת רש"י שם. וכן משמע להדיא בסוגיא דתמורה ד' ע"ב ע"ש וכ"כ התוס' שם להדיא ע"ש וכ"נ בפירש"י שבועות ג' סע"ב ע"ש. וכ"מ ר"פ אלו הן הלוקין דפריך א"ה לאו הנל"ע נמי. וכן מוכח במשנה שם י"ז ע"א דקאמר שם דאתיא כר"ע כמש"ל ובסוגיא דשבועות שם ואקצר. ועכ"פ ראיית כבודו אינה ראיה. וכן מפורש בתו' חולין י"א ע"ב דלר"ע דחייש למיעוטא לא איירי קרא רק בקרום של מוח מגולה וניקבו ע"ש. ואכתי קשה שמא היה טריפה באבר אחר וצ"ל דבדקינן ליה. וא"כ ע"כ צ"ל דהתראת ספק שמה התראה וכמ"ש התו' שם ד"ה וכ"ת ע"ש. אכן לפמ"ש התו' הסברא ביבמות דף פ' ע"א דכיון דאיגלי מילתא לא הוי התראת ספק. א"כ ה"נ לק"מ כמובן. ובתו' נדה מ"ו ע"ב משמע כדעת התו' דחולין הנ"ל. וגם יש לחלק בין הך דיבמות דשם עושה העבירה בוודאי רק הספק אם הוא בר דעת שיהא מצווה עליו. ושפיר שייך איגלי מילתא. משא"כ בהא דחולין דאפשר דטריפה הוא ואינה עבירה כלל דגברא קטילא קטיל וצ"ע בזה. ועמל"מ פי"א מה' סנהדרין. וע' תוס' כתובות ט"ו ע"א. ובלא"ה אין ראיית כת"ר ראיה דהא כל הקושיות שם בסוגיא דמכות כ"ב הם לרבא דמשני על קושיית עולא דאין חילוק מלאכות ליו"ט. וכל הני אמוראי דמקשו דלילקי על קוצץ בהרת ואינך רוצים להוכיח דתנא ושייר וכמ"ש התוס' שם. ורבא הא ס"ל במכות ט"ו להדיא כר"י דלוקין על לאו שקדמו עשה וכן ס"ל ביבמות ל"ו דר"י ור"ל הלכה כר"י. וע' תו' שבת ע' ע"ב שכ' שכלל זה דדווקא בנוהג בזה"ז. אבל כבר חלקו ע"ז רוב המפרשים. וכן מוכח מהתו' בעצמם ע' תוס' חולין כ"ט ע"ב ד"ה אמר. וגם להגורסים רבה במכות כ"א שם. הא גם רבה ס"ל התם דף ט"ו כר' יוחנן וכן עולא דמקשה לר"נ בדף כ"א ס"ל שם כר"י ע"ש. ובלא"ה אם נבוא להקשות כקושיית יקירי א"כ עדיין קשה דילמא אתיא מתניתין כלישנא בתרא דשבת קל"ב דס"ל דקציצת בהרת הוי ל"ת ועשה. ואף דכבר כתבתי דכיון דאמוראי איירו בה לא שייך לומר כן. וה"נ הני לישני אליבא דרבא נינהו שם. אבל הא כבר כתב המל"מ פ"י מה' ט"צ דברייתות פליגי בהא. וא"כ מאי מקשה ר' אבהו. אכן לפמש"ל דעיקר הקושיא על רבא דמשני אין חילוק מלאכות לי"ט ולא ס"ל תני ושייר. א"ש דמקשה ללישנא קמא דרבא דהתם. אבל לפ"ז בלא"ה א"ש דהא רבא ס"ל ל"ת שקדמו עשה לוקין וכמש"ל:
ה
אבל באמת כ"ז לשיטת רש"י דפליגי ר"י ור"ל בהך דקדמו עשה כנ"ל. אכן הא הרמב"ם פסק קיימו ולא קיימו כמבואר בפי"ו מה' סנהדרין ופ"א מה' נערה. ואיהו גריס כגירסת הרי"ף כמ"ש בכ"מ שם. וגריס הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו ומפרש כפי' הבעה"מ והרמב"ן במלחמות סוף מכות דלכ"ע לאו שקדמו עשה לוקין עליו ואף לר"ל. ולהבעה"מ עיקר טעם ר"ל הוא משום התראת ספק. וממילא אין קושיא מהא דדמי ללאו דחסימה וכמובן ע"ש. והוא מוכרח בסוגיא שם ולא כתירוץ הראשון של הבעה"מ שם וכבר דחה אותו הרמב"ן שם בלא"ה. וכ"כ הלח"מ בפי"ח מה' סנהדרין דהרמב"ם מפרש כפי' הבעה"מ ע"ש. ודברי הכ"מ בפ"א מה' נערה שכתב שהרמב"ם פוסק דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו הוא תמוה. וכ"כ הלח"מ בפי"ח מה"ס שם שהרמב"ם פוסק דלוקין. ולפ"ז אין שייך להביא ראיה לשיטת הרמב"ם מהך דמכות כ"ב ע"א כיון דלדידיה ליכא למ"ד דאין לוקין בקדמו עשה:
ו
ומ"ש כתר"ה שהעשה הוא מקרא דנגע צרעת וגו' והובא אל הכהן. לא ידעתי מנין פשוט לו הדבר כ"כ. והלא כבר נתחבטו התו' בשבת קל"ב מה היא העשה אם לשמור או לעשות ע"ש. והעיקר כתירוצם שם דתרי לעשות כתיבי. דבספרי פ' תצא דריש הך דאתה עושה בסיב שע"ג רגלו מלעשות בתרא ע"ש. והא דדריש לה בשבת קל"ג מלעשות קמא. צ"ל דלאו דווקא נקיט קמא וקיצרו הפסוק וכמ"ש התו' בכ"מ כה"ג. וע' שבת קכ"ו ע"ב וקל"ב ע"א בתוד"ה ההיא בכה"ג. ובאמת צריך להבין למה לא פירשו דהאי עשה היינו ההוא קרא דוהובא. והנה הרמב"ם בס' המצות מצוה ק"א מנה מ"ע שהמצורע יהיה טמא בכל דיניו. וכוונתו שם נראה שהמצוה היא עלינו בכלל שננהוג דיני טומאת מצורע וכמש"ש לענין טומאת נבילה וזב ושארי טומאות ע"ש. והרמב"ן חולק עליו באמת שם במצוה צ"ו וס"ל שאין לחשוב דיני טומאות למצות עשה. וכ"כ הפר"ד בדרך מצותיך שהרמב"ן אינו חושב מצות מצורע וכ"כ החינוך במצוה קס"ט. והנה כ"ז שייך אם נאמר שהמ"ע היא לדון דיני טומאת צרעת. אבל אם נאמר שהמ"ע היא על גוף המצורע לבוא אל הכהן. א"כ למה יחלוק הרמב"ן ע"ז דוודאי מ"ע גמורה היא זו. ופקחתי עיני וראיתי בחינוך שם מצוה קס"ט שכתב להדיא כן דהמ"ע היא על המצורע לבוא אל הכהן ע"ש. וכבר תמה עליו הפר"ד שם בהגהותיו דאם הכוונה כן לא היה חולק הרמב"ן וכמש"ל. ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ודברי החינוך לכאורה סותרים את עצמם שבמצוה תקפ"ד כתב להדיא שמילה דוחה צרעת משום דעשה דחי ל"ת ע"ש. ולדבריו הא הו"ל עשה ול"ת. ובאמת צ"ע על הרמב"ם והרמב"ן ל"ל נפרש כפי' החינוך שהמצוה מוטלת על המצורע וכן על תו' ורש"י דשבת קל"ב שנדחקו בביאור העשה מאיזה פסוק הוא. וקשה דהא מפורש בקרא נגע צרעת כי תהיה וגו' וכמ"ש גם כת"ר:
ז
ועוד נראה בזה לפמ"ש הא"ע בביאור התורה על פסוק והובא שיביאוהו אחרים אף בע"כ. ובאמת לא נמצא דרש זה בתו"כ. רק ריש פ' מצורע כתיב עוד והובא אל הכהן גבי טהרתו ושם דרשו בת"כ שלא ישהא אותו והובא ברמב"ן עה"ת שם ופי' כהא"ע ע"ש. ונראה הכוונה שאין מוטל עליו המצוה בפרטות רק שמוטל המצוה בכלל להזהר בדיני טומאות וכמ"ש הרמב"ם וממילא החיוב על כל ישראל להביאו אל הכהן ולשאל עליו אם הוא טמא או טהור. [וע' בהתורה והמצוה פ' תזריע שכתב דהת"כ מפרש דוהובא קאי על הנגע ולא על האדם דלא כהא"ע ע"ש פ"ג סי' ע'] והוי כמו וקדשתו אפילו בע"כ דקאי על אחרים ונראה שגם החינוך כוונתו כן שמוטל על האדם להראות אל הכהן הנגע למען ידע אם הוא טמא או לא באשר כי הדבר תלוי בכהן במה שאומר טמא או לא וכמבואר בת"כ ובמשנה רפ"ג דנגעים. וכן בנגעי בגדים ובתים דכתיב והראה את הכהן וכתב שם החינוך כדעת הרמב"ם הנ"ל שהמצוה היא להתנהג בדיני טומאות ההם. ולזה צריך לישאל לכהן לידע אם הוא טמא או טהור. ואזדא ליה קושית הפר"ד הנ"ל על החינוך. וכמובן:
ח
ובזה מיושב ג"כ דברי החינוך שכתב במצוה תקפ"ד דצרעת הוי ל"ת לחודה וכן דברי התוס' ורש"י בשבת שלא כתבו דהמ"ע היא מהאי קרא. דבאמת במה שהוא קוצץ בהרתו אינו מבטל כלל מ"ע ההיא. דאטו מי שהוא טמא בזוב אינו רשאי לבקש לו רפואה שיתרפא מזובו. וכן המצורע אם יקצץ הבהרת שפיר מקיים דיני טומאתו. דהשתא יטהרנו הכהן כיון שהלכו לה סימני טומאה. וע"ז באה הל"ת שאסור לו לקצצה. וא"כ אין הל"ת מענין העשה כלל ואין שייכים זה לזה. ורק חז"ל דרשו מתיבת לעשות דקאי על קציצת בהרת שלא יקצץ. וכן מפורש בחינוך שם מצוה תקפ"ד כאשר צויתים תשמרו לעשות. ולא שיקצצו הבהרת. והיינו לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה. ואף שהחינוך גופיה צ"ל דלא נקטה להכי דהא איהו ס"ל דהוי ל"ת לחוד כנ"ל. מ"מ מיניה נשמע לשיטת רש"י ותו' בשבת. וגם לפירש"י שם דילפינן מלעשות ככל אשר יורו. ג"כ הכוונה שיעשו ככל אשר יורו ולא שיקצצו. והוא לאו הבא מכלל עשה. וכ"כ שם בחי' הרשב"א להדיא בדף קל"ג ע"א דהויא לאו הבא מכלל עשה ע"ש:
ט
וממילא אזדא לה ראיית כתר"ה מהך דמכות כ"ב. דכיון שעיקר העשה הוא מלעשות שהוא מיעוט שאסור לקצוץ. א"כ אין שייך לומר שהוא לאו הניתק לעשה כמובן. ואף לדברי כת"ר שהעשה הוא מוהובא אל הכהן. לא הבנתי מה שייך זה ללאו הנל"ע דאטו העשה היא היפך הלאו. וכי אחר הקציצה אינו יכול להראותו לכהן. ואם נתפוס שאינו יכול. א"כ שוב כבר ביטל העשה ושפיר לקי. ולאו שקדמו עשה אינו רק כשבא לתקן הלאו וכמו בלאו דטמא הבא למקדש דאף כשנכנס יש המצוה לשלחו. וכן חשב הרמב"ן במלחמות במכות כמה לאוין כאלה יעו"ש. ולבד זה לדברי כתר"ה נימא שהמסיר בדי ארון אינו לוקה דהא כתיב והבאת וגו' ולא יסורו וגו'. והו"ל לאו שקדמו עשה. ובמכות שם פריך ג"כ מינה. אבל העיקר כמ"ש כי זהו אינו עשה רק נכלל בכללות המצוה וכמ"ש הרמב"ם על כל הציווים שבפרשה שאינם רק פרטי מצוה אחת. וכן כאן גבי טומאת צרעת וכנ"ל. וגם הרי הלאו שייך אף משנזקק לטומאה שכבר הראה את הכהן והוחלט כמ"ש בספרי שם. אבל העיקר כמ"ש שהעשה היא מלעשות כנ"ל:
י
ועוד נראה לדחות ראיית כת"ר לפמ"ש דהמ"ע היא מקרא דנגע צרעת והובא אל הכהן. דהנה ידוע דראיית נגעים אינה בלילה ולא בשבת ויו"ט. וא"כ הו"ל מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות בה. והרמב"ם ס"ל רפ"א מה' תמורה דעשה שאינו שוה בכל אינו מנתק לאו השוה בכל וכלישנא אחרינא שברש"י תמורה ד' ע"ב ע"ש. וא"כ ה"נ לא מיקרי כלל לאו הנל"ע כיון שהעשה אינו שוה בכל. ועפ"ז אפשר לישב ג"כ דעת הרמב"ם שכתב דמילה דוחה צרעת משום עשה דוחה ל"ת. דהא בש"ס איתא דהוי עשה ול"ת. וכמו שהקשה המל"מ כנ"ל. אבל לפמ"ש י"ל דכיון דהוי עשה שאינו שוה בכל שפיר דחי אף עשה ול"ת. וכדאיתא בנזיר נ"ח ע"ב. וכן משמע בשטמ"ק בב"מ ל' ע"א דאף דהל"ת שוה בכל. מ"מ אם העשה אינו שוה בכל שפיר דחי ע"ש שלזה נדחק שם לומר שהאשה מוזהרת על עשה דבעולה לכה"ג ע"ש:
יא
ונראה שזה תלוי במחלוקת הריב"א בתוס' חולין קמ"א ופסחים מ"ז עם הר"י מארץ ישראל בקדושין ל"ד דלשיטת הר"י מא"י דבעשה ול"ת העשה מחזק הלאו ואלים הלאו גופיה ואף כשאין העשה מ"מ אין נדחה הל"ת ע"ש בקדושין. וא"כ אף שהעשה אינו שוה בכל מ"מ הלאו מתחזק. משא"כ לשיטת הריב"א שהל"ת שפיר נדחית ורק עיקר הטעם משום מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. א"כ כשהעשה אינה שוה בכל שפיר נדחית. ולא עדיף מתרי לאוי שמשמע בנזיר מ"ח שנדחים מפני עשה. וכ"כ הפנ"י בכתובות וכ"כ המעיין החכמה והוכיח מהא דיבמות דף כ' דבאלמנה לכ"ג איכא לא יקח ולא יחלל:
יב
ועפ"ז יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם שכתב דמילה דוחה צרעת משום דעשה דוחה ל"ת דבאמת בזה פליגי הני תרי לישני בשבת שם אליבא דרבא אי דחי עשה בכה"ג ל"ת אי לא. והרמב"ם פוסק בזה כלישנא קמא דשפיר דחי. ועפ"ז יש לישב קושיית התו' בשבת כ"ד וביצה ח' דבשבת שם משמע דלא ס"ל לרבא די"ט הוי עשה ול"ת מדלא קאמר טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט משום הכי כדאמר רב אשי שם. ובביצה ח' ע"ב ס"ל דהוי עשה ול"ת ע"ש. והיא סתירה גדולה. אבל עפמ"ש י"ל דהא התו' הקשו בקדושין ל"ד דמ"מ ישרפו נשים שהם אין מצוות על מ"ע שהז"ג ותירצו כיון שיש עשה גם הלאו אלים. ולכאורה קשה כיון דמעיקרא ס"ד דלא אלים הלאו וכשיטת הריב"א הנ"ל. א"כ הו"ל להקשות טפי כיון שאין העשה שוה בכל א"כ כ"ע לישתרו וכמש"ל שזה תלוי בזה. וצ"ל דשפיר אסיק אדעתיה סברא דאלים. רק ס"ד דמ"מ בנשים דליכא בהו העשה כלל ממילא לא שייך לומר דאלים הלאו. ותירץ דמ"מ אלים. ולזה י"ל דרבא לא רצה לומר דהוי עשה ול"ת משום דס"ל כסברת הריב"א דהל"ת שפיר נדחה. וממילא הו"ל לדחות לגמרי כיון שהעשה אינה שוה בכל. ובזה מיושב ג"כ מה שיש לתמוה באמת על כל הני אמוראי דילפי שם מקראי אחרינא דהא וודאי יש ביו"ט מצות עשה. אבל לפמ"ש א"ש. וא"כ י"ל דסוגיא דשבת כ"ד אזלא אליבא דלישנא קמא בשבת קל"ב אליבא דרבא. וסוגיא דביצה ח' אזלא ללישנא בתרא בשבת שם דמחשיב לה בכה"ג לעשה ול"ת. ובזה מיושב ג"כ קושיית התו' בחולין קמ"א על שיטת הריב"א. דשם איירי אליבא דרבא ע"ש ואזלא הך סוגיא אליבא דלישנא בתרא בשבת שם כנ"ל. ומ"מ הרמב"ם פסק כסתמא דסוגיא דפסחים מ"ז ושבת כ"ד שם. וכן בשבת קל"ב בתר הני תרי לישני סתם שם בדף קל"ג כלישנא קמא דרבא לא ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ע"ש:
יג
רק שעומד לנגדינו מ"ש הרמב"ם בפ"א מה' מילה ובפ"ב מה' יו"ט ומה' שופר דיו"ט הוי עשה ול"ת ולא נדחית מפני עשה ע"ש. והנה מהך דמילה ושופר לא קשה לכאורה דהא מילה ושופר העשה גופא אינה שוה בכל ושפיר לא דחיא. אך מפ"ב מה' יו"ט גבי שריפת קדשים קשה [וע"ש מ"ש בספר קובץ. ודבריו קשים מהא דהלכות מילה הנ"ל] ונראה דלכאורה קשה טובא על התו' דקדושין ל"ד. דהא עשה דשריפת קדשים הוי מ"ע שהז"ג דהא אין שורפין קדשים בלילה ואין נשים מצוות בו והוי עשה שאינו שוה בכל. ונראה שאף שאינם מצוות בו. מ"מ מותר להם לעשותו כיון שהאנשים מצווים וכמו דמצינו בפסחים נ"ט דכהן עובר אעשה דהשלמה כדי שיעשה חבירו הפסח. וכן משמע בכתובות מ' גבי ולו תהיה לאשה דהיא אינה מצווה ע"ז. ומ"מ קאמר שהעשה תדחה הל"ת ע"ש. וכ"כ בכפות תמרים ביומא פ"ז והוכיח כן מעשה דייבום. רק שההפלאה בכתובות כ"ד חולק ע"ז. וכן הפנ"י בכתובות מ' ובמק' הארכתי בזה. ועוד יבוא אי"ה בל"נ בזה [ומצאתי בפנ"י שהקשה קושייתו ובאו"ח תירץ כנ"ל. ות"ל שכוונתי לדעת הגדולים] ועפ"ז מיושב מה שהקשיתי ל"ל הקשו התוס' בפשיטות שידחה העשה את ל"ת ועשה. ולפמ"ש א"ש דהא גם עשה דשריפת קדשים אינו שוה בכל. ורק גבי נשים שפיר מקשו התו'. ולשיטת הריב"א שהזכרנו באמת צ"ל דס"ל דכיון דהיא אינה מצווה לא דחיא הל"ת וכדעת הפנ"י והפלאה הנ"ל:
יד
ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות בכגון זה במילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת. דמ"מ אפשר ע"י נשים דהא קיי"ל דאשה כשירה למול. אבל לפמ"ש א"ש. ולבד זה ג"כ לק"מ עמ"ש בחיבורי ח"א סי' ו' אות ו' בזה. ובזה מיושב הכל בס"ד דרבא קאמר טעמא דהוא לבדו ולא מהא דעשה ול"ת. משום דס"ל כהריב"א הנ"ל. וא"כ הו"ל להעשה לדחות הל"ת ועשה. רק משום דהעשה ג"כ אינה שוה בכל כנ"ל. ואף דתרומה מותר לשרוף אף בלילה וכמפורש במשנה שם דהא איירינן בהדלקת נר שבת וכ"ה בירושלמי שם. מ"מ כיון דתרומה ילפינן מקדשים דמצוה היא לא עדיפא מינה. אבל עדיין קשה דישרפו נשים וכן גבי מילה שלא בזמנה ימולו נשים וכנ"ל. ולזה הוצרך לדרשא דהוא לבדו. אבל הרמב"ם ס"ל דכיון דלא מיפקדה. אינה רשאה לעבור על הל"ת בשביל מה שמחויבים אחרים לעשותה. וגבי אנשים שפיר סגי בטעמא דעשה ול"ת. וכן בשבת קל"ב במילה בצרעת דאף דמילה הוי עשה שאינו שוה בכל. מ"מ ס"ד דנשים ימולו וכנ"ל. ובזה פליגי הני תרי לישני וכנ"ל. ועוי"ל דהא כתבו התו' ריש שבת ובעירובין ל"ב דהיכא שבא ע"י פשיעה לא אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. וזה כעין הא דקיי"ל בעירובין ק' דעשה דפשיעה אינה דוחה ל"ת וע"ש בתו'. ולזה הרמב"ם בפ"ג מהי"ט דאיירי בחלה שנטמאת דהו"ל עשה דפשיעה. לזה לא אמרינן לנשים שיחטאו בשביל האנשים. אבל רבא איירי שם בלא פשיעה בסתמא ולזה הוצרך לטעם הנ"ל. ומיושב בזה דקדוק הקובץ שם ע"ש:
טו
אך לפ"ז יקשה ממילה בצרעת שכתב הרמב"ם דעשה דוחה ל"ת. דהא מילה נמי אינה שוה בכל. ומאי שנא ממילה שלא בזמנה שכתב הטעם משום דהוי עשה ול"ת כנ"ל. ואם כי יש עוד מקום לישב זה אך עיקר הדבר אינו נראה לי לומר דעשה דמצורע מיקרי אינו שוה בכל. דעיקר העשה הוא לנהוג דיני טומאה וטהרה מה שיצוה הכהן בדינו. אמנם לפמש"ל דהעשה הוא לאו הבא מכלל עשה דתשמרו לעשות. י"ל דהא כתב הפנ"י בכתובות דף מ' דבשוא"ת שפיר עשה דוחה עשה ע"ש. ורק היכא דאיכא עשה ול"ת העשה מחזק את הל"ת ואינו נדחה. וכבר כתב המל"מ בפ"א מה' נערה בשם הרשב"א סברא זו ע"ש. ולכאורה קשה עליו מפסחים נ"ט גבי עשה דהשלמה דפריך הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. והנראה דכל עשה שעיקרה בקום ועשה אף שנמשך ממנה שוא"ת מ"מ כבר היא עשה גמורה. אבל מה שהוא לאו גמור הבא מכלל עשה שפיר נדחה. ולזה בעולה לכה"ג נראה דעשה דאשה בבתוליה יקח הוא עשה גמורה שהרי הכה"ג מוכרח שיהיה לו אשה ביוה"כ. ואף שהמל"מ כתב ריש ה' אישות היפוך זה ע"ש. מ"מ נראה כנ"ל. וכ"מ מדברי הרשב"א שהביא המל"מ שם בפ"א מה' נערה שכתב על מצרי ואדומי הטעם דהוי לאו הבא מכלל עשה. וגבי בעולה לכ"ג כתב משום דאינו שוה בכל ע"ש. וכן עשה דהשלמה נראה שכיון שבאה העשה מפורשת להשלים כל הקרבנות בתמיד. הוי קום ועשה. ולא חשיב ל"ת רק במקום שאם אינו עובר הל"ת אינו מקיים העשה. ואטו מי שאינו נושא מצרית ואדומית מקיים עשה. אבל מי שמקריב התמיד אחר כל הקרבנות שפיר מקיים עשה. וכן הכה"ג כשלוקח בתולה. וכן בשבת ויו"ט הוי בשביתה שפיר מ"ע כיון דכתיבא בלשון שביתה וכמובן. וכ"כ הרמב"ן בפירושו עה"ת פ' אמור ששביתה בשבת היא מ"ע וכ"כ התו' בשבת ס"ט ע"א ד"ה דידע:
טז
והנה עיקר מ"ע דבצרעת נראה שהוא כעין מ"ש הרמב"ם בפ"א מהמ"א דבבהמות טמאות איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב אותה תאכלו. ומ"מ בסה"מ לא חשיב הרמב"ם רק מ"ע דלבדוק בסימני בהמות טהורות וטמאות. וכבר הרגישו בזה המפרשים ע"ש במ"מ ובלח"מ בפ"ב שם וברלב"ח סי' פ"ו ג"כ. ומש"ש הרלב"ח אין לו מובן לענ"ד ע"ש. אבל העיקר כי סברת הרמב"ם שאין ראוי זה למנות למ"ע בפ"ע מה שבא מכח דיוק הפסוק. רק מה שבא בתורת ציווי. ולזה כלל בדיקת הסימנים ואיסור אכילת הטמאים במ"ע אחת. וכן כאן כללו מצות טומאת וטהרת מצורע ואיסור קציצת הבהרת לכל פרטיה במצוה אחת וז"ב. ורק שבזה חולקים הני תרי לישני דבשבת קל"ב. דלישנא קמא ס"ל דבמצות מצורע לא נכלל רק טומאה וטהרה. ואיסור הקציצה הוא מלעשות וכמ"ש רש"י ותו' בשבת שם. ולישנא בתרא או דס"ל דהכל מצוה אחת כנ"ל. או דס"ל דגם בכה"ג מיקרי עשה. ולישנא קמא ס"ל דגם בכה"ג מיקרי ל"ת ולזה הרמב"ם ס"ל כלישנא קמא שכ"נ לו פשטות הענין וגם דברי הספרי מורים ע"ז דבמצות מצורע לא שייך לכלול זה:
יז
ובזה יש לבאר סתירת דברי רבא שהזכרנו. דתלי בהני לישני אי כה"ג מיקרי עשה אי ל"ת וכמש"ל. ועפ"ז י"ל ג"כ מ"ש הרי"ף בב"מ דף ל' דבכהנים בטומאה הוי עשה ול"ת. וחשיב עשה דוקדשתו. והוא תימא שלא כתב עשה דקדושים יהיו וכמ"ש רש"י ותו' שם וקרא דוקדשתו באמת קאי על ישראל כדדרשינן ביבמות פ"ח שיקדשוהו בעל כרחו. אבל לפמ"ש א"ש דבעי שיהא קום ועשה וזה אתי מוקדשתו כדדרשינן ביבמות פ"ח ע"ב שאם לא רצה דפנו ע"ש. וגם לדברי רש"י ותו' י"ל ג"כ דהיא גופה הוי מ"ע שיהיה קדוש. וכמש"ל לענין שביתה. אך באמת קשה טובא על הרי"ף הנ"ל דהא הקשו התוס' בב"מ שם מיבמות כ' ע"ב דמסקינן דהך דקדושים יהיו לא הוי עשה וכן קיי"ל בכ"מ בש"ס. ותירצו דרק לענין אלמנה לכ"ג קאמר הש"ס דלא הוי עשה משום דקדושים יהיו כתיב גבי טומאה בקרא וכן חשיב לה בנזיר נ"ח ע"א גבי גילוח זקן ע"ש [ומ"ש בתוס' שם קדוש יהיה. נראה שהוא ט"ס וצ"ל קדושים יהיו וכ"ה ברש"י שם]. אבל לפמ"ש הרי"ף דהעשה היא מוקדשתו. א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא קרא דוקדשתו כתיבא גבי אלמנה ואינך בפ' אמור ובהדיא מייתי לה ביבמות פ"ח ע"ב גבי נשים פסולות ע"ש. וצ"ע לעת הפנאי ומטרדותי ההכרח לקצר: