שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן עה
א
מה שעלה ברעיוני בשמע"צ שנת תרל"ו בישוב דברי הרמב"ם פ"ה מה' ת"ת ה"ז. דהנה איתא בשבת קנ"ב דא"ל רבי לרשב"ח מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך. א"ל סלעים נעשו גבוהים קרובים נעשו רחוקים משתים נעשו שלש משים שלום בבית בטל. וקשה מה תשובה היא זו. דכיון דאמרינן בר"ה ט"ז ובסוכה כ"ז חייב אדם להקביל פני רבו ברגל ויליף לה התם מקרא דלא חודש ולא שבת. א"כ איך אפשר לבטל מצוה משום דטריחא ליה מילתא. ואף אם נאמר דהוי רק דרבנן. מ"מ ידוע אמרם ז"ל העובר על דברי חז"ל חייב מיתה ור"ע מסר נפשו ע"ז וכמבואר בעירובין כ"א גבי נט"י. וגם הא דקאמר משים שלום בבית בטל. תמוה דמה שייכותו לכאן. והנה הגרי"ב הקשה בנו"ב מה"ת חא"ח סי' צ"ד על הטוש"ע שהשמיט דין שחייבים להקביל פני רבו. והרמב"ם הביאו בפ"ה מה' ת"ת. ותירץ הנו"ב שם שחיוב קבלת פני הרב תלוי בקבלת פני השכינה. ובזמן שאין בהמ"ק קיים פטורים גם מקבלת פני הרב וכיון שאינו נוהג בזה"ז השמיטו הטוש"ע. ולפ"ז גם בנ"ד א"ש דבשביל שהוא זקן פטור מלהקביל פניו. דהא זקן פטור מלעלות לרגל כדתנן ריש חגיגה:
ב
אכן הנה כל יסוד סברת הנו"ב שם הוא מהא דקדושין ל"ג שאין רשאי לעמוד לפני רבו יותר משחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. וא"כ ה"נ כיון שעיקר עלייתינו היה בזמן שבהמ"ק קיים להקריב קרבנות. לזה עכשיו אף ששכינה לא זזה מכותל מערבי. מ"מ אין אנו עולים לקבל פנים. א"כ כ"ש שלא נקבל פני הרב כנ"ל. ותירץ בזה ג"כ הא דלא מחייב לקבל בחודש ושבת. משום שאז אין מקבלים פני השכינה. רק למד משונמית שראוי לקבל אבל לא לחייב ע"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים דכיון דעיקר ילפותא הוא משונמית דכתיב לא חודש ולא שבת. א"כ כיון דשם אינו חיוב מנ"ל ללמוד שחייב להקביל. ואי משום מורא רבך כמורא שמים. א"כ בלא"ה ניליף מזה וכמ"ש את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח. ומ"ש הנוב"י דגלי קרא שבשעה שיש מוסף יש תוספות קדושה ויש תועלת בקבלת פניו ע"ש. לענ"ד צ"ע דאטו הטעם משום תועלת. הא אינו רק משום כבוד. וכבר אמרינן בחגיגה ה' ע"ב שיש מצוה לקבל פני הרב אף בכל יום ויליף לה מקרא כי יראה חכמים וגו' יע"ש גבי עובדא דרבי ור' חייא. וא"כ מ"ש חודש ושבת. ובאמת צ"ע למה נקיט חודש ושבת כיון דבכל יום מצוה. ואי נימא דבכל יום אינו חיוב ובחודש ושבת חיוב ניחא. אבל הא באמת פסקינן דבחודש ושבת אינו חיוב וא"כ קשה. וצ"ל שידע שלא היה דרכה לקבל פניו רק בחודש ושבת שהמה ימי בטילה. דבלא"ה אסורה לבטל ממלאכתה דמעשה ידיה לבעלה. ובר"ח אסורות הנשים במלאכה כדאמרינן בפרדר"א פמ"ה וכדאיתא במגילה כ"ב ע"ב. וע"ש בתו' ובתו' ר"ה כ"ג ע"א ושבת כ"ד ע"ב בזה. גם מ"ש שהעלייה לרגל בשביל הקרבנות תמוה דהא ולא יראו פני ריקם כתיב אבל לא שעיקר העליה תהיה בשביל הקרבן. וגם לדבריו למה נקבע הזמן ברגל ולא בר"ח שיש בו ג"כ קרבן מוסף וכן בר"ה. וביותר תמוה דא"כ גם בזמן שבהמ"ק קיים למה חייב להקביל פני רבו כיון דבכה"ג גם בשכינה פטור ורק משום קרבן חייב. ואם נאמר דעולה ללמוד הוי כקרבן. א"כ גם האידנא נמי דאטו משום שחרב בהמ"ק יפטר גם מזה. והוא דבר תמוה מאוד. אבל באמת עיקר העליה הוא רק ליראות פני ד'. ועתה אף ששכינה לא זזה אבל הרי כבר אמרו שעשר מסעות נסעה שכינה בר"ה ל"א. וע"כ צ"ל שהכוונה במאמרם הנ"ל שמ"מ שם המקום יותר מוכשר ומוכן וכמאמרם בברכות דף ל' ע"א תל שהכל פונין לו שלזה אנו מתפללים נגד ביהמ"ק והדברים ארוכים אין מקומם פה. ומ"ש הנו"ב בדעת הרמב"ם שהזכיר דין זה מפני ששייך בזמן שביהמ"ק קיים. תמוה ג"כ דבהלכות ת"ת כתב לה בהדי שארי כבוד התורה ע"ש פ"ה הל"ז ומשמע ששייך גם בזה"ז:
ג
ובעיקר הערת הנו"ב למה יקבל פניו בחודש ושבת דלא יהא כבודו מרובה משל שמים. וכן ראיתי בס' ידות נדרים סי' רמ"ב סט"ז שהביא להקשות כן בשם ס' בית הלל בהגהה מבנו ע"ש. וכתב דע"כ לא שייך טעם זה רק במי שחייב בכבוד שמים. אבל לא בנשים שפטורים מעליה לרגל. לזה חייבים אף בחודש ושבת. ואנשים חייבים רק ברגל. ולזה נתקשה דא"כ בזה"ז יהא אסור לקבל פני רבו כיון שאין ביהמ"ק קיים. ותירץ דביהמ"ק בעי לינה והכא אזיל ואתי ביומיה כדאיתא בסוכה כ"ז. ודבריו תמוהים במחכ"ת דהא מ"מ הוי כבודו מרובה משל שמים דבזה"ז אינו עולה לרגל כלל אף בלא לינה. וגם מ"ש שיהא אסור ג"כ תמוה דהא כתבו התו' בקדושין ל"ג דאינו רשאי הכוונה שאינו חייב. אבל וודאי מותר ומצוה קעביד וכ"ה בש"ע שם. ועיקר סברתו שבזה"ז שאני תמוה וכמש"ל דהא אין המניעה מצידינו רק מצד שאין לנו מקום לקבל פני השכינה בעוה"ר. והנו"ב הסביר זה משום שלא זזה שכינה כנ"ל. אבל בידות נדרים לא נחית לזה ע"ש. ובלא"ה כבר כתבנו שגם דברי הנו"ב צ"ע. וגם מ"ש דנשים דפטורות לעלות לרגל לא שייך גבייהו הא דמרובה מכבוד שמים. הוא תמוה דאדרבא הא חזינן שלא נתחייבו בכבוד שמים וכ"ש בכבוד הדיוט. ורק הרשות בידה לקבל פניו כמו שהרשות בידה לעלות לרגל וכמו אשתו של יונה שעלתה לרגל כדאיתא פ' המוציא תפילין. וע"פ דרכו אפשר לומר כך ולישב ג"כ הא דלא נקיט ר' יצחק חודש ושבת שנתקשו כל המפרשים בזה. וגם קושיית הפנ"י בר"ה ט"ז דהא נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג ע"ש. דבאמת מצוה יש לקבל בכל יום וכמש"ל מהא דחגיגה דף ה'. אכן לחיוב לא נלמד רק ברגל כמו בקבלת פני השכינה. וזה רק באיש אבל באשה פטורה אף ברגל כנ"ל. ומצוה איכא גם בשאר ימים אף באשה דלענין מצוה לא הוי הזמן גרמא. ואף כי אינה מ"ע חיובית רק כשעולה הוא מצוה וכמש"ל. וא"כ באשה שוה רגל ושאר ימים. רק שבשאר ימים א"א לה ליבטל ממלאכה לזה נקט חודש ושבת. משא"כ באנשים כיון דגלי קרא שיש מצוה לקבל פני הרב. ממילא נילף לחיובא ברגל מהיקישא דאת ד' אלקיך תירא כנ"ל:
ד
אבל באמת ז"א דהא בסוכה כ"ז איתא מכלל דבחודש ושבת מחייב אינש לאקבולי אפי רביה ע"ש. אלמא שהוא חיוב. וגם על האנשים קאמר. ובר"ה ט"ז באמת הגירסא מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל ע"ש. וזה נכון לפמש"ל. אבל מהא דסוכה יקשה. וגם דברי הנו"ב הנ"ל תמוהים מגירסא דסוכה הנ"ל אשר מזה נראה כמ"ש המהרש"א בח"א בסוכה שם שר"י מוסיף רגל וה"ה חודש ושבת ע"ש. וקושיית הנו"ב וב"ה הנ"ל נראה לישב דבאמת גם בכל חודש אנו מקבלים פני השכינה כדאיתא בסנהדרין מ"ב אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פ"א בחודש דים ע"ש. רק שנשים פטורים מקידוש לבנה מטעם שאכלה מעץ הדעת וכידוע. ואף שזה אינו בר"ח ממש. היינו משום שהלבנה אינה בר"ח. אבל לקבל פני הרב שפיר צריך בר"ח. וגם כי הוא בלא"ה יום ביטול מלאכה כנ"ל ושבת ג"כ אמרינן בב"ק ל"ב בואו ונצא לקראת שבת מלכתא. והוא ג"כ ענין קבלת פני השכינה וע' בזוהר. וכן לעתיד נאמר והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו' וכדאיתא בילקוט סוף ישעיה להדיא שיעלו לע"ל בכל חודש ושבת ע"ש. ורק לעלות לביהמ"ק לא הטריחו בכל שבת דא"כ יהיו תמיד בדרך. ולע"ל שיתקיים מי אלה כעב תעופינה יוכלו לעשות כן. ובעיקר קושייתם נלע"ד דלא דמי כלל לעליה לרגל. דבאמת קבלת פני השכינה מיקרי בכל תפלה בוקר וערב שעומדים כמו שעומדים מפני הרב וכדאיתא בקדושין ל"ג. וכן בסנהדרין מ"ב קאמר גבי קידוש לבנה הלכך צריך למימרא מעומד והיינו כנ"ל. ועליה לרגל הוא ענין נעלה יותר ואכמ"ל בזה. וא"כ אף כשיקבל בכל יום. ג"כ אינו מרובה מכבוד שמים. ורק בחודש ושבת ורגל הוא חייב להקביל כנ"ל:
ה
אבל באמת הוא דחוק לומר כן. דפשטות הלשון משמע שרק ברגל חייב להקביל וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"ה מה' ת"ת הל"ז ולא הזכיר כלל חודש ושבת. וראיתי בחי' הרשב"א בסוכה כ"ז שכתב אהא דר' יצחק דאיירי דליתיה במתא דאי איתיה חייב בכל יום. נראה מזה שדעתו כמש"ל בס"ד שקבלת פני הרב היא מצוה תמידית. ורק שלא החמירו כמו שלא החמירו לעלות לירושלים בכל יום וכמש"ל. ואח"כ כתב שם דבחודש ושבת בעי למיזל בתוך התחום [וע"ש שנראה שגורס בסוכה איבעי ליה למיזל וכהגירסא שבר"ה כמש"ל] וברגל היינו בחה"מ ילך אף חוץ לתחום. ולזה נקיט ר' יצחק רגל מאי דשכיח ביה פשיעותא טפי עכת"ד. נראה מזה מפורש דעתו כמש"ל וכדעת המהרש"א שהזכרנו. רק שחילק בין תוך התחום לחוץ לתחום וזה צ"ע מנ"ל. וצ"ל דיליף מכבוד שמים שברגל חייב לילך למרחוק. וביומא ע"ח איתא שההולך להקביל פני רבו מותר לעבור במים ביה"כ ואף לחזור כדי שלא ימנע ע"ש. הרי מבואר שמצוה לקבל פני הרב אף ביה"כ שאינו מחויב לעלות לרגל. אבל לפמ"ש הרשב"א ניחא דזה איירי בתוך התחום. אך בלא"ה י"ל כמש"ל דמ"מ מצוה איכא אף בכל יום כנ"ל מהא דחגיגה. וכן קאמר ביומא שם להקביל פני אביו. וזה לא נמצא שחייב. ובאמת י"ל דהא הוקש כבוד אביו לכבוד המקום ויתחייב לקבל פניו ברגל. אך ביה"כ צ"ל דהוי מצוה בעלמא וכמו בקבלת פני הרב כנ"ל. ובחי' הריטב"א בר"ה ט"ז מפורש יותר דבעיר חייב בכל יום: וחוץ לעיר במקום קרוב חייב בשבת וחודש. ובמקום רחוק בכל רגל. ור"י נקיט קצה האחרון לפי שדרך להתעצל ע"ש. ונראה מקור דבריהם מהא דחגיגה ה' שמבואר שמצוה לקבל פנים בכל יום. ובהא דיומא ע"ח מבואר שמצוה לילך אף דרך נהר בתוך התחום. וכאן בש"ס דקאמר הא דאזיל ואתי ביומיה וכו' משמע דאיירי בחוץ לתחום ובחוה"מ כמ"ש הרשב"א שם. ולזה חילקו זה לשלשה פרטים וזמנים כנ"ל. אבל דעת הרמב"ם אינו כן שהוא סתם וכתב רק ברגל ולא יותר. וצ"ל דס"ל בהא בחגיגה ויומא שאינה רק מצוה רצונית ולא חיובית. וא"כ אכתי תקשה מחודש ושבת שהזכרנו. וצ"ל כמש"ל. וגורס בסוכה ג"כ איבעי לה למיזל כמו בר"ה. וכנראה מדברי הרשב"א שגורס כן. וראיתי בפנ"י בר"ה ט"ז שהרגיש קצת בסוגין מהא שלא הזכיר ר"י חודש ותירץ כמש"ל דרק נשים שאסורות במלאכה בר"ח ע"ש. ותמהני דאכתי תקשה למה לא הזכיר ר' יצחק שבת וכן הרמב"ם וע"ש בפנ"י. ובפירש"י בסוכה שם מבואר שעיקר החיוב הוא ביו"ט ראשון ולא בחוה"מ דלא כהרשב"א וריטב"א הנ"ל יעו"ש שפי' כן להדיא. וצ"ל טעמו דהוי כמו עליה לירושלים שמצותו על יו"ט ראשון וע' מג"א סי' ש"א סק"ז שכתב דבחודש ושבת הוי מצוה וברגל חוב. והיינו כמש"ל בס"ד וע"ש בפרמ"ג ומחה"ש שכתבו דאף שמצוה בכל יום לקבל פני הרב כדאיתא בחגיגה וכ"כ המג"א סי' תקנ"ד סקי"ב. מ"מ נקיט בעל השונמית חודש ושבת שכן היה דרכה ע"ש. ולפמש"ל א"ש טפי קצת. ובפרמ"ג שם הרגיש בסתירת הלשון מר"ה לסוכה שהעירותי באות ד' ות"ל שכוונתי לדעתו הק':
ו
עכ"פ לפ"ז הדר תיקשי מה היתה תשובת רשב"ח לרבי קרובים נעשו רחוקים דהא ברגל חייב להקביל לכ"ע ושם איירי להדיא ברגל ע"ש. ונראה לישב ע"פ הא דאיתא בסוכה כ"ז ע"ב דפריך אהא דאמר ר"א אינך משובתי הרגל מהא דר' יצחק ומשני הא דאזיל ואתי ביומיה הא דלא אזיל ואתי ביומיה. הרי דהיכא דלא אתי ביומיה אינו מחויב לקבל פני רבו. וא"כ י"ל שהשיב לו קרובים נעשו רחוקים. פי' ולא אוכל לשוב ביומו לביתו ולזה אני פטור כנ"ל וא"ש בס"ד:
ז
והנה הרמב"ם לא הזכיר כלל החילוק דאזיל ואתי ביומיה וכבר הרגיש בזה בכ"מ שם. וכתב דס"ל דרק לר"א קאמר הכי ולית הלכתא כוותיה. וצריך להבין מנ"ל זה דנראה דהש"ס סתמא קאמר. והנראה בזה לענ"ד דהא עיקר טעמא דר"א מושמחת אתה וביתך שצריך לשמח אשתו וכפירש"י שם. ונראה שזה דווקא למ"ד בר"ה ו' ובקדושין ל"ד שאשה בעלה משמחה ומוטל עליו לשמחה. אבל למ"ד שהאשה עצמה מחויבת בשמחה. לא שייך זה כמובן. והרמב"ם לטעמיה שפוסק בפ"א מה' חגיגה שנשים חייבות בשמחה. והראב"ד השיג שם עליו דהא קיי"ל שבעלה משמחה. והכ"מ כתב שם שגם כוונת הרמב"ם הוא כן. אבל באמת דעת הרמב"ם שחייבות בעצמן בשמחה וכר' זירא בר"ה דף ו' וכ"כ הלח"מ פי"ד מה' מעה"ק ע"ש ודבריו ברורים. ולזה לא הביא הרמב"ם החילוק אי אזיל ואתי ביומיה או לא. וזה נכון בס"ד. ובמק"א הארכתי בביאור דברי הרמב"ם בזה [ותמוה לי בזה דברי התו' בר"ה דף ו' ע"ב שהקשו מחגיגה ו' דאמר אביי דאימיה מיחייבא בשמחה. וקשה דהא סוגיא דר"ה שם אזלא אליבא דר"ז דס"ל שם דלא כאביי בזה. ואביי לטעמיה דס"ל בעלה משמחה] ונלע"ד ראיה לדעת הרמב"ם מהא דאיתא בסוכה י' ע"ב דר"ח ורבה בר"ה איקלעו לבי ר"ג ולנו שם. ופירש"י שהלכו שם משום שחייב להקביל פני רבו ברגל וכן איתא בסוכה כ"ו שלנו שם ופירש"י שם כן ע"ש. והיינו בשביל שר"ח ורבה בר"ה היו רחוקים משם כי הם היו בסורא וכדאיתא בסנהדרין י"ז סתם דייני סורא ר"ה ור"ח. וריש גולה היה בנהרדעא כידוע ששם היה רב נחמן חתנו וכדאיתא בקדושין ע' ע"ב. והרי מפורש שלנו שם. ובוודאי לא הוי כדאזיל ואתי ביומיה. וגם כי בדף כ"ו איתא בשבתא דריגלא וא"כ לא היו יכולים לילך חוץ לתחום. ומכ"ש לפירש"י בסוכה כ"ז דמשמע שעיקר המצוה ביו"ט ראשון ע"ש וכמש"ל וגם לבד זה משמע במכות ה' ע"א דסורא רחוק מנהרדעא דקאמר חזינן אי מצו אתא מצפרא לפניא מסורא לנהרדעא ע"ש. הרי שלילך ולחזור בוודאי אי אפשר. וע"כ צ"ל כמש"ל בס"ד דלמ"ד דאשה חייבת בשמחה בעצמה ולא מצד בעלה. לא שייך חילוק זה. ודוחק לומר שלא היה להם נשים אז. דהא ר"ח נסיב בר שתסר כדאיתא בקדושין כ"ט ע"ב והיא ראיה נכונה בס"ד:
ח
והנה מה שפירש"י דאיירי ביו"ט ראשון לכאורה צ"ע דל"ל לדחוקי. דטפי א"ש אינימא דאיירי בחוה"מ. ואפשר לומר דלישנא דאזיל ואתי ביומיה משמע שיוצא ביום וכדאמרינן לעולם יצא אדם בכי טוב ויבא באותו יום. וא"כ קשה ל"ל שיבוא באותו יום. דהא ביום ההוא כבר קיים מצות שמחה בלילה. וע' שאגת ארי' סי' ק"ב. ולמחר יבוא ויקיים בשאר היום מצות שמחת יו"ט. דהא לא בעי רק חציו לכם. וכבר כתבו הפוסקים דחציו לאו דווקא. ובתשובה הארכתי בזה בס"ד. וע' פרמ"ג סי' רמ"ב בא"א. ומזה הוכיח רש"י דאיירי ביו"ט ראשון שאז אסור לילך חוץ לתחום. וע"כ בא מעיו"ט וכפירש"י שם ויתבטל כל היום משמחת יו"ט. ובלא"ה לא שייך לומר שיצא בשמחת הלילה. דליל יו"ט ראשון אינו מחויב בשמחה כדאיתא בפסחים דף ע"א ע"ש. וראיתי בספר סדר משנה בפ"ה מה' ת"ת שהאריך הרבה בענין זה. ובענ"ד לא מצאתי טעם בכל דבריו שם ע"ש. ולא רציתי להאריך בדבריו. רק ראיתי שהקשה שם דהא ר"א גופיה ס"ל דשמחת יו"ט רשות בביצה ט"ו וס"ל או כולו לד' או כולו לכם וא"כ מאי קאמר שמחויב לשמח אשתו. ונראה דזה לא שייך רק באנשים אבל באשה לא שייך לומר כולו לד'. וא"כ מחויב שפיר לשמחה. ועוד אפשר לומר דלר"א משמע ליה ושמחת אתה וביתך שישמחנה לדבר מצוה היינו תשמיש וכלשון הש"ס הרוצה שיהיו בניו זכרים ישמחנה לדבר מצוה. ומבואר בזה אמרם דאתא ביומיה. היינו שלא יצטרך ללון שם:
ט
ועפ"ז אפשר לבאר אמרם משים שלום בבית בטל שהוא נפלא מה שייכות הוא לתשובתו. ועפמ"ש י"ל שמקומו היה רחוק כ"כ ממקום של רבי שלא הוי אתיא ביומיה בזקנותו. אבל היה יכול ליצא בבוקר ולבוא לעת ערב. והיה מקיים מצות שמחת ביתו בשמחה לדבר מצוה כנ"ל. לזה א"ל שמשים שלום בבית בטל. וא"כ על כרחו ישמחנה ביום בשארי שמחות. וכיון שקרובים נעשו רחוקים ולא אתא ביומיה. לזה הוא פטור. והוסיף שתים נעשו שלשה להוסיף טעם דבכה"ג זקן פטור מלעלות לרגל ג"כ לפי שאינו יכול לעלות ברגליו כדאיתא ריש חגיגה וברמב"ם פ"א מה' חגיגה ע"ש במל"מ. ומ"ש סלעים נעשו גבוהים נראה שהוסיף טעם ג"כ בזה דאמרינן בפסחים ח' דאף דשלוחי מצוה אין נזוקים. מ"מ היכא דשכיח הזיקא שאני ולזה אמר שמואל איך אלך ושמע שאול וגו' ע"ש. ולזה אמר שעכשיו נעשו אצלו הסלעים גבוהים וירא שיפול עליהם ושכיח הזיקא ולזה פטור. ואמר ג' טעמים איזה שיועיל עכ"פ. ונכון בס"ד:
ואגב אזכיר מה שנ"ל בישוב קושיית מהרש"א על פירש"י בסנהדרין דף ס"ב ע"ב דפירש"י שם בד"ה חלב וחלב שני זתים בשני ימים ולא נודע לו בנתיים שחטא אינו חייב אלא אחת כדמפרש טעמא לקמן עכ"ל. והקשה המהרש"א דליתא כלל לקמן שום טעם על זה. ולדעתי נראה ברור דאינו חייב אלא אחת שברש"י הוא דיבור בפ"ע. וקאי אהא דאיתא שם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. והטעם מפרש הש"ס לקמן דף ס"ג ע"א. והמדפיס טעה וסבר שהוא דיבור אחד ולא נתן ריוח בין הדבקים: