אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן עה · ז

ו

והנה הרמב"ם לא הזכיר כלל החילוק דאזיל ואתי ביומיה וכבר הרגיש בזה בכ"מ שם. וכתב דס"ל דרק לר"א קאמר הכי ולית הלכתא כוותיה. וצריך להבין מנ"ל זה דנראה דהש"ס סתמא קאמר. והנראה בזה לענ"ד דהא עיקר טעמא דר"א מושמחת אתה וביתך שצריך לשמח אשתו וכפירש"י שם. ונראה שזה דווקא למ"ד בר"ה ו' ובקדושין ל"ד שאשה בעלה משמחה ומוטל עליו לשמחה. אבל למ"ד שהאשה עצמה מחויבת בשמחה. לא שייך זה כמובן. והרמב"ם לטעמיה שפוסק בפ"א מה' חגיגה שנשים חייבות בשמחה. והראב"ד השיג שם עליו דהא קיי"ל שבעלה משמחה. והכ"מ כתב שם שגם כוונת הרמב"ם הוא כן. אבל באמת דעת הרמב"ם שחייבות בעצמן בשמחה וכר' זירא בר"ה דף ו' וכ"כ הלח"מ פי"ד מה' מעה"ק ע"ש ודבריו ברורים. ולזה לא הביא הרמב"ם החילוק אי אזיל ואתי ביומיה או לא. וזה נכון בס"ד. ובמק"א הארכתי בביאור דברי הרמב"ם בזה [ותמוה לי בזה דברי התו' בר"ה דף ו' ע"ב שהקשו מחגיגה ו' דאמר אביי דאימיה מיחייבא בשמחה. וקשה דהא סוגיא דר"ה שם אזלא אליבא דר"ז דס"ל שם דלא כאביי בזה. ואביי לטעמיה דס"ל בעלה משמחה] ונלע"ד ראיה לדעת הרמב"ם מהא דאיתא בסוכה י' ע"ב דר"ח ורבה בר"ה איקלעו לבי ר"ג ולנו שם. ופירש"י שהלכו שם משום שחייב להקביל פני רבו ברגל וכן איתא בסוכה כ"ו שלנו שם ופירש"י שם כן ע"ש. והיינו בשביל שר"ח ורבה בר"ה היו רחוקים משם כי הם היו בסורא וכדאיתא בסנהדרין י"ז סתם דייני סורא ר"ה ור"ח. וריש גולה היה בנהרדעא כידוע ששם היה רב נחמן חתנו וכדאיתא בקדושין ע' ע"ב. והרי מפורש שלנו שם. ובוודאי לא הוי כדאזיל ואתי ביומיה. וגם כי בדף כ"ו איתא בשבתא דריגלא וא"כ לא היו יכולים לילך חוץ לתחום. ומכ"ש לפירש"י בסוכה כ"ז דמשמע שעיקר המצוה ביו"ט ראשון ע"ש וכמש"ל וגם לבד זה משמע במכות ה' ע"א דסורא רחוק מנהרדעא דקאמר חזינן אי מצו אתא מצפרא לפניא מסורא לנהרדעא ע"ש. הרי שלילך ולחזור בוודאי אי אפשר. וע"כ צ"ל כמש"ל בס"ד דלמ"ד דאשה חייבת בשמחה בעצמה ולא מצד בעלה. לא שייך חילוק זה. ודוחק לומר שלא היה להם נשים אז. דהא ר"ח נסיב בר שתסר כדאיתא בקדושין כ"ט ע"ב והיא ראיה נכונה בס"ד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה