שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סט · לב
ובירושלמי רפ"ג דשבועות איתא ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מהנן קיימין אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועת שקר הוא. ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל רבא ב"ר יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה. אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה. ולא כן אר"א בשם ר"י מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין ביה ולוקה ומביא קרבן לית יכיל דמר ר' לא בשם ר' לעזר כך משיב ר"י לר"ע מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלמו משום ביטוי. ויתיביניה ר"ע מצינו דבר שחייבין בזדונו משושש"ק ומביא קרבן. אלא כינן קיימין בברי לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל לא באומר אין זו שבועה. תמן באומר אין זו שבועה ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שהוא בטועה בדבר אחר ע"כ וע"ש בפ"מ מה שנדחק בפירושו והרואה יראה שהוא דוחק. ובפרט נדחק בהא דואם סבור שאכל וכו' וכן בהא דויתיביניה ר"ע ע"ש. וגם מ"ש לבסוף דבסבור שאכל פת חטים ובאמת אכל פת שעורים הוי שוגג וחייב. הוא תמוה דמאי שנא מאם סבור שאכל ובאמת לא אכל כלל או שטעה במין שנשבע. דהכל אחד הוא. וכן כתב להדיא הריטב"א בהל' נדרים בסוגיא דנדרי שגגות דאף אם שכח המין שאכל. ג"כ מיקרי אנוס ופטור ע"ש. והביא שם ג"כ קצת מירושלמי זה. ומ"ש במה"פ דדמי להא דהעלם שבועה והעלם חפץ דש"ס דילן דף כ"ו וביאר שם להבא וה"ה לעבר. במחכ"ת ז"א דדווקא להבא הוא חייב על העלם שבועה משום דהא דממעטינן אנוס הוא דווקא בשעת חלות השבועה ולא בשעת קיומה. אבל לשעבר וודאי פטור וכ"כ הריטב"א שם וז"ב. וא"כ צריכים אנו לבאר הירושלמי. ועכ"פ למדנו מהירושלמי לפי פירושו של הפ"מ דאומר מותר אנוס הוא. וכן הביא הריטב"א שם בחי' לשבת ס"ט ראיה מירושלמי בזה וכיון לירושלמי הנ"ל. וא"כ תיקשי מירושלמי הנ"ל על דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ורא"ה דס"ל דאומר מותר שוגג הוא וכ"נ דעת הראב"ד כמש"ל: