שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סט · יח
ורק שיש לדון בזה מצד שהורה היתר לעצמו שהאיסור בטל כמש"ל. וא"כ הו"ל נדרי שגגות שאף שהוא שוגג בשעת התנאי ג"כ לא חל הנדר. וכדתנן בנדרים כ"ה ע"ב שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה מותר ע"ש. דבעינן האדם בשבועה שבשעת חלות השבועה יהא בדעתו ורצונו. ומשמע שצריך שידע בעת מעשה שחלה עליו השבועה והנדר. א"כ הכא שהורה היתר לעצמו והיה סבור שלא יאסר כלל קולו ושחיטתו. הוי נדרי שגגות ממש. ובשטמ"ק לנדרים איתא בשם הריטב"א לפרש הך דשאני אוכל ושאני שותה היינו שאסר על עצמו מה שיאכל ושכח ואכל שאין בו בל יחל ע"ש. וא"כ מבואר שדעתו דבשגג בתנאי לעתיד שפיר אסור. וכן הובא שם דעת קצת ראשונים גבי שבועה לחלק בין עבר לעתיד ע"ש. אבל דעת רוב הפוסקים אינו כן רק דבכל גוונא שרי. וגם גוף דברי הריטב"א צ"ע דמה נ"מ בבל יחל דהא בכל לאוים שבתורה בשוגג אינו לוקה. ודוחק לומר דאשמועינן לענין דא"צ כפרה כלל אף כפרת שוגג. או דנ"מ לענין אם היה הדבר של אחר. והטעו ומכרו לו. דקיי"ל בבכורות ובח"מ סי' רל"ד דבאיסור דאורייתא אף בשוגג פטור מלשלם. ובאיסור נדר קמ"ל דחייב דלא עבר כלל על האיסור דבעי האדם בשבועה. אלא שעדיין צ"ע דהא בש"ס שם מדמי שבועות לנדרים. ובשבועת ביטוי קיי"ל בשבועות כ"ז דבשגגתה חייב קרבן. ואולי ס"ל להריטב"א כדעת הרי"צ שם בשטמ"ק דבשבועה להבא אסור. ועדיין קשה דהאדם בשבועה משמע בשעת חלות השבועה. ובאמת קשה לי כיון דעיקר שגגות כתיב בשבועה וכמש"ש בשטמ"ק דהא דמדמי שבועות לנדרים לאו דווקא דעיקר כתיב בשבועות ע"ש. וכ"כ התוס' בשבועות כ"ח ע"ש. וא"כ איך אפשר דבנדרים יהא מותר יותר מבשבועות עצמם. וע' רש"י שבועות כ"ח ע"ב ד"ה ותני עלה שהקשה ג"כ על פי' הריטב"א שהזכרנו וכמש"ל: