שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סח · ז
ולכאורה יש להביא ראיה להרשב"ץ מהא מ"ג באומר קונם שדי שאני חורש בה. שאם אין דרכו לחרוש. הוא וכל אדם אסורים וכ"ה דעת ורוב הפוסקים שם דלא כהרא"ש. וא"כ הרי מבואר דאף דלשונו מפורש רק אני. מ"מ אזלינן בתר כוונתו אף לאסור נגד משמעות לשונו ושוב ראיתי במהרי"ט סי' נ"ה שהביא ראיה נגד הרשב"ץ מהא דלא אחרוש בפרתך שאם דרכו לחרוש בעצמו שכל אדם מותרים אף שנהנה בחרישתה מ"מ אין במשמעות לשונו רק הוא בעצמו כמ"ש הר"ן שם. אלמא דלא אזלינן בתר כוונה נגד הלשון. ותמיהני דאטו משפט הלשון ישתנה מפני שדרך האיש ההוא לחרוש בעצמו. וכוונת הר"ן שם דכיון דדרכו לחרוש בעצמו. בוודאי בשעת הנדר לא אסיק אדעתיה לאסור על עצמו חרישת אחרים. רק מה שיחרוש בעצמו כדרכו. ושפיר מתאים בזה הכוונה עם הלשון א"כ אדרבא אדפריך המהרי"ט מרישא לסייעיה להרשב"ץ מסיפא כמש"ל. וכן מדוקדק שם בלשון הר"ן שברישא כתב דאזלינן בתר לשונו. ובסיפא כתב דאזלינן בתר כוונתו שלא יהנה מחרישתה: