אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן סו

סימן סה

יט

ומה שיש לדון עוד במקוה זו דהנה הח"ס כתב בסי' ר"ג ורי"ב שאצלם עשו מקוה באופן ששפכו שאובים לתוך מקוה אחת עד שממקוה ההיא ירדו למקוה השנית. וכתב שם שלדעת הש"ך בסי' ר"א סקמ"א וס"ק קי"ב יש להחמיר ולאסור במקוה כזו. אך כבר חלק הנו"ב על הש"ך בזה ולזה מכשיר לכתחילה ע"ש. והנו"ב מ"ת סי' קמ"א הביא דברי הש"ך בסקמ"א שכתב בשם רבינו ירוחם שאם נתנו שאובים למעין שיש בו מ' סאה והלכו אותן המים למקוה ריקנית שמתירין לטבול בו. ודקדק הש"ך דמשמע שיש אוסרין ולזה טוב להחמיר לכתחילה. ותמה הנו"ב שם דהא מפורש ברבינו ירוחם שם אח"כ שיש אוסרין והובא בש"ך ס"ק קי"ב שכתב שם שאם חיבר מקוה שאוב למקוה כשר ע"י נקב כשפופרת הנוד ואח"כ נפסק החיבור נסתפקו המפרשים שאפשר לומר שחוזר לפסולו כמות שהיה. ועוד תמה הנו"ב שם על גוף חומרא זו דהא מפורש בפ"ו דמקואות מ"ג והובא להלכה בסי' ר"א סנ"ה שכשר אף שנפסק כמ"ש הש"ך ס"ק ק"כ ולזה דחה דברי האוסרים מהלכה והסכים עמו הח"ס שם:

כ

ולענ"ד דברי הש"ך ורבינו ירוחם נכונים. דמ"ש הש"ך בס"ק מ"א לדקדק מלשון יש מתירים שיש אוסרים ולא הביא הא דס"ק קי"ב צדקו דבריו מאוד. דהא י"ל דרק שם שהמקוה היה מקודם פסול ואח"כ הוכשר ע"י החיבור והשקה עם מקוה כשר דרך נקב. לזה שפיר י"ל שכשנפסק חוזר לפסולו אבל הכא שהשאובין כשירדו למקוה כבר הוכשרו והם בכלל כל מי המקוה ונתערבו עמם. שפיר י"ל שאף שהלכו משם למקוה ריקנית ג"כ לא יחזרו לפסול אף שנפסקו ממקוה הכשירה דהוי כאלו המשיכו מים ממקוה למקוה. ולזה הוצרך הש"ך לדקדק מלשון יש מתירין שיש אוסרין וזה ברור בדעת הש"ך ולא כהנוב"י שדימה זה לזה בפשיטות. והרי מוכח כן מהרי"ו בעצמו שהביא דעת היש מסתפקים גבי מקוה שאוב שנתחבר לכשר ונפסק. ולא הביא דעתם גבי דין דמים שאובים שנתנו למקוה והלכו משם למקוה ריקנית שדין זה נזכר מקודם ברי"ו שכ וע"כ צריך לחלק כמש"ל לדעת הש"ך:

כא

ומה שהקשה הנו"ב על הרבינו ירוחם מהא דקיי"ל שאחר ההפסק כשירה המקוה. וזה קשה גם על הש"ך שהביא בס"ק קי"ב דעתו להלכה. נלע"ד בזה דהנה קשה על הש"ך שהביא שם דברי ר"י וז"ל ור"י כתב שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשירו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו עכ"ל. וקשה טובא דהא איירי הש"ע שם בסנ"ב במקוה פסולה מן התורה כמ"ש הש"ך שם ס"ק ק"ט. ושאובין הוי רק דרבנן לדעת הב"י אף בכולו שאוב כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ז. וצ"ל דס"ל לרבינו ירוחם דכולו שאוב הוי דאורייתא וכידוע שהוא תלמיד הרא"ש וס"ל כהרא"ש דס"ל הכי. וכן מוכח מדמצריך הרי"ו בנתיב כ"ו ח"ה לענין שאוב שיהא מחובר כשפופרת הנוד. וע"כ ס"ל דהוי דאורייתא. דבדרבנן סגי בכשערה וכדקיי"ל בסי' ר"א סנ"ג. והש"ך לא הביא זה לדעת המחבר. רק לדינא לדידן שאנו פוסקים דהוי מה"ת כמ"ש הרמ"א בסעיף ג'. וממילא י"ל דרק בפסול דאורייתא ס"ל להיש מסתפקים להחמיר כשנפסק שחזר לפסולו דכיון שיש על המים פסול עצמי לא הוכשרו ע"י השקה לעולם. אבל בפסול דרבנן שפיר אמרינן דכיון שהוכשרה שעה אחת ע"י השקה שוב לא גזרו רבנן שיחזור לפסולו. ומה שהביא הנו"ב ראיה מהא דפ"ו דמקואות מ"ג ובש"ע סנ"ה. לענ"ד אין מוכרח כלל שם לומר שכשנפסק אין חוזר לפסולו. ומה שהביא מהש"ך ס"ק ק"כ ג"כ אינו מוכרח. ושם כתב רק שצריך שהמים לא יהיו זוחלין אבל לא שיופסק לגמרי כי אם יופסק שוב אין בה שיעור מקוה דאיירי שם במקוה של עשרים סאה ומבואר שם שהטובל עלתה לו טבילה ע"י שנתחבר להשאוב. והא דתנן שם המקואות טהורין. היינו בשעת חיבורן. דאחר שהופסקו לא שייך לומר טהורין דהא שנים מהם היו גם מקודם טהורין רק שאין בהם כשיעור. ודוחק לומר דקמ"ל שלא נפסלו בחיבור השאובין וע"ש בר"ש. והא דמבואר במחבר סנ"ה שנטהרו השאובין אף כשנפסקו. י"ל דלטעמיה אזיל דס"ל דכולו שאוב דרבנן ולזה אינו חוזר לפסולו וכמש"ל. וע' מהרי"ק שורש קנ"ו שמפרש דאיירי במעין דלא מיפסל בזוחלין וע' בב"י בזה ואקצר. ועכ"פ הראתי בע"ה שיש מקום לדעת המחמירים שהביא הרי"ו והש"ך. וא"כ יש לחוש לזה:

כב

ועוד נראה דהא דסי' ר"א בש"ך ס"ק מ"א בנתן שאובים למקוה והלכו משם למקוה ריקנית לא דמי כלל להא דהופסק שהזכרנו. דשם היה על המקוה שם פסול מתחילה. אבל כאן הרי הוכשרו המים כשירדו למעין. ועתה באו בהמשכה למקוה השנית. ומה שייך לומר שחזרו לפסולן וכמש"ל. ומ"ש הרי"ו יש מתירים דמשמע שיש פוסלין נראה כוונתו לדעת הראב"ד דס"ל בהא דנטל סאה ונתן סאה דקיי"ל עד רובו ביבמות דף פ"ב דקאי גם על מים שאובים. וא"כ הכא שהלכו למקוה השנית עי"ז שמוריד לראשונה שאובין ה"ז כנתן סאה ונטל סאה. ואף שלהרמב"ם צריך לחלק בין אם נטל בידים ובין שירדו מעצמן ע"י השפיכה וכמ"ש הכ"מ בפ"ד מה"מ ה"ז ובב"י סי' ר"א והביא כן מהרמב"ן פ' המוכר את הבית. אבל הראב"ד בבעלי הנפש בשער המים לא ס"ל סברא זו. וכבר דיבר בזה הח"ס בסי' רי"ד והסביר דבריו ע"ש. והרבינו ירוחם הביא שם מקודם דנתן סאה ונטל סאה הוי רק עד רובו אף בשאובים. ואח"כ בסוף דבריו שם הביא דשאובים כשר אף ביותר מרובו. וקשה דבריו אהדדי. וצ"ל שמתחילה הביא דעת הרמב"ם והראב"ד ואח"כ הביא דעת הרא"ש והכי ס"ל ולזה הביאו באחרונה [ומצאתי בב"י סי' ר"א שהקשה דברי הרי"ו אהדדי ונשאר בקושיא ולענד"נ כמ"ש בס"ד] ולזה הביא גבי דין שאובין ששפך במקוה וירדו למקוה ריקנית רק דעת היש מתירין לפי דס"ל כדעת הרא"ש שהזכרנו. ולפלא על הנו"ב שלא הרגיש שיש בזה מחלוקת ושהראב"ד ס"ל לפסול בכה"ג. וגם על הש"ך קשה שהוצרך לדקדק מלשון הרי"ו שיש פוסלין ולא ולא הביא שדעת הראב"ד כן ובפרט שהתשב"ץ ח"א סי' י"ז כתב ג"כ שיש להחמיר כדעת הראב"ד:

אכן באמת ז"א דהא הרבינו ירוחם איירי שם במעין ובמעין לא שייך כלל דין דנתן סאה ונטל סאה דהא במעין ס"ל להר"י שם דאף בכל שהו אין פוסלים בו שאובין. וא"צ שיהא בו מקודם שיעור מקוה. וא"כ לא שייך לומר עד רובו. וממילא אף המים שירדו למקוה הריקנית הוכשרו. וזה מוכרח דאלת"ה היה לו לפסול גם המעין בעצמו משום שיצאו רוב מימיו להריקנית. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ להדיא בשער המים לחלק בזה בין מעין למקוה:

כג

והנראה בזה דהנה הרבינו ירוחם כתב שם טעם הפוסלים בשאובין בנטל סאה ונתן סאה עד רובו משום מראית העין. והנה במעין שהוסיפו עליו שאובים כתבו הפוסקים והובאו בש"ך ס"ק מ"ב שבמקום שנתוספו המים אינו מטהר בזוחלין רק באשבורן. ואף שנטהרו המים ע"י חיבורם למעין. מ"מ אין דינם כמעיין רק כמקוה שנעשית מחדש. וא"כ המים שבמקוה הריקנית אין דינם כמעין. וכיון שנפסקו מן המעין יש בזה ג"כ חשש מראית העין שהמים שבמקוה הריקנית כולם שאובין ואין להם שום חיבור להמעין להכשירם. ולא עדיפא ממקוה שנתנו לתוכה שאובים והלכו למקוה אחרת ריקנית שפסול לדעת הראב"ד כמש"ל. ומבואר שפיר שלזה כתב הש"ך לדקדק מלשון יש מתירין שיש פוסלים ולא הביא היש פוסלין דגבי מקוה שנפסקה. כי מעין עדיף וכמש"ל. וגם דהתם היו מקודם שאובים גמורים ורק הוכשרו ע"י החיבור וההשקה. והכא כבר הוכשרו במעין וירדו להמקוה בהכשר. והא דתנן בפ"ו דמקואות מ"ח שממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ס"ל להראב"ד שיצאו המחצה מגוף המקוה כמבואר בבעל הנפש בשער המים בזה:

ולפ"ז כיון שבארנו שיש מקום לחומרת הש"ך בס"ק קי"ב וס"ק מ"א. א"כ בנ"ד יש לחוש להחמיר כהש"ך כיון שאח"כ נפסקת המקוה מהמעין:

כד

אבל באמת נראה שאין חשש. דרק במקוה שאובין וחברוה למקוה. כשירה החמירו הרי"ו והש"ך דכיון שנפסקה חזרה לפסולה. וכן במעין שאין בו שיעור מקוה ונתנו בו שאובים וירדו השאובים למקוה ריקנית. בזה ג"כ אין דין מעין במים שבריקנית והרי רובם שאובים ויש לחוש לדעת הראב"ד דס"ל דבכה"ג פסול דהוי כנתן סאה ונטל סאה וכיון שנפסקה מן המעין פסולה. אכן בנ"ד שיש במעין מ' סאה שפיר יש להכשיר המקוה הריקנית אף להראב"ד כמו בהא דעליון ותחתון שהזכרנו דתלינן שיצאו המחצה ממים שיש במעין. ובפרט דבודאי יש במעין יותר משיעור מקוה. ולזה שפיר הוי רובו בהכשר במקוה הריקנית ואף שיצאו למקוה ריקנית קצת יותר משיעור מקוה. וע' בזה בבעה"נ בשער המים. ולפ"ז יש לדקדק שלא להוריד מים לשם הרבה יותר מכפי שיעור מקוה אם לא שגם במעין יש הרבה יותר משיעור מקוה כדי לצאת ידי כל השיטות. וכ"כ הב"י מהתשב"ץ הנ"ל הובא בש"ך ס"ק ס"ג שראוי להחמיר כדעת הרמב"ם שהחמיר אף בשאובין להצריך בנטל סאה ונתן סאה עד רובו כדי שלא להכניס א"ע במחלוקת. וממילא ה"ה שצריך להחמיר כהראב"ד ורבינו ירוחם כמ"ש התשב"ץ שם. והח"ס חשש בעצמו בסי' רי"ד לדעת הראב"ד ע"ש. וכ"כ בדברי אמת סוף קונטרס שלישי לחוש לדעת הראב"ד ע"ש:

אכן לדינא נראה דבנ"ד אין שייך כ"כ חשש זה. דהנה עיקר החשש הוא לשיטת הראב"ד כמש"ל. ודעת הראב"ד בבעה"נ הובאה בב"י סי' ר"א ובב"ח שם סכ"ו ובש"ך ס"ק צ"ו שאם נמשכו שאובין למקוה שלא בכוונה היינו שלא בידי אדם כשירה המקוה אף אם כולם שאובים. ובנ"ד הרי המים נמשכין מעצמן דרך הצינור למקוה. ואף שהשאובין יורדים למעין בכח אדם המושך מהפלומפף. מ"מ מהמעין למקוה נמשך אח"כ מעצמו. ואף שנמשך דרך דבר המקב"ט. מ"מ הרי הסילון כלה אצל כותל המקוה והמים נמשכים דרך כותל לבנים של המקוה ורוחב כותל לבנים וודאי יש בו שלשה טפחים. ולבנים הוי כקרקע לענין זה שנבלעים בו מים קצת להפוסקים שהובאו בסי' ר"א סמ"ו שצריך שיוכלו מים ליבלע במקום ההמשכה:

כה

[ובש"ע שם בסעיף מ"ו איתא והוא מהמרדכי שברצפה של אבנים אין מים נבלעים. וצ"ע דהתו' כתבו בעירובין פ"ח ע"א סד"ה ביב שנבלעים. אכן משמע שם בתו' שלרש"י שפיר אין נבלעים. ובכרו"פ ס"ס ע' כתב שקבלה בידו דרצפת לבנים הוי ככלי שאינו מנוקב ורצפת אבנים הוי ככלי מנוקב. וע"ל ס"ס ל"ז. ולפלא שלא הרגיש מהך דהכא ומהך דעירובין. ומ"ש דלבנים הוי כלי שאינו מנוקב. י"ל דזה רק בדם ומלח שהוא עב וקשה ליבלע. אבל לא מים בעלמא. והרי בקרקע איתא בסי' ס"ט סט"ז דהוי ככלי שאינו מנוקב. וגבי מקוה איתא שם דראוי ליבלע. וע"כ צריכים אנו לחלק בין מים לדם ומלח. וע' ח"ס סי' רי"א שהיה מעשה שנבלעו המים ברצפה של אבנים. וצ"ל שלא כל הרצפות שוות. ולפלא שלא העיר הח"ס מהך דסמ"ו. ויותר נראה דגבי מליחה בעינן שיבלע תיכף כמו כלי מנוקב שיוצא ממנו תיכף. אבל במקוה והך דעירובין סגי כשבולע בהמשך זמן ואקצר]. ועוד דהא דעת השאלתות והרמב"ם ורוב הפוסקים דהוי המשכה אף ע"ג דבר שאינו בולע וכמ"ש הב"י וכ"כ בש"ע סמ"ו לדינא. וא"כ נהי שאנו מחמירים כהראב"ד לענין נטל סאה ונתן סאה. מ"מ ממילא יש לנו לסמוך ג"כ על הראב"ד דס"ל דבכה"ג הוי המשכה ואף על דבר שאינו בולע ועכ"פ להראב"ד הוי ממ"נ כשר [ולכאורה לפ"ז היה מקום למה שצוה הרב הלז להעמיד ארגז עפר כדי שיומשכו על עפר. אבל ז"א דזה רק על קרקע שראוי ליבלע והוי המים כאלו נובעים מתמצית הקרקע כמ"ש המרדכי בטעם הדין והובא בב"י ג"כ. אבל כשהעפר מונח בארגז והארגז עומד על רצפת המקוה. ודאי דלא שייך כלל סברא זו שהרי אף גוף רצפת המקוה אינה בולעת. ולא מיקרי המשכה לדעת הרא"מ והמרדכי וז"ב]:

סיומא דמילתא שהמקוה כשירה בנ"ד ובפרט שהח"ס כתב בפשיטות שאצלם היו עושים כן בלי חשש. והאמת כי לעשות לכתחילה הייתי מפקפק בזה וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' י"ז שלכתחילה צריך לצאת ידי כל השיטות. וכ"כ הח"ס בעצמו בסי' רי"ד. מ"מ במקוה שכבר עשויה אין שום חשש לטבול בה וכאשר בארנו בעה"י. ומה שמורידים אח"כ מים חמים למקוה אין חשש. דודאי רחוק לומר שהמים חמים יהיו מרובים מהמים שבמקוה שאז יהא חשש בזה לדעת הראב"ד בבעה"נ:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה