שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סה
ע"ד המקוה שבעירם שנעשית באופן כזה איך שעומד כלי גדול ומהכלי יורד צינור של ברזל לתוך מעין. ומהמעין עולה צנור שני של ברזל לתוך המקוה ומגיע עד צד החיצון של כותל המקוה וכותל המקוה הוא של חומה. וצינור זה אינו מחובר לצינור הראשון. וצינור הראשון מגיע בעומק המעין יותר מכפי התחלת צינור השני. וע"י כלי שנקרא פלומפ ממשיכים מים לתוך כלי גדול הנ"ל והמים יורדים דרך הצינור לתוך המעין ושוב עולים המים דרך הצינור השני לתוך המקוה עד שנתמלא שיעור מקוה ואח"כ מורידים לתוך המקוה מים חמין דרך צינור אחר לחמם המקוה. ורב אחד כשהראו לו מקוה זו צוה לעשות נקבים בצינור השני וגם צוה להעמיד בתוך המקוה ארגז של עפר וטיט אצל הנקב שיורדים המים כדי שיפלו המים מקודם על העפר ומשם יורדים ומתפשטים לתוך המקוה. וביקש כבודו לדעת דעתי במקוה זו אם כשירה היא. והנה באשר אינני במצב בריאותי כראוי וגם מטרדותי המרובות לא אוכל להאריך רק ארשום בקוצר מה שנלע"ד בזה להלכה בס"ד ואבאר ג"כ לענין מה שסותמין נקב המקוה בברזא של נחושת וכן מה שנזחלים המים מהמקוה דרך הצינור להמעין כפי שכתב כבודו:
א
הנה לכאורה ראשית עשיית מקוה זו הוא בפסול כי הפלומפ ידוע שעולים המים ע"י ברזלים המקבלים טומאה והוי הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכמבואר בזה כבר באחרונים. ונוסף ע"ז שבתוך הכלי גדול נעשו המים שאובים אם אין בו נקב בשוליו המבטלו מתורת כלי. וכן כשיורדים המים דרך הצינור הוי ג"כ הויתו ע"י דבר המקבל טומאה כדין פשוטי כלי מתכות. כי נראה מדבריו שהצינור איננו מחובר לקרקע וכמבואר ביו"ד סי' ר"א סמ"ח שאם הוא מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ועמש"ל סי' ס"ד בזה:
אבל באמת אין בזה חשש דהא כשיורדים המים לתוך המעין הם נכשרים וכדקיי"ל ביו"ד סי' ר"א סט"ו שבמקוה כשירה אף אם רבו מים שאובים על המקוה אין פוסלים אותו והוא מפורש במס' מקואות בכמה דוכתי ששאובים נכשרים ע"י השקה למקוה כשירה. וכ"ה ביו"ד סי' ר"א סנ"ג ולא שייך בזה הויתו ע"י דבר המקב"ט כיון שיש כאן שיעור מקוה ורק מים הללו נוספים על מי המקוה. והיינו רק כשיש בהמעין שיעור מקוה דבלא"ה כבר נתבאר בסי' ר"א ס"מ שיש מחמירין ושכן נהגינן להחמיר לכתחילה:
ב
ומה שאח"כ הולכים המים למקוה דרך צינור של מתכת ומשמע מדבריו שהצינור אינו טמון תחת הקרקע וא"כ הו"ל דבר המקבל טומאה נראה פשוט שאין בזה חשש כיון שהצינור כלה אצל צד חיצון של כותל המקוה. וא"כ המים יורדים לתוך המקוה דרך החור שבכותל המקוה ושוב לא מיקרי הוויתו ע"י דבר המקבל טומאה. וכבר כתב הח"ס חי"ד ס"ס. קצ"ט וסי' ר"א שלענין שלא יהא הוויתו ע"י דבר המקבל טומאה א"צ המשכה שלשה טפחים. דרק לענין שאובים נאמר שיעור זה. וגם דנראה דעובי כותל לבנים ודאי יש בו שלשה טפחים. ואף שכתב הח"ס סי' רי"ד שצריך לחבר סילון של עץ משופע להצינור של מתכות שלא יראו המים שבצינור של מתכות את אויר מי המקוה והוי אויר כלי ככלי ויהא כאלו יורד מהצינור למקוה והויתו ע"י דבר המקב"ט. בנ"ד לא שייך זה דשם איירי שהצינור הולך מלמעלה מהגג למטה לתוך המקוה ושפיר רואים המים חלל המקוה ועומדים לפול שם משא"כ בנ"ד שהצינור מונח אצל כותל המקוה והמים אין רואין חלל המקוה כלל:
ג
ובאמת דברי הח"ס בזה צ"ע לענ"ד דאויר כלי ככלי לא נאמר רק כשאין המים בתוך מחיצות אחרות והאויר שייך להכלי. אבל בנ"ד שהמים עודם בתוך הצינור ומחיצות הצינור מקיפים את המים שבתוכו. אף שהצינור פתוח מ"מ לא שייך לומר שהם באויר מקוה. וכן מפורש בפירש"י בזבחים כ"ה ע"ב שכתב בד"ה חוצה לה אע"פ שכנגד אוירה כשרין שעדיין לא פירשו מן הצינור ואפילו אויר אין כאן עכ"ל וקאי שם על צירף החביות לזינוק ע"ש. הרי מבואר דכל עוד שהמים בחלל הצינור אין שייך לומר שאויר החביות כחביות וה"ה הכא. ואף אם הצינור נכנס לתוך המקוה מ"מ כיון שמוקף מחיצות הצינור אזי האויר שבצינור אין שייך למקוה רק לצינור. ואין להוכיח מהא דפ"ח דכלים מ"י ומספ"י דכלים דבכה"ג הולכים אחר אויר כלי החיצון היכא שאין שולים להפנימי. דהלכות טומאה שאני דגזה"כ הוא שם שכלי שנקוב ככונס משקה יוצאת הטומאה דרך שם ולא חשיב כלי כלל וגם צמיד פתיל אינו חוצץ בכלי חרס וע"ש בר"ש. ואדרבא יש לדקדק שם מדבעי שם טעמא שהטומאה יוצאת אלמא דבלא"ה שפיר הו"א דמיקרי תוך תוכו אף שהשולים נקובים ואזלינן בתר מחיצות כלי הפנימית. ויש לפלפל בזה עוד מהא דגיטין דף ע"ט ע"ב ובאה"ע סי' קל"ט סעיף י'. אך אין הפנאי מסכים להאריך. וכ"נ מהא דקיי"ל ניצוק אינו חיבור לטהרה ופירש"י בע"ז ע"ב ע"א שיורד הקילוח מלמעלה למטה אינו מצטרף לענין מקוה יעו"ש. וקשה דנימא אויר כלי ככלי דהא רש"י ס"ל בזבחים דף כ"ה דאף אויר שלמעלה מן הכלי הוי ככלי וע' חיבורי ח"א סי' צ"ז בזה. וע"כ צ"ל דאיירי שהניצוק הוא מתוך צינור וכנ"ל דל"א בזה אויר כלי ככלי. אך י"ל דנהי דהניצוק הוי כמי שהוא בתוך הכלי. מ"מ הגומא המחוברת ע"י הניצוק אינה חיבור ע"ש בפירש"י. אך בלא"ה אין שייך לדמות ניצוק להך דאויר כלי וע' תו' גיטין ט"ז ע"א ד"ה הניצוק ואקצר:
ד
ובאמת צ"ע טובא אהא דאיתא בזבחים כ"ה ע"ב דאמרינן אויר כלי ככלי לענין הוויתו ע"י טהרה לקידוש אפר פרה וה"ה אויר מקוה כמקוה יעו"ש דמחד קרא יליף לה שם. דהא קיי"ל בחגיגה דף י"ט וחולין ל"א ע"ב דאין מטבילים במים שבאויר. וכתבו שם רש"י ותו' דהוי מדאורייתא. וכן בקידוש הא בעינן כלי לקידוש ע' סוטה דף ט"ז. וא"כ מה שייך לומר אויר מקוה כמקוה דהא בעוד המים באויר פסולים לטבילה. והמקוה מתהוה מהם רק כשיורדים לקרקע המקוה. ואז שוב אין הוויתם ע"י דבר המקבל טומאה:
ה
ולכאורה י"ל דכיון דאויר מקוה כמקוה שוב מותר להטביל במים שבאויר דלא מיקרי זה טבילה באויר. ורק במים שבאויר הארץ לא שייך לומר דהוי כמונח כיון שאין לו תוך. ואף דקיי"ל בזבחים דף פ"ז דאויר מזבח כמזבח אף שאין לו תוך התם שאני שנעשה במכוון לקדש כל הקרב עליו כמ"ש בחיבורי ח"א סי' צ"ז דכל דבר קבוע שייך האויר להרשות שתחתיו. וכעין זה קיי"ל גבי שבת דרשות היחיד אוירו עולה עד לרקיע דכיון שנתיחד הרשות ונקבע ליחיד שייך לו כל האויר ואכמ"ל בזה. ולזה קיי"ל שאין מטבילין במים שבאויר הארץ. אבל באמת ז"א דהרי מפורש בתוספתא פ"ד דמקואות והובאה בר"ש שם פ"ד מ"ד שאם היו מים מ' סאה על הגג ואח"כ ירדו המים מן הגג לתוך הבית אין מטבילין באויר בדרך ירידתן עד שירדו לקרקע הבית ע"ש בר"ש שפירש כן. הרי מפורש שאף שבית יש לה מחיצות וגם קיי"ל דביתא כמאן דמליא דמי כדאיתא בשבת דף ה' מ"מ לא אמרינן אויר בית כבית דמי. ואין מטבילין באויר. והיינו כפירש"י בחולין ל"א שגזה"כ הוא שאין מטבילין באויר. וכבר פירש הכ"מ ספ"ט מה' מקואות שזה נלמד מקרא דמעין ובור יעו"ש. ולפלא על הרמב"ם שלא הביא תוספתא הנ"ל. ואולי היה זה לו פשוט שאין לחלק בין בית לשארי מקומות או אפשר כיון דמייתי שם שאם שני ראשי הגל נוגעים בארץ מ"מ אין מטבילין בכיפה שהוא באויר. והרי יש שם שני מחיצות המים משני צדדים. ומ"מ לא אמרינן שאויר הקרקע כקרקע. וממילא ה"ה בבית. ויותר נראה דס"ל דהוי כזוחלין וכמ"ש הרמב"ם שם בספ"ט מה"מ הטעם אהא דאין מטבילין באויר. וע"ש בכ"מ בזה. ועכ"פ מדברי הר"ש שהזכרנו מבואר להדיא כמ"ש ולא מצינו חולק עליו:
ו
ולכאורה רציתי לומר דרק גבי קידוש אמרינן בזבחים שם דאויר כלי ככלי משום דשם שפיר אפשר לקדש אף במים שבאויר כלי. משא"כ במקוה שאין טובלים במים שבאויר וכמש"ל. ולכאורה משמע כן בפרה פ"ו מ"ג שאם נמצא ספוג בכלי של מי חטאת זולף המים עד שמגיע לספוג. אלמא שכשרים המים מפני שהם באויר הכלי. ואף דאמרינן ביומא דף נ"ח ע"א דלהכי אין הספוג חוצץ מפני שמחלחל והמים מובלעים בספוג ונוגעים גם בשולי הכלי. היינו רק משום שאם היה הספוג חוצץ ממילא אין כאן אויר כלי רק אויר ספוג. אבל הרי מ"מ אין המים המקודשים נוגעים בשולי הכלי רק הם באויר הכלי דמים שבספוג הם פסולים כדאיתא במשנה שם. ואף דמין במינו אינו חוצץ כדאיתא ביומא שם. מ"מ הרי הם רק באויר. וגבי קידוש דם קדשים בכלי שם א"ש דשם קדיש אף באויר כדאיתא בזבחים כ"ה ע"ב. אבל במי חטאת קשה. וע"כ צ"ל דגם במי חטאת מותר לקדש באויר כלי:
ז
אבל באמת ז"א דהא פירש"י להדיא ביומא שם דבעינן שיהו המים נוגעים בכלי. והר"ש בפ"ו דפרה שם פירש משנה זו אחר שנתמלאו יעו"ש שחולק על פירש"י בזה וכ"נ ברמב"ם פ"ט מה' פרה ה"ה. ואף שהמים הבלועים בספוג שהם פסולים מפסיקים. מ"מ לא קשה לפירש"י דמ"מ מיקרי נוגעים בכלי כיון שנוגעים בדופני הכלי ודופני הכלי מגיעים עד השולים ואין דבר חוצץ בין המים לשולים דמב"מ אינו חוצץ. ולזה לא מיקרי זה מים שבאויר. אבל באויר ודאי שאין מקדשים. וכפשטות סוגיא דזבחים כ"ה. ונראה להוכיח זה לשיטת רש"י מהא דתנן בפ"ה דפרה מ"ז שאם עשה עטרה מטיט לכלי אין המים שכנגד העטרה מתקדשים לפי שלא מיקרי אל כלי. רק אם העטרה ניטלת עם הכלי אזי היא כלי ממש ע"ש. וקשה טובא לשיטת רש"י בזבחים כ"ה ע"ב שאויר כלי שלמעלה ממחיצות הכלי הוי ג"כ ככלי א"כ שפיר יתקדשו המים שכנגד עטרת הכלי דהא הוו באויר כלי. וע"כ צ"ל כמש"ל שאין מקדשים במים שבאויר הכלי. ואף דהכא ליכא חציצה דהא הוי מב"מ וגם דהא המים שבכלי כשרים לחטאת מ"מ אין מקדשים בהם מפני שאין נוגעים בדופני הכלי וכמש"ל. וע' מ"ש בחיבורי ח"א סי' צ"ז לענין גודש הכלי. [והרמב"ם בפירושו שם ובחיבורו פ"ו מה' פרה ה"ה מפרש הא דעטרה דקאי על שוקת שבסלע ויש להאריך בדבריו ואכ"מ. ולפלא שהתוי"ט לא הביא פירושו]. וכן הוא לשון המשנה בפ"ה דפרה מ"ז שאם ניקב השוקת מלמטה ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולין מפני שאינן עגולים כלי. ופירשו שם הר"ש והרע"ב שאין הכלי מסבב את המים לפי שבטל ממנה שם כלי. וכ"כ הרמב"ם שם שאין המים נחים בהיקף כלי ע"ש. הרי מפורש לשון המשנה שצריך שיגעו המים בדופני כלי המחוברים לשולים כפי פירוש הראשונים שם כנ"ל וע"ש בהגר"א שכתב שאם ניקב בצד הכלי כשרים המים אף שלמעלה מן הנקב ויש להאריך בזה ואכ"מ:
עכ"פ לפ"ז שהוכחנו שאין מקדשים במים שבאויר כלי א"כ הדרא קשייתינו בהא דזבחים כ"ה לדוכתא דאף שאויר כלי ככלי מ"מ במה שירדו המים לשולי הכלי מעצמם בלא דבר המק"ט שפיר הוי הווייתו בטהרה:
ח
והנראה בזה דבאמת אין הכוונה דאויר כלי ככלי דבזבחים שם לענין הכשר המילוי. רק הכוונה דהוי כאלו כבר נפסק מהמעין ונכנס בתוך הכלי. וכן הוא לשון רש"י שם בד"ה מים שבתוכה. וז"ל שם דכיון שהגיעו מים כנגד אוירה הרי הן כמונחים בתוכה ופסק לה חיותייהו ואנן מים חיים אל כלי בעינן לקידוש עכ"ל. וכיון שכבר נפסק מהחיות שוב אינו כשר למלא ממנו. ומ"ש רש"י שם שלא יתן כלי לתוך אוירה ויאחזנו בידו לקבל בו הקילוח לקידוש ואף לא חוצה לה למעלה מאוגניה כנגד אוירה עכ"ל. הכוונה שיעמיד הכלי אחר שכבר הגיע הקילוח כנגד פי החבית כנגד אוירה כדי לקלוט מי הקילוח הזה דכיון דאויר כלי ככלי הרי נפסק חיותו כנ"ל ושוב אינם מים חיים. ורק כשיורד הקילוח בבת אחת אל הכלי בכוונה לשם קידוש בזה מיקרי מים חיים אל כלי. אבל התם איירי שהעמידו החבית שלא בכוונת קידוש וכמבואר ברש"י שם. וכיון שכבר הגיע הקילוח נגד אויר החביות הוי נפסק חיותו ולא מהני מה שהעמיד אח"כ כלי לקבלו. וראיתי בספר קרן אורה שהקשה בזבחים שם על רש"י דלמה לא מהני מה שמכניס שם כלי דהא קיי"ל בב"מ דף ק"ב שאם הקדים הכלי שוב לא מיקרי אויר חצר. ושפיר קונה בעל הכלי. ובמחכ"ת כוונת רש"י שהביא הכלי אחר שכבר הגיע הקילוח נגד אויר החביות יעו"ש וכמש"ל בס"ד:
ט
ולפ"ז מוכח מפירש"י כסברתינו דקשה למה לרש"י לפרש הטעם שנפסק מחיותו. הול"ל משום שירדו באויר החביות שלא לדעת מי חטאת והרי הם כמו בגוף החביות. וזה פשוט שאין לשאוב מים מכלי ואף שהיו מים חיים. דהא נתמלא שלא בכוונת מילוי לחטאת. וקיי"ל בפ"ז ופ"ח דפרה דמי חטאת צריכים שמירה משעת מילוי עד אחר הקידוש דכתיב למשמרת למי נדה וע"ש ברמב"ם ורש"י. ואף שי"ל דחדא נקיט רש"י. מ"מ הוא דוחק דמילוי בכלי שלא לדעת הוא פסול בפשיטות. ואף שכתב הר"ש פ"ט דפרה מ"ג שמותר ליתן מי חטאת מכלי לכלי אחר. מ"מ זה רק כשנתמלא בתחילה לשם חטאת. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת אין זה כמו שנתמלא בכלי. ורק הוא מצד שנפסק מחיותו וכמש"ל. אבל אם לא היה צריך מים חיים. הוי סגי שפיר במה שיניח הכלי תחת הקילוח לשם מי חטאת. כי עיקר המילוי נקרא בשעה שמגיע לשולי הכלי וכמש"ל:
י
ולפ"ז הא דאיתא בזבחים שם נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחביות פסולין משום דבעינן הויתו בטהרה. וקאמר עלה אר"ח אר"י זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי. הכוונה דכיון שהגיעו המים לאויר החביות כבר נפסק חיותם. וכיון שהפסק זה נעשה ע"י דבר המקבל טומאה. א"כ המים פסולים ממ"נ. דאם ניזיל בתר שעת ירידת המים לשולי החביות שירדו בטהרה. הרי באו מהאויר שכבר נפסק חיותם ולא הוי מים חיים אל כלי. ואם ניזיל בתר מה שמקלחים מהמעין שהוא מים חיים ויורדים משם להכלי. הרי זה הקילוח בא ע"י דבר המקבל טומאה. וזהו שפירש"י שם בד"ה זאת אומרת דאינימא אויר לאו ככלי. א"כ לא הוי הוויתו ע"י דבר המקב"ט דהא המים באים מן האויר והוי כנותן ידו בצינור משוך מן הקילוח עשר אמות. הכוונה שכל זמן שהמים באויר ונמשכין מן המעיין הוי מים חיים. ואח"כ כשיורדים המים לשולי הכלי הוי שפיר הוויתו בטהרה וכמש"ל:
יא
ובזה יש לבאר דברי התו' בפסחים ל"ד ע"ב שכתבו דמי חטאת שבכלי מיקרי תלושים אף שמחוברים. ואין לזה ביאור. ולפמ"ש א"ש דכוונתם שהקילוח מחובר למעין וכמש"ל. ובפנ"י בפסחים שם כתב לבאר פירש"י ודבריו דחוקים מאוד מכמה טעמים. וביותר מש"ש דכשר אם הקדים מים לעפר או עפר למים והביא כן מסוטה ט"ז. ושם איתא זה רק לר"ש דלא דריש חיותן בכלי ע"ש. ורבנן ס"ל שם באמת דעפר קודם למים פסול. וע' מהרש"א בסוטה שם ואקצר]. ויש להאריך בסוגיא דזבחים שם וכן לבאר מה שקשה לי טובא למה לא הביא הרמב"ם הא דחביות שמונחת תחת הזינוק דמייתי הש"ס שם אך אין הפנאי מסכים להאריך:
יב
עכ"פ שמענו שכל עיקר הוכחת הש"ס בזבחים דאויר כלי ככלי הוא רק במי חטאת שצריך שלא יופסק מחיותו עד שירד לשולי הכלי. אבל גבי מקוה שא"צ מים חיים. בזה שפיר לא שייך לומר אויר מקוה כמקוה משום דאסור לטבול באויר וכפירש"י בחגיגה י"ט שלא אמרה תורה שיעשו מקוה באויר וכמש"ל. וא"כ עיקר הוויית המקוה הוא בעת שיורד לשולי המקוה וקרקעה. ושפיר הוי הווייתו בטהרה. ואף שאיני כדי לחלוק על הח"ס. בכ"ז לענ"ד הדברים ברורים מכל הני טעמי שכתבנו ורק לשיטת הרמב"ם והראב"ד דס"ל דא"צ הויה בטהרה רק לזב דבעי מים חיים. לדידהו שפיר יש לדמות דין מקוה לדין מי חטאת לענין אויר ואקצר כי גם בזה יש מקום לחלק:
יג
ולכאורה יש מקום לומר שא"צ כלל לחבר סילון של עץ להצינור של מתכת. דכיון שהצינור אינו מגיע לקרקע המקוה. מיקרי שפיר הווייתו בטהרה במה שעובר דרך האויר למקוה. והרי מפורש בש"ע סי' ר"א סמ"ח שצריך לחבר סילון של עץ. אבל באמת א"ש דתיכף כשמגיע הקילוח הראשון לקרקע המקוה. שוב המים שבגובה הקילוח עד הצינור הם במקוה ממש כי הלא אין הפסק אויר בינתיים. וא"כ הוי הווייתו ע"י דבר המקב"ט כי הקילוח נוגע להצינור ממש. ולזה צריך לחבר סילון של עץ כדי שיהא הפסק בין הצינור של מתכות להמקוה. אבל משופע א"צ וכמו שבארנו בס"ד:
יד
ולכאורה קשה על דברינו מדברי הרא"ש שכתב בהלכות מקואות סי' י"ב שצריך לעשות סילון של עץ בסוף הצינור של מתכות או שפי הצינור של מתכת לא יגיע על אוירו של מקוה רק ישאר פי הצינור חוץ למקוה משום דאויר כלי ככלי והביא הך דזבחים שהזכרנו. ומשמע לכאורה דס"ל שכשיגיע לאויר המקוה מיקרי הווייתו ע"י דבר המק"ט. דאלת"ה למה ליה לאתויי הא דאויר כלי ככלי דהול"ל כפשוטו שכיון שיורדים המים מהצינור לשולי המקוה. ממילא המים העליונים הסמוכים לצינור ודבוקים בקילוח המים לשולי המקוה הוי הווייתן ע"י דבר המק"ט וכמש"ל שזהו הפסול בזה. ולפלא שלא הביא הח"ס דברי הרא"ש הנ"ל:
טו
אבל באמת הרואה בדברי הרא"ש בעין בוחנת יראה דלק"מ ואדרבא עוד מוכח כדברינו בס"ד דהא הרא"ש כתב שם שיעשה באופן שהצינור לא יגיע על אוירו של מקוה. והביא ע"ז סוגיא דזבחים דבעי אויר שסופו לנוח אי כמונח דמי ודפשטה מקבלת דם ממזרק ומייתי ג"כ הא דמייתי הש"ס ראיה מנתן ידו שיעברו המים לחביות ומסיק וז"ל מוכח בהדיא דאפילו העביר המים עד החבית ע"י דבר המק"ט לא מיפסלי אם לא שיגיע אותו דבר המק"ט עד אויר הכלי עכ"ל. הרי שלא הביא זה להוכחה דאויר כלי ככלי. ובזה הוי סגי בראיה דמזרק לחוד. ועיקר ראייתו שאם לא הגיע ממש לאויר כלי סגי במשהו הפסק ותו לא מיקרי הווייתו ע"י דבר המקב"ט. אבל כשמגיע לאויר הכלי בזה וודאי לא מיקרי הויה ע"י דבר המק"ט רק כשמגיע הקילוח לשולי המקוה וכמש"ל. ולא הזכיר זה הרא"ש משום דלא נחית להכי. ונ"מ רק אם ירד מעט מהצינור למקוה ונפסק הקילוח קודם שהגיעו המים לשולי המקוה. אז זה המעט לא מיקרי הויה ע"י דבר המקב"ט וכמש"ל דכיון שאין ראוי להטביל באויר ממילא הוי הירידה מן האויר לשולי המקוה הויה בטהרה. ולזה לא נחית כלל הרא"ש שם. וכן בשו"ע סעיף מ"ח מביא דברי הרא"ש שאם המים נופלים מהצינור על שפת המקוה מבחוץ מיקרי הווייתו ע"י טהרה. ולא הביא הצד השני שאם הצינור מגיע לאויר מיקרי הוי' ע"י דבר המק"ט. והיינו כמש"ל שזה לא נזכר כלל בדברי הרא"ש. ולזה נלע"ד עיקר כמ"ש בס"ד:
טז
עכ"פ בנ"ד אין שום חשש פסול במקוה זו אם רק יש במעין שיעור מקוה. ואף אם הצינור הולך קצת בשיפוע ג"כ אין חשש משום שהמים רואים פני המקוה וכמו שבארנו. והרב שצוה לעשות נקבים בצינור נראה שחשש להויתו ע"י דבר המקב"ט. וכבר בארנו שאינו כלום. וגם התקנה אינה תקנה דרק כלי קיבול שניקב בטל ממנו תורת כלי. אבל בפשוטי כלי מתכות כיון שעדיין שמו עליו ומשתמש למלאכתו שהרי עוברים המים יפה דרך הצינור הזה ודאי שמקבל טומאה. ורק גבי סילונות של עץ נזכר באחרונים שיעשו בהם נקבים. כדי שאם יחטטו המים בהם בית קיבול. לא יהי עליהם תורת כלי מצד הנקבים שבהם. אבל בכלי מתכות לא שייך זה כמ"ש הח"ס סי' ר"א וע"ש שכתב ג"כ שא"צ לעשות נקבים בצינורות:
יז
ומה שצוה הרב להעמיד במקוה ארגז עם עפר וטיט שירדו המים מן הצינור על הארגז ומשם לתוך המקוה. נראה טעמו כדי שיהא להמים המשכה על עפר כדקיי"ל בסי' ר"א סמ"ו. והנה חשב לתקן וקילקל הרבה דהא הארגז הוי כלי. והמים שיורדים דרך הכלי הו"ל שאובים דאי אפשר שלא יחטטו המים בהמשך הזמן חלל בתוך העפר והו"ל בית קיבול וכדקיי"ל בסי' ר"א ס"ח. וכבר החמיר בזה הרבה בנו"ב מ"ת סי' קל"ט ואף בדיעבד. וא"ל שכיון שביטלו העפר שם להכלי ולהמקוה בטלה מתורת כלי. דז"א דרק בנותן עפר ע"ג קרקע שייך לומר שבטלו שם והוי כקרקע כדאיתא באהלות פט"ו ובסוכה דף ד'. אבל בכלי לא שמענו שיבטל. ומשנה מפורשת היא בכלים פ"כ שכלי לא בטלה לקרקע עד שיקבענה ויבנו עליה ע"ש ועמש"ל ס' ס"ד בזה. ולזה צריך להסיר הארגז משם. ואף שנעשה נקב בשולי הארגז מ"מ אין כדאי להשהותו שם מכמה טעמים וגם כי יש מקום לחוש שהעפר שבטלו שם יהא סתימה להנקב. וע' יו"ד סי' ר"א ס"ז. וכן מפורש בפ"ד דמקואות מ"ג שאם נכבש עפר בבית קיבול ונתבטל שם בטל קיבולו וע' ב"י סי' ר"א מ"ש בזה בשם הרמב"ן וספר יראים. וא"כ ה"ה הכא כיון שנכבש עפר בתוך הנקב ונתבטל שוב הו"ל כלי קיבול כיון דחזינן שעפר מתבטל לכלי ואקצר. וענו"ב מ"ת סי' קמ"ב:
יח
ולכאורה יש לדון דהוי ג"כ ע"י ארגז זה הוייתו ע"י דבר המקב"ט והוי פסול דאורייתא אך י"ל דכיון שגם בלא הארגז היו באים המים למקוה לא מיקרי זה הווייתו ע"י דבר המק"ט וכדקיי"ל בסי' ר"א סל"ה ע"ש:
והנה יש להקשות ע"ז מפירש"י בזבחים כ"ה ע"ב ד"ה זאת אומרת שכתב שם דאם נאמר דאויר כלי לאו ככלי לא מיקרי הויה ע"י דבר המק"ט כיון שיורד מן האויר והוי כנותן ידו בצינור משוך מן הקילוח עשר אמות. וקשה טובא למה נקיט בצינור דהא בכה"ג אף אם נותן ידו בתוך הצינור סמוך לקצהו שלצד הכלי או להמקוה ג"כ כשר. דהא אף בלא ידו היו המים יורדים למקוה דרך הצינור וזה לא מקרי הויה ע"י דבר המקב"ט כנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דאף בכה"ג מיקרי הויה בטומאה. אבל באמת ז"א דמפירש"י שם בד"ה נתן ידו שכתב שם וז"ל קילוח היורד מהר מעוקם שמשפע ועולה ואין הקילוח יורד לחביות ונתן ידיו למעלה מראש הצינור לעשות כעין מרזב כדי שיעברו המים דרך ידו לחבית עכ"ל. הרי שדקדק וכתב שבלא ידיו לא היה הקילוח יורד לחביות. ומשמע שאם גם בלא"ה היה יורד לחביות. לא מיקרי הויה ע"י דבר המקב"ט. ומ"ש רש"י שמניח ידו בצינור נראה הכוונה שמניח ידו בקצה הצינור כדי שירד הקילוח לתוך החביות וכגון שהקילוח מעוקם וכעין שפירש"י גבי נתן ידו. וע"י ידו מטה את הקילוח שירד לחביות אף שעדיין רחוק עשר אמות. ובלא ידו היה הצינור מקלח לצד אחר. כן מוכרחים אנו לפרש בדברי רש"י. ובנ"ד יש לדון שהארגז יהא דינו ככלי אדמה ואקצר:
ומה שרצה הרב לתקן ע"י הארגז שיהא כהמשכה הוא ג"כ טעות כי המשכה הוא דווקא ע"ג קרקע עולם ולא על עפר שבכלי ועכ"פ צריך להסיר הארגז משם: