שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סד
כבוד ידידי הה"ג המפורסם וכו'
בדבר אשר חפץ מעכ"ת לדעת דעתי אודות המקוה אשר בעירו שממשיכים מים לתוכה מן באר דרך סילונים של ברזל המחוברים לקרקע וטמונים בארץ. ובאשר טבע המים שלא יוכלו להיות גבוהים יותר מכפי גבהם בבאר אשר ממנו באו ויצטרכו לעשות המקוה עמוקה מאוד לזאת עושים רצפה באמצע גובה המקוה והמקוה תהי על הרצפה וימלאוה במים שאובים ויעשו נקבים ברצפה לחבר עם המקוה התחתונה. וכדי שלא ישובו המים להבאר דרך הסילונות וכמש"ל טבע המים. רוצים לעשות ברזא שקורים קראן בפתח הסילון להמקוה כדי שיוכלו לסגור או לפתוח בכל עת שירצו. והסילון במקום הברזא יוצא לתוך המקוה מהכותל באורך טפח ומחצה ושם קבוע הברזא שקורים קראן. ומעכ"ת שפיר חזי בשו"ת חתם סופר סי' רי"ח שכתב דברזא אינה מקבלת טומאה דלא הוי כלי. וא"כ אין כאן חשש לומר שהויית המקוה ע"י דבר המקבל טומאה. ובגוף דין סילונות ג"כ הביא מעכ"ת דקיי"ל ביו"ד ס' ר"א סמ"ח דשרי כשמחובר לקרקע. והנה המוכ"ז נחוץ לדרכו ועומד עלי לכלות מעשי כי הדבר נחוץ להם לדעת. ואנכי טרוד מאוד כעת כאשר תחזינה עיני המוכ"ז לזאת לא אוכל להאריך רק אודיעו את הנלע"ד בזה בשעה זו לדינא:
א
והנה הח"ס הביא שם שהשואל כתב דלהרמב"ם דס"ל פ"ט מה' כלים דכל שיש לו שם בפ"ע ה"ז מקבל טומאה א"כ גם ברזא מקבל טומאה. רק להראב"ד דס"ל שם דכל שאינו משמש בפ"ע אינו מקבל טומאה ה"נ ברזא אינו משמש בפ"ע. וע"ז כתב הח"ס דגם להרמב"ם בעינן שיהא שם כלי עליו וכמ"ש התוי"ט ספי"א דכלים דלהכי איתא שם שהקדירה של נזם טמאה מפני שיש לה בית קיבול. דבלא"ה אף דכלי מתכות פשוטיהן טמאים מ"מ הא לאו כלי הוא. ולזה ברזא שג"כ איננו כלי תשמיש בפ"ע מה לי שמו עליו או לא ולזה הוא טהור לכ"ע עכ"ד. ולענ"ד במחכת"ה צדקו דברי השואל דלהרמב"ם כל שיש לו שם בפ"ע טמא דהו"ל פשוטי כלי מתכות. ובקדירה אם לא היה לה בית קיבול כעין קדירה לא היתה נקראת קדירה ולא היה לה שם בפ"ע. רק היה נקרא חלק מהנזם ולא שם בפ"ע. ולא היה כלי כלל. אבל כשיש לו שם בפ"ע ה"ז כלי בפ"ע וז"ב בדעת הרמב"ם וכוונת התוי"ט. והכוונה דבאמת אינו קרוי קדירה רק שעשוי כקדירה וכ"ה לשון המשנה שם נזם העשוי כקדירה מלמטה וכ"ה בפי' הרמב"ם שם. וא"כ אין לה שם בפ"ע כלל. וא"כ הכא שהברזא יש לה שם בפ"ע וודאי דמקבל טומאה לדעת הרמב"ם וכמ"ש הרב השואל:
ב
ובאמת גם דברי הרב השואל שם ג"כ אינם נכונים כי לענ"ד ברור דהברזא מקבל טומאה אף לדעת הראב"ד. דהנה לכאורה דעת הראב"ד דבעי שיהא משתמש בפ"ע תמוה. דהא מצינו הרבה כלים אינם משמשים בפ"ע ומ"מ מקבלים טומאה וכדאיתא בפרק י"א דכלים מ"ד דהפין והפורנא טמאים. והיינו כל אחד בפ"ע. ופין הוא החלק מהמנעול שנכנס לתוך הפורנא. ופורנא הוא החלק המקבל את הפין ועי"ז ננעל הדלת ע"ש במפרשים. וע' שבת דף פ"א ובתו' שם ובכלים פי"ג מ"ו ובר"ש שם לענין אי פין לבדו מטמא ואכמ"ל בזה. ועכ"פ שמענו דאף שהפורנא אינה משמשת בלא פין וכן פין בלא פורנא בכ"ז מטמאים. וגם דהא המנעול כולו אינו תשמיש בלא דלת לבית או לכלי. וכן איתא שם פי"א מ"ה דעקרב של פרומביא טמא והיינו הברזל שנכנס לתוך פה של הבהמה וקשור להפרומביא וידוע שהברזל הזה בלא הפרומביא אינו משמש כלום. וא"כ אינו משמש בפ"ע. וכן שם פי"א מ"ב גבי הנגר והמנעול ופותה וציר וצינור דקאמר שם שטהורין מפני שנעשו לקרקע הרי מבואר דבלא זה היו מטמאין והרי כל אלה אין משמשים בפ"ע רק עם הדלת. וכן בפי"ד מ"ד גבי הטמאים שבעגלה חשיב שם הסומך והמחגר שכל אלה אין משמשין בפ"ע יעו"ש ברמב"ם שהם של ברזל ומטמאים. הרי מפורש דמטמא אף שאינו משמש בפ"ע רק שיש לו שם בפ"ע:
ג
אבל באמת דברי הראב"ד נכונים וכוונתו דוודאי רוב הכלים אין להם תשמיש בפ"ע רק בצירוף עוד איזה דבר. ואף כלי קיבול. תשמישו בצירוף הדבר שמשימים בתוכו. ולא שייך כלל לחלק בזה. וכן כלי בישול צריך לזה תנור ואש ועצים ודבר המתבשל וכדומה. אבל הכוונה שאנו צריכים אשר בדבר שהכלי משמש לא יצטרך לשיתוף עוד איזה דבר. וכמו כלי קיבול שהוא בעצמו מקבל בלי עזרת עוד איזה דבר. והדבר שמשימים בתוכו אינו עושה פעולת הקיבול רק פעולת הכניסה לתוך כלי קיבול. וכן הפין והפורנא. הפין עושה פעולת הכניסה לתוך הפורנא. והפורנא מקבל הפין ג"כ בעצמו. וכן הנגר ופותה ואינך כל אחד עושה תועלתו בלי עזר זולתו. רק שהכלים המשתתפים עמו עושים פעולות מיוחדות וכולם יחד מביאים תועלת מיוחד ביחד. וכן עקרב של פרומביא. פעולת ההכנסה לתוך פה הבהמה אין עושה רק העקרב. והפרומביא עושה פעולה אחרת. רק שזה בלא זה אין תועלת לכלל הדבר. אבל גבי נזם בספי"א דכלים שהגרגירים מהאשכול שבנזם אינן מטמאין. לפי שהאשכול ביחד הוא תכשיט והיינו בהשתתפות כל הגרגירים יחד. אבל גרגיר אחד לבדו אינו תכשיט. ולזה לא מיקרי כלי לפי ששימוש התכשיט אינו משמש לבדו רק בהשתתפות כל הגרגירים והוי ככלי של פרקים שכל פרק בפ"ע אינו מטמא כדתנן בפי"א דכלים מ"ז ע"ש ברמב"ם. וזה ברור בכוונת הראב"ד. וצינורא אינה מטמאה להרמב"ם גבי נזם בספי"א דכלים מפני שאין לה שם בפ"ע. כי צינורא נקרא כל מתכות ארוך קצת ודק כידוע בכמה דוכתי בש"ס. כמו ביומא י"ב זר שהפך בצינורא וכתובות ס"ז צינורא דדשא ובכ"מ עוד. וכעין מ"ש הרמב"ם פי"א מ"ו דלהכי פיקה אין מטמאה לפי שלשון פיקה נופל על כל פלך וכו' יעו"ש:
ועכ"פ לפ"ז מבואר דאף להראב"ד הברזא מקבל טומאה דהא מלאכת סתימת הנקב משמש הברזא בפ"ע בלי שום צירוף כלי אחר. ומיקרי שפיר משמש בפ"ע. וזכינו לדין שבין להרמב"ם בין להראב"ד הברזא מקבל טומאה דלא כהח"ס הנ"ל. ואם כי אינני ראוי לחלוק עליו. בכ"ז תורה אמת כתיב בה ואין משוא פנים בדבר. ועוד נראה דבברזא שקורים קראן הח"ס מודה דמקבל טומאה. דהא וודאי יש שם כלי עליו כי הוא עשוי ככלי בפ"ע כידוע:
ד
ועוד נראה אשר הקראן נקרא כלי קיבול. כי בעת שסוגרים אותו יכולים לקבל בו מים. ואף שבשעה שפותחים אותו אינו מקבל מאומה. מ"מ הרי הוא ככלי שיש לו ברזא שכבר כתבו האחרונים שיש לו דין כלי אף שהוא נקוב כיון שדרכו בכך להיות סתום בברזא וכדאיתא באו"ח סי' קנ"ט ס"ה וענוב"י מ"ת חי"ד סי' קמ"ב ובח"ס סי' קצ"ח ור"ו. וא"כ בזה וודאי כ"ע מודו שמקבל טומאה אף שאין לו שם בפ"ע. וכמו בנזם ספי"א דכלים שהעשוי כקדירה מטמא אף שמתחילה לא נעשה לקבל. וכאן באמת נעשה מתחילה לקבל המים. והיינו שיעצור את המים בתוכו ולא יניחם לצאת החוצה:
ה
אכן בנ"ד י"ל דאינו מטמא מפני שעשוי לשמש עם הקרקע וכדתנן בפי"א דכלים מ"ב. והנה הח"ס שם הביא זה וכתב שתהא עשייתו מוכחת שהוא לשמש עם הקרקע. ובנ"ד לא שייך זה דאין במעשה הברזא שום הוכחה ע"ז. אבל לענ"ד צ"ע מנ"ל להח"ס זה דפשטות לשונות ש"ס ופוסקים משמע דבעינן רק שיהא עשוי מתחילה לקרקע. אבל לא שתהא עשייתו מוכחת ע"ז. וכ"נ דעת הנו"ב מ"ת חי"ד סי' קל"ז שכ"כ לענין יתידות ומסמרות דמסמר וודאי אין מעשיו מוכיחים. וכ"כ שם להדיא דיתידות שקונים בחנות ונעשו שכל מי שיקנם יעשה בהם מה שיצטרך מיקרי ג"כ נעשו לשמש הקרקע כיון שנעשו על דעת הקונה. הרי מבואר להדיא שאין מעשיהם מוכיחים. ובאמת זה מפורש בתוספתא דכלים שאם אומן עושה זגין לבהמה ולדלתות אזלינן בתר רובא. ואם רובם קונים לדלתות הרי אלו טהורים עד שיפרישם לבהמה יעו"ש. הרי מפורש דלא כהח"ס ולא בעינן שיהא המעשה מוכיח. ומזה קשה גם על הנו"ב במש"ש לענין יתידות שנקנים בחנות ואכמ"ל בזה. וכ"נ פשטות לשון הרמב"ם רפ"י גבי מסמר שקבעו בכותל. וכ"כ הר"ש פי"ב דכלים מ"ג הטעם באונקלי בכותל שצינורות של ברזל שקבועים בכותל לתלות בגדים טהורים מפני שמשתמשים עם הקרקע ומשמע אף שאין מעשיו מוכיחים וככל צינורא של ברזל. ובפרט כי אונקלאות יש כמה מינים כדאיתא במשנה שם. ודוחק לומר שכל אחד יש לו צורה מיוחדת. ומ"ש הח"ס ראיה מתוי"ט פ"ח דכלים מ"ט שכתב דפורנא טהורה שמשמש עם הקרקע ופתחה מן הצד כדי שיכניסו הקדירות דרך שם להעמידם על רצפת הקרקע. משא"כ תנור וכירה מעמידים הקדירות על גבן ופתחן על גבן. והוכיח מזה הח"ס דבעי שיהא מעשיהן מוכיח שנעשה לשמש עם הקרקע. לענ"ד אינו מוכח כלל. ורק ביאר מעשי הפורנא כי עי"ז ידוע מה נקרא פורנא. והשימוש עם הקרקע אין הכוונה כמו בעלמא שהכלי משמש עם הקרקע ומתחבר לקרקע. אבל הכוונה כי הפורנא אינו משמש כלל כי הקדירות מעמידים על רצפת הקרקע. והפורנא הוא רק מחיצה וכיסוי על הקדירות והאש. ולזה אם יש לו ליזבז טמא מפני שאז מעמידים הקדירה על הפורנא והרמב"ם פט"ו מה"כ ה"י פירש ליזבז דופן ע"ש. והיינו שאם יש לו דופן ואינו פתוח מצידו. בע"כ ישימו הקדירה על גבה. והתוי"ט כתב בשם מהר"מ שאם יש לה ליזבז עשוי לטלטלה לפעמים ואינו משמש עם הקרקע. והוא דוחק דהא מ"מ שימושו עם הקרקע. והגר"א בפירושו שם כתב דהני תנאי לא ס"ל כלל טעמא דמשמש עם הקרקע. רק משום דלא הוי כלי ואם יש לו לזבז הוי כלי. וזה מסתבר יותר. ועכ"פ אין הוכחה מכאן דבעינן מעשיו מוכיחים. ומלשון מהר"מ הנ"ל מוכח ג"כ כן. דלהח"ס הו"ל למימר דאפשר לטלטל וממילא אין מעשיו מוכיחים. ויש לדחוק דה"נ כוונתו כן הוא אבל העיקר כמש"ל. ובח"ס עצמו סי' קס"ח אות י"ג ובסי' ר"ה משמע להדיא דלא בעינן שיהיו מעשיו מוכיחים ע"ש. וכ"נ דין צינור וסילונות שהוזכרו בש"ס ב"ב ס"ה ע"ב ובפוסקים וביו"ד סי' ר"א סמ"ח שבוודאי אין להם צורה מיוחדת אותם שמניחים על הקרקע. וכן מפורש בירושלמי פ"ג דגיטין ה"א והוא מתוספתא דכלים שהבאתי למעלה שאם עשה זוגים אחד לקרקע ואחד לבהמה טמאים עד שיפרישם בטהרה והיינו שיפרש איזה לקרקע ע"ש במפרשים. הרי להדיא שאין לזה שלקרקע צורה מיוחדת:
ו
וראיתי בנו"ב מ"ת חי"ד סי' קל"ז שהביא דברי הרא"ש שכתב שהגדולים שפסלו מקוה הבאה ע"י סילונות של מתכות אפשר דהיינו שמונחים ע"ג קרקע ולא נתחברו לקרקע ואין בטלים לקרקע ומקבלים טומאה. אבל אם נתחברו בבנין לקרקע או שמונחים תוך הקרקע. נתבטלו לקרקע וטהורים. והקשה הנו"ב דהא הרא"ש הביא שם מקודם משנה דפי"א דכלים שכל שנעשה לשמש עם הקרקע אינו מקבל טומאה אף קודם שנתחבר לקרקע ואיך כתב שמקבל טומאה. ודוחק לומר שאלו הגדולים ס"ל שמקבל טומאה כל זמן שלא נתחבר לקרקע ממש. דא"כ הו"ל להרא"ש לומר דסברי הגדולים שמקבל טומאה. ולזה כתב שכוונת הרא"ש דהיכא שמונחים ע"ג קרקע מקבלים טומאה אם לא נעשו לשם כך. ולזה החמירו אף בנעשה לשם כך גזירה אטו לא נעשה לשם כך. דמאן מפיס. ומישב עפ"ז דברי הטור שכתב סתם דמחובר לקרקע אינו מק"ט ע"ש. ובמחכ"ת דבריו תמוהים דכוונת הרא"ש פשוטה דהגדולים ס"ל דלא מיקרי נעשה לשמש עם הקרקע רק היכא שנעשה להתחבר בקרקע ע"י בנין בחיבור גמור. אבל אם נעשה להניחו ע"ג קרקע לא מיקרי כלל לשמש עם הקרקע. ושפיר מקבל טומאה אף בשעה שמונח ע"ג קרקע. והך דפי"א דכלים איירי כשנעשה להתחבר לקרקע בבנין יעו"ש. וז"ב בפירוש דברי הרא"ש. ובאמת מסתבר כן. דהיכן מצינו שבשביל שמונח ע"ג קרקע יתבטל לקרקע אף שלא נתחבר. ואכמ"ל בזה:
ז
אכן בכ"ז קשה להקל מטעם שנעשה לשמש עם הקרקע דהא זה מיקרי חקקו ולבסוף קבעו לפמש"ל שהקראן נקרא כלי קיבול. וחקקו ולבסוף קבעו קיי"ל בב"ב ס"ה שפוסל המקוה וא"כ הוי כלי ומקבל טומאה. ומשמע פשטות הש"ס דאף שחקקו כדי לקבעו בקרקע. מ"מ הוי כלי. וקשה דהרי נעשה לשמש עם הקרקע וע"כ צ"ל כמש"ל דכלי קיבול שאני וכמ"ש התו' שם ושאר ראשונים דאיירי שחטט בו בית קיבול או שיש לו לבזבזים. והש"ס מייתי שם ע"ז מדף של נחתומים ומוקי לה הש"ס בפשוטי כלי מתכות ודייק מינה דרבנן מטמאין אף בקבעו ולבסוף תיקנו. וכבר נתקשו בזה כל האחרונים דהא קיי"ל דכל העשוי לשמש עם קרקע טהור. והכא בקבעו ולבסוף תיקנו או חקקו מטמאים רבנן. ורק בשאיבה דרבנן הכשירו בקבעו ולבסוף חקקו: ויעויין בנו"ב סי' קמ"ב וח"ס סי' קצ"ח ור"ה ושאר אחרונים באורך בזה. ועכ"פ בנ"ד דהוי כלי וודאי שאין להקל בשביל שעשאו על מנת לחבר בסילון המחובר לקרקע:
ח
ובישוב קושיא הנ"ל נלע"ד דהנה תנן בכלים פ"כ מ"ה דכופת ומחצלת אם קבעם בנדבך ובקורות ולא בנה עליהם או בנה עליהם ולא קבעם טמאים: ואם קבעם ובנה עליהם טהורים. וקבעם כ' הרמב"ם בפ' כ"ו מה' כלים ה"א דהיינו במסמר וע"ש בכ"מ. וע' תוספתא הובאה בר"ש שם ואכמ"ל בזה. וכן מייתי הר"ש שם מתוספתא לענין כסא. הרי מפורש דאף אם היה כבר כלי בטל לגבי קרקע אם קבעו ובנה עליו ואם לא עשה שתיהם אינו בטל והרי הוא כלי כמו שהיה דלא מיקרי חלק מהבנין רק כלי בפ"ע שחיברו לבנין. וכמו עריבה שקבעה בכותל בכלים פ"כ מ"ד שטמאה ע"ש. והא דתנן בפי"א דכלים דהיכא שנעשו לשמש עם הקרקע טהורים. היינו כשאינו משמש לדבר תלוש כלל רק לצורך קרקע. וכמו דחשיב שם דלת נגר ומנעול וציר וקורה שכל אלה אין משמשין לדבר תלוש כלל ורק לצורך קרקע ולזה אינו מקבל טומאה וכן הלשון במשנה שם שנעשו לקרקע. ובפורנה דפ"ח דכלים כבר בארנו למעלה שהכוונה שם שהתשמיש היא בקרקע עצמה ולא בכלי ושלזה פתחה בצידה. ודרך כלל בקרקע יש שני סיבות לטהר. אחת כשאינו תשמיש לתלוש רק לקרקע. וכמו כלי שמשמש את העץ שטהור. וכמ"ש הרמב"ם רפ"ט מה' כלים. והשנית כשמחובר לקרקע ובטל לגבי קרקע. ובזה צריך שיקבע ויבנה עליו וכנ"ל. וכ"נ ברמב"ם שכתב הא דמשמש עם הקרקע ומשמש את העץ בהדדי. מבואר שהכוונה כמ"ש שמשמש את הקרקע ולא בתלוש:
ט
ונראה דזה רק בכלי שראוי לתשמיש בעצמו. אבל דבר שאינו ראוי לתשמיש בעצמו כלל ואין עליו שם כלי כלל רק כשמחברים אותו לכותל או לקרקע אזי שם כלי עליו. אזי אין מקבל טומאה. כיון שאין עליו שם כלי רק בהצטרפות המחובר ומחובר. אינו מטמא. ובזה מיושב מ"ש הר"ש בפי"ב דכלים מ"ג שאונקלי שבכותל שתולין בו כלים טהור מפני שמשמש עם הקרקע. ולפמש"ל דבעי שהתשמיש יהא למחובר. קשה דהכא משמש לתלוש. אבל לפמ"ש א"ש דאונקלי הוא צינורא של מתכת. ואין עליו שם כלי כלל וכדקיי"ל ספי"א דכלים גבי צינורא של נזם וכמש"ל בזה. וכ"כ בנו"ב סי' קל"ז ד"ה וכ"ז שמסמרות אינם כלי כלל ואין מטמאין אף אם נעשו לתלוש. ורק כשנקבע בכותל חל עליו שם כלי. וכיון שזה רק בהצטרפות המחובר לזה אינו מטמא. וכל עוד שלא נתחבר אינו כלי. וגם דכיון שעומד לכך הו"ל כגולמי כלי מתכות שצריך עוד לגמר מלאכה [ואפשר עוד לומר שאונקלי שנקבע בכותל ומקצתו נכנס בתוך הכותל. זה נקרא קבעו ובנה עליו דהא יש עליו כותל. ובנה עליו אינו דווקא שבנה אחר שנתנו. רק אף שקבעו תחת הבנין ג"כ טהור כדתניא בתוספתא הובאה בר"ש פ"כ דכלים מ"ה שמפץ שקבעו במסמר למטה מן הקורה טהור ועל הקורה בעי שיתן מעזיבה. והיינו משום שהקורה שע"ג דמי כבנה עליו אף שהקורה היתה מונחת מכבר] והרמב"ם בפי' המשנה בפי"א דכלים מ"ב כתב דלהכי אלו שנעשו לקרקע טהורים מפני שמחובר לקרקע כקרקע: ולכאורה זה נגד דברינו שכתבנו שהכוונה מפני שמשמש את הקרקע ושכן מוכח ברמב"ם בחיבורו. וי"ל שזה ג"כ כוונתו שמחובר לקרקע כקרקע וכן המשמש עם הקרקע כקרקע. או שכוונתו על מה שמוזכר שם במשנה פותה ופי' הרמב"ם תמונת כוס מברזל יעשה ויחבר בארץ ויורכב בו הציר. וא"כ הרי הוא ככלי קיבול. ולזה קאמר דמ"מ כיון שמחובר לארץ ועליו עפר והדלת ה"ז כקבעו ובנה עליו וטהור. ולזה מסיק הרמב"ם שם שלזה אינו מטמא אפילו קבל ההרכבה. וקאי על הפותה. אך ז"א דהא כתב בחיבורו רפ"ט דכלים דאף פותה אינו מקבל טומאה אף קודם שנקבע בקרקע וע"כ צ"ל דאינו כלי קיבול וצ"ל כמ"ש מקודם בזה. וכ"נ לשון הרמב"ם בפיה"מ פ"כ דכלים מ"ד שכתב שמחובר לקרקע כקרקע בעשוי לשמש עם הקרקע והכוונה כמש"ל:
י
ולזה שפיר מקשה הש"ס לרבנן דמטמאין בדף של מתכת שחיברו לקרקע וס"ל דהחיבור לבדו אינו מבטל לקרקע א"כ ה"ה בקבעו ולבסוף חקקו. כיון שהקביעות אינו מבטל שיהא נחשב כקרקע. הרי החקיקה בו משוי לה כלי ולא שייך כלל הכא סברא שנעשה לשמש עם הקרקע כיון שמשמשין בו בדברים תלושים כנ"ל. ומשני דשאני שאובין דהוי דרבנן והקילו ולבסוף חקקו לומר דבטל לקרקע בקביעות לחוד ולא מיקרי ורק בחקקו ולבסוף קבעו שיש עליו תורת כלי בתלוש בזה לא מסתבר לומר שיבטל בקביעות לחוד. דהא לענין טומאה אין עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה ואף בטומאה דרבנן. וכדאיתא בשבת נ"ח ע"ב דלהכי לא מהני בזוג של בהמה שקבעו בדלת ע"ש. אבל בקבעו ולבסוף חקקו כיון שאין לו בית קיבול אמרינן דבטל ונעשה כחלק מחלקי הקרקע:
יא
ועפ"ז מיושב מה שנתקשו שם האחרונים בהא דאביק במקואות פ"ו וביותר האריך בזה הח"ס בסי' קצ"ח וסי' ר"ה דאיתא שם שהאביק עושה המים שבו שאובין אף שנעשה לשמש הקרקע. והרגיש קושיא זו התוי"ט בפי"א דכלים מ"ב ובפ"ו דמקואות מ"י ונשאר בקושיא. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת בכה"ג שמשמש להכניס מים לא שייך כלל לומר שיבטל לקרקע כיון שיש עליו שם כלי וכנ"ל. והרמב"ם כתב בפיה"מ פ"כ מ"ד שמחובר לקרקע אין מטמא כשנעשה כך במחובר או שנעשה לשמש עם הקרקע וכרבנן דדף. כוונתו שנעשה במחובר בחוקק סלע שמחובר מעיקרו והוי כחוקק בקרקע וכ"כ בפיה"מ פ"ה דפרה מ"ז ע"ש. ובנעשה לשמש עם הקרקע היינו כמש"ל שמשמש במחובר ולא בתלוש. והח"ס סי' קצ"ח אות ז' נתקשה בדברי הרמב"ם הללו. ולענ"ד פשוט כמש"ל. ור"ש דמטהר באביק מפני שעשוי לשמש עם הקרקע והובא בר"ש שם. י"ל דס"ל כר"א דדף דמטהר וס"ל דבקביעות לחוד בטל לגבי קרקע. ומ"ש הרמב"ם בפירושו שם שהאביק כלי הוא להיותו נתך בארץ וזהו אמרם ממנו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. פשוט שאינו נתינת טעם על היותו כלי דהא בתוספתא נאמר זה בדברי ר"ש שמטהר בשביל זה וס"ל דלא הוי כלי. ורק כוונת הרמב"ם שאינו מחובר לארץ מעיקרו וכמו שוקת בסלע כמ"ש הרמב"ם בפירושו בפרה פ"ה מ"ז. רק היה תלוש וניתך ונתחבר אח"כ לארץ. ומייתי ראיה מלשון התוספתא שנעשה לשמש עם הקרקע. מבואר שהיה תלוש מקודם. ובתוי"ט פ"ו דמקואות הביא לשון הרמב"ם בנוסח יותר מתוקן בזה ע"ש. ועוד נראה דגם ר"ש דתוספתא ס"ל כרבנן דדף. ורק ס"ל דמה שהמים הולכים מהמקוה דרך האביק מיקרי זה ג"כ תשמישו במחובר כי המים נקראים מחוברים דהא מהני במקוה השקה דהוי כזריעה כדאיתא בפסחים ל"ד וה"נ מיקרו המים מחוברים ותשמישו במחובר וכעין זה קיי"ל בע"ז מ"ז שהמים נקראים מחוברים ואינם נאסרים. ורבנן ס"ל דכשהמים נכנסים בכלי מיקרו שאובים ותלושים והיינו תלישה דידהו וכשיוצא אח"כ מהכלי למקוה הוי הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וע' יו"ד סי' ר"א ס"ז ובאחרונים שם בזה שאם מחובר למקוה נטהר ע"י השקה ואכמ"ל בזה. ויש להאריך עוד בביאור שיטת קבעו ולבסוף חקקו בישוב קושית האחרונים למה סתמו הפוסקים דלא הוי כלי אף לגבי דאורייתא דהא בב"ב ס"ו אמרינן שזה רק בשאיבה דרבנן ואכמ"ל בזה:
יב
והנה הנו"ב סי' קל"ז כתב דסילונות שמחוברים לקרקע בעינן שתהא תחילת עשייתן לחברם בקרקע. ונתקשה מזה על הטור וש"ע וכן הגדולים שהביא הרא"ש שסתמו דאם הסילונות מחוברים לקרקע שפיר דמי שנתבטלו לקרקע ולא בארו שצריך שיעשום מתחילה לקרקע. ולפמש"ל הם שני דברים. כי אם הסילונות אינם כלי קיבול ורק שמקבלים טומאה מצד היותם כלי מתכות שפשוטיהן טמאים אזי אם נעשו מתחילה לקרקע אינם מקבלים טומאה. לפי שנעשו לשמש עם הקרקע כי בקרקע אינם משמשים לדבר תלוש. באשר המים שעוברים דרך הסילון הם מחוברים כמש"ל. כי כיון שאינו כלי קיבול. לא מיקרו תלושים בעברם דרך הסילון. אכן אם הסילון הוי כלי קיבול או שלא נעשה מתחילה לכך. אזי מועיל ביטול לקרקע והיינו כשקבעו ובנה עליו. או שטמנו בארץ שהקרקע שעליו הוי כבנה עליו כמש"ל. ולפ"ז צ"ע על הרמ"א בסי' ר"א סמ"ח שכתב שאין חילוק בין טמון תחת הקרקע או לא. ואולי הכוונה שכיון שמונח תוך הקרקע ויש עפר סביב כותלי הסילון הוי כבנה עליו. ואפשר לומר דס"ל דכיון שהמים עוברים תדיר דרך הסילון והמים מיקרי מחוברים כמש"ל כיון דאיירי בצינור שאין לו בית קיבול. לזה בטל לגבי קרקע דהוי כטמון תחת דבר מחובר וכמו בנותן מעזיבה ע"ג מפץ דתנן בכלים פ"כ שבטל לגבי קרקע [ומ"ש הרמב"ן בתשובה סי' רכ"ז וכן הרא"ש בתשובה כלל ל"א ס"ז ובפסקיו להוכיח דמחובר לקרקע כקרקע מהך דרפי"א דכלים היינו דאי מחובר לקרקע לא היה כקרקע אזי אף אותם שנעשו לשמש עם הקרקע היו טמאים וכמש"ל בכוונת פיה"מ להרמב"ם שם] וידעתי כי יש סתירות קצת לזה בלשונות הפוסקים ויש לישב אך אכמ"ל בזה:
יג
וממילא נתבאר דבנ"ד שהקראן הוא כלי קיבול כמש"ל וודאי דמקבל טומאה ואף שעשאו כדי לחברו לסילון שבתוך הקרקע. בכ"ז לא בטל לקרקע כיון שלא בנה עליו והוי רק כקבעו לחוד וכמש"ל דלא בטל וגם לא מיקרי עשוי לשמש עם הקרקע. כיון שהמים באים בו ונעשים שאובים ותלושים. ואף שמה שכתב מעכ"ת שיש חוששים שכשישימו הקראן בהצינור יהי הצינור כלי קיבול. זה אינו חשש דהכא הצינור כבר בטל לגבי קרקע כיון שהוא טמון בקרקע והוי זה כקבעו ובנה עליו וכמש"ל. וא"כ לא נעשה שוב כלי ע"י קביעות הקראן. אכן לפמש"ל שהקראן בעצמו מיקרי כלי קיבול א"כ הוי הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכמש"ל דמה שהמים נעצרים במקוה ע"י שהקראן עומד כנגדם מיקרי ג"כ הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכמ"ש הרא"ש והובא בש"ע סי' ר"א סעיף נ'. וגם אח"כ כשיורידו המים למקוה דרך הקראן יהי ג"כ הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה. כיון שלא נבטל מתורת כלי ע"י חיבורו להסילון וכמש"ל. וע"ל אות ט"ז מ"ש בזה:
יד
ומה שיש לדון בזה להיתר דהא תחת הקראן יש ג"כ שיעור מקוה. ומים שבמקוה זו אין הווייתם ע"י הקראן: ורק המים שבמקוה העליונה נעצרים ע"י הקראן. וא"כ י"ל שנטהרים בהשקה למים התחתונים דהוי כמקוה טהורה סמוכה למקוה פסולה שנכשרת ע"י השקה כדקיי"ל במקואות בכמה דוכתי ובש"ע סי' ר"א. וקיי"ל בסעיף מ"ט שם דאף אם בא ע"י דבר המקבל טומאה מהני השקה וחיבור למקוה כשר. ואף לדעת הרמב"ן והרשב"א שהובא בש"ע שם שאינם מחלקים בכך. וס"ל דלא מהני חיבור בכה"ג. י"ל דרק שם שנמשכו המים דרך דבר המקבל טומאה למקום אחר ושם רוצים לטבול הוי כמקוה בפ"ע שנעשה ע"י דבר המקבל טומאה. רק שבאנו להכשירו מצד השקה במקוה כשרה. ולזה כיון שההשקה הוא דרך דבר המקבל טומאה. לא מיקרי השקה. אבל בנ"ד שהמקוה העליונה מחוברת היטב לתחתונה. רק שלולא הקראן היו המים העליונים יוצאים דרך הסילון. בזה י"ל דשפיר נכשרה ע"י השקה. ועוד דכיון שהמקוה הזאת היא למעלה על הכשירה הוי ממש כמקוה אחת:
טו
אכן נראה לדינא בנ"ד שאין ההשקה מועלת. כיון שבשעת ההשקה ג"כ עיקר עמידת המים הוא ע"י דבר המקבל טומאה. והרי עיקר סברת ההשקה דהוי כזריעה וכמו שנתחברו המים לקרקע כעת. וא"כ לא עדיפי ממים מחוברים ממש שאם עמידתם ע"י דבר המק"ט פסולים לטבול בהם. ובשלמא אם נתהוו מקודם ע"י דהמק"ט. שפיר מועיל השקה שנעשה כמו שנתחברו כעת לארץ. וזה נתהווה בלא דבר המק"ט. משא"כ בנ"ד שגם בעת ההשקה הווייתם ע"י דבר המק"ט. ולא דמי למטביל כלי בתוך כלי דהמים לא הוו שאובין מפני שמחוברין למקוה. אף דסוף סוף הם תוך הכלי. דהתם אין הווית המים ע"י הכלי. ולא מיקרי שאובים כלל כיון שהם מעורבים יחד עם מי המקוה. ואטו בשביל שהכניסו כלי בתוך המקוה יקראו המים שע"ג הכלי תלושים. והיינו לפי שהמים שבכלי מחוברים יחד עם המים שסביבו שהם מחוברים לקרקע. ואין לדמות זה להא דנדרים ס"ט ע"ב בקיים ומופר ליכי בבת אחת דאמרינן כל שאינו בזא"ז בב"א אינו. והכא ישנו בזא"ז שאם היתה הויית המים ע"י דבר המק"ט. ואח"כ השיקם הוכשרו. ונימא דה"ה בב"א הוכשרו. דז"א דהכא ההשקה היא תקנה למה שנתהווה ע"י טומאה. ואין שייך תקנה למה שעודנו לפנינו וכמש"ל. וה"ז דומה לטובל ושרץ בידו וע' נדרים ע"ו ע"א ובר"ן שם בזה. וע' נדרים כ"ט בר"ן לענין הא דחוזרות ומקודשות לבר פדא בכל עת שפודאן דדמי ג"כ לנ"ד. ואין העת מסכמת להאריך. ועיקר נראה שאין מועיל השקה בכה"ג וכ"נ בסעיף נ' גבי זחילה ע"ש:
טז
ועוד יש חשש בנ"ד שכשינקו לפעמים המקוה התחתונה ויביאו מים חדשים לתוכה ע"י הקראן. אשר לצורך זה עושים הקראן. אזי יבואו המים ע"י הקראן שהוא מקבל טומאה כמש"ל. ולכאורה י"ל שבעת שפותחין הקראן שוב אין לו בית קיבול ונבטל מתורת כלי וכמ"ש הח"ס סי' קצ"ח אות ז' וסי' ר"ו שכלי שיש בו ברזא כשמסירים הברזא שוב אין לו תורת כלי והביא שם מהבי"א ג"כ. ואף שכתב שם שמה שיוצא תיכף בשפיכה ראשונה בשעת הסרת הברזא מיקרי מכח כלי מ"מ בנ"ד י"ל שאינו מזיק להמקוה. כי המים שנתקבצו בהקראן עצמו אף דהוו שאובין כל זמן שלא נפתח מ"מ אינו פוסל המקוה דהא לית בהו שלשה לוגין. ואם נחוש שכל המים שנתקבצו בסילון קודם שפתח הקראן יוצאים ביחד בעת פתיחתו וזה הוי הויה ע"י טומאה ובהם יש ג' לוגין. ז"א דזה לא מיקרי הויה ע"י טומאה כיון שלא נתהוה רוב המקוה. ורק בשאובין נפסלת מקוה בג' לוגין. אבל לא בהויה ע"י טומאה. וזה מוכח מכמה דוכתי במקואות ופוסקים סי' ר"א. ועוד דזה לא מיקרי הויה ע"י טומאה. כי היציאה למקוה אינו ע"י דבר המקבל טומאה כי זה נעשה ע"י פתיחת הברזא שמבטלו מתורת כלי כמש"ל. ורק בסילון נעצר מקודם ולא יצא למקוה בשביל הברזא. אכן באמת נראה דז"א. דרק בכלי שיש בה נקב מלמטה וסתום בברזא. בזה כתבו הפוסקים שכשמסירים הברזא נבטל מתורת כלי. אבל בקראן הוי כמו כלי עם דלת. שבשביל שפותחין הדלת כיון שהדלת עודנו תלוי על ציריו אין מתבטל מתורת כלי לפי שדרכו בכך. וא"כ תהי כל הוויית המקוה ע"י דבר המק"ט. ובזה עדיין יש לדון דנבטל מתורת כלי בעת הפתיחה. ולא דמי לכלי עם דלת כמו תיבה שפתחה בצידה בפי"ט וכ"ד דכלים. דשם משימים דבר יבש ושפיר יכולים להשתמש אף כשנפתח הדלת. משא"כ בדבר שנעשה לדבר לח. שא"א להחזיק בו אף כל שהו מים אם נפתח מצידו. וגם דיכולים להוציא הברזא לגמרי מתוך הקראן. ואקצר בזה כי לענ"ד בלא"ה יש לחוש מפני הטעם הקודם:
יז
מסקנא דמילתא לא שאין לעשות קראן שם במקוה אף אם נעשה מתחילה כדי לחברו לסילון שבארץ. וכן יראו לעשות שלא יכנס הסילון לתוך המקוה באורך רק ירדו המים מהסילון למקוה סמוך לכותל המקוה. וכפשטות לשון הרא"ש בתשובה כלל ל"א ס"ז שהגדולים החמירו שיהא כל הסילון טמון בארץ. וע' ב"י סי' ר"א בזה. ובפרט לפמש"ל דמעיקר הדין בעינן שיהא טמון בארץ כדי שיבטל לקרקע. ואם חוששים שיזיקו המים לכותל המקוה. אזי ידביקו בסוף הסילון של מתכות דף קטן של עץ. ועליו ירדו המים. וכדקיי"ל בסי' ר"א סמ"ח וע' ח"ס סי' קצ"ט וסי' רי"ד בזה ונקב הסילון יסתמו בפשוטי כלי עץ או בבנין: וכשיצטרכו לנקות מקוה התחתונה יפתחו אז הסילון. וכיון שעושים כעת מקוה לכתחילה. ראוי לעשות באופן שלא יהי שום פקפוק וחשש כלל בדבר חמור כזה. ואין להם לחוש לזה שיהי טורח לפתוח הסילון בעת שיצטרכו לו אחר כמה שנים. ויותר טוב לסתמו מצד השני במקום הבאר שממנו יוצאים המים להמקוה. ומטרדותי לא יכולתי לברר כל פרט ופרט על מכונו באריכות אך להלכה נלע"ד עיקר כמ"ש. ולקמן סימן ק"ל בארנו בס"ד שבשעה"ד יש להקל בקראן ע"ש: