שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סה · טו
אבל באמת הרואה בדברי הרא"ש בעין בוחנת יראה דלק"מ ואדרבא עוד מוכח כדברינו בס"ד דהא הרא"ש כתב שם שיעשה באופן שהצינור לא יגיע על אוירו של מקוה. והביא ע"ז סוגיא דזבחים דבעי אויר שסופו לנוח אי כמונח דמי ודפשטה מקבלת דם ממזרק ומייתי ג"כ הא דמייתי הש"ס ראיה מנתן ידו שיעברו המים לחביות ומסיק וז"ל מוכח בהדיא דאפילו העביר המים עד החבית ע"י דבר המק"ט לא מיפסלי אם לא שיגיע אותו דבר המק"ט עד אויר הכלי עכ"ל. הרי שלא הביא זה להוכחה דאויר כלי ככלי. ובזה הוי סגי בראיה דמזרק לחוד. ועיקר ראייתו שאם לא הגיע ממש לאויר כלי סגי במשהו הפסק ותו לא מיקרי הווייתו ע"י דבר המקב"ט. אבל כשמגיע לאויר הכלי בזה וודאי לא מיקרי הויה ע"י דבר המק"ט רק כשמגיע הקילוח לשולי המקוה וכמש"ל. ולא הזכיר זה הרא"ש משום דלא נחית להכי. ונ"מ רק אם ירד מעט מהצינור למקוה ונפסק הקילוח קודם שהגיעו המים לשולי המקוה. אז זה המעט לא מיקרי הויה ע"י דבר המקב"ט וכמש"ל דכיון שאין ראוי להטביל באויר ממילא הוי הירידה מן האויר לשולי המקוה הויה בטהרה. ולזה לא נחית כלל הרא"ש שם. וכן בשו"ע סעיף מ"ח מביא דברי הרא"ש שאם המים נופלים מהצינור על שפת המקוה מבחוץ מיקרי הווייתו ע"י טהרה. ולא הביא הצד השני שאם הצינור מגיע לאויר מיקרי הוי' ע"י דבר המק"ט. והיינו כמש"ל שזה לא נזכר כלל בדברי הרא"ש. ולזה נלע"ד עיקר כמ"ש בס"ד: