שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סד · יג
וממילא נתבאר דבנ"ד שהקראן הוא כלי קיבול כמש"ל וודאי דמקבל טומאה ואף שעשאו כדי לחברו לסילון שבתוך הקרקע. בכ"ז לא בטל לקרקע כיון שלא בנה עליו והוי רק כקבעו לחוד וכמש"ל דלא בטל וגם לא מיקרי עשוי לשמש עם הקרקע. כיון שהמים באים בו ונעשים שאובים ותלושים. ואף שמה שכתב מעכ"ת שיש חוששים שכשישימו הקראן בהצינור יהי הצינור כלי קיבול. זה אינו חשש דהכא הצינור כבר בטל לגבי קרקע כיון שהוא טמון בקרקע והוי זה כקבעו ובנה עליו וכמש"ל. וא"כ לא נעשה שוב כלי ע"י קביעות הקראן. אכן לפמש"ל שהקראן בעצמו מיקרי כלי קיבול א"כ הוי הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכמש"ל דמה שהמים נעצרים במקוה ע"י שהקראן עומד כנגדם מיקרי ג"כ הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה וכמ"ש הרא"ש והובא בש"ע סי' ר"א סעיף נ'. וגם אח"כ כשיורידו המים למקוה דרך הקראן יהי ג"כ הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה. כיון שלא נבטל מתורת כלי ע"י חיבורו להסילון וכמש"ל. וע"ל אות ט"ז מ"ש בזה: