שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סד · טז
ועוד יש חשש בנ"ד שכשינקו לפעמים המקוה התחתונה ויביאו מים חדשים לתוכה ע"י הקראן. אשר לצורך זה עושים הקראן. אזי יבואו המים ע"י הקראן שהוא מקבל טומאה כמש"ל. ולכאורה י"ל שבעת שפותחין הקראן שוב אין לו בית קיבול ונבטל מתורת כלי וכמ"ש הח"ס סי' קצ"ח אות ז' וסי' ר"ו שכלי שיש בו ברזא כשמסירים הברזא שוב אין לו תורת כלי והביא שם מהבי"א ג"כ. ואף שכתב שם שמה שיוצא תיכף בשפיכה ראשונה בשעת הסרת הברזא מיקרי מכח כלי מ"מ בנ"ד י"ל שאינו מזיק להמקוה. כי המים שנתקבצו בהקראן עצמו אף דהוו שאובין כל זמן שלא נפתח מ"מ אינו פוסל המקוה דהא לית בהו שלשה לוגין. ואם נחוש שכל המים שנתקבצו בסילון קודם שפתח הקראן יוצאים ביחד בעת פתיחתו וזה הוי הויה ע"י טומאה ובהם יש ג' לוגין. ז"א דזה לא מיקרי הויה ע"י טומאה כיון שלא נתהוה רוב המקוה. ורק בשאובין נפסלת מקוה בג' לוגין. אבל לא בהויה ע"י טומאה. וזה מוכח מכמה דוכתי במקואות ופוסקים סי' ר"א. ועוד דזה לא מיקרי הויה ע"י טומאה. כי היציאה למקוה אינו ע"י דבר המקבל טומאה כי זה נעשה ע"י פתיחת הברזא שמבטלו מתורת כלי כמש"ל. ורק בסילון נעצר מקודם ולא יצא למקוה בשביל הברזא. אכן באמת נראה דז"א. דרק בכלי שיש בה נקב מלמטה וסתום בברזא. בזה כתבו הפוסקים שכשמסירים הברזא נבטל מתורת כלי. אבל בקראן הוי כמו כלי עם דלת. שבשביל שפותחין הדלת כיון שהדלת עודנו תלוי על ציריו אין מתבטל מתורת כלי לפי שדרכו בכך. וא"כ תהי כל הוויית המקוה ע"י דבר המק"ט. ובזה עדיין יש לדון דנבטל מתורת כלי בעת הפתיחה. ולא דמי לכלי עם דלת כמו תיבה שפתחה בצידה בפי"ט וכ"ד דכלים. דשם משימים דבר יבש ושפיר יכולים להשתמש אף כשנפתח הדלת. משא"כ בדבר שנעשה לדבר לח. שא"א להחזיק בו אף כל שהו מים אם נפתח מצידו. וגם דיכולים להוציא הברזא לגמרי מתוך הקראן. ואקצר בזה כי לענ"ד בלא"ה יש לחוש מפני הטעם הקודם: