שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ס
יח
ובגוף דין דבר שברייתו מן המים נראה דזה רק בדבר שנברא מן המים ממש ולא בדבר שנברא מן הרקק וכמ"ש בגליון מהרש"א שהביא מעכ"ת. ונראה ביאור הענין דרקק ענינו מים ועפר וכפירש"י בחולין כ"ז ע"ב. והיינו מים המעורבין עם טיט הנרוק. ונראה שהוא לשון רקק שהעפר שבו הוא נרוק וכ"כ בפי' הרמב"ם ספ"ב דמקואות שהטיט יהא רקיק. וע' ערוך ערך רק מ"ש בזה. וטיט הנרוק משלים ואין טובלין בו. ולפ"ז י"ל שעופות משלימים לשיעור מקוה. ויש לדחות דהעוף לא עדיף מן הטיט הנרוק בעצמו שאם היה מתייבש ולא היה נרוק כשיעור המבואר ספ"ב דמקואות אזי לא היה משלים. וא"כ הכא שנתייבש ונתהפך לבשר עוף. וודאי שאינו משלים. דלא יהא אלא גוש טיט ועפר כזה. ולפ"ז נראה דלא כל דבר הנמצא במים יש לדונו שברייתו מן המים. ורק מה דאשכחן מפורש בש"ס כמו יבחושין אדומים ודגים. משום דיש לחוש שנברא מן הרקק היינו מתערובות מים ועפר. ובפרט השרצים שבמים כמו עלוקה ודומיהם שעפ"י רוב שוכנים בתחתית המים ובין הבצאות. וודאי נראה שנבראו מן הרקק. וטעם שטיט הנרוק מצטרף נראה משום דכל מים א"א שלא יהא מעורב בהם משהו עפר ובפרט דכתיב אך מעין ובור לרבות כל מיני מימות כדרשינן בתו"כ. וא"א שלא יהא מעורב קצת חול ועפר. וא"כ איך אפשר לשער כמה עפר יש בהם. ולזה למדו שמצטרף למים. וההל"מ על שיעור מ' סאה כך היתה שיהי בצירוף העפר המעורב במים ונחלקו התנאים בספ"ב דמקואות עד כמה יהא נרוק שיצטרף ויחשב כמים. וכ"כ הערוך ערך טיט דטיט הנרוק היינו מים עכורים שיש בהם תערובות טיט ועפר. וממילא י"ל דדגים ויבחושין נבראים רק מן המים לבדם. והשרצים נבראים ממים עכורים עם התערובות טיט שבהם. ונראה שזהו ענין ביניתא דבי כרבא דבמכות ט"ז ע"ב שכתבו התוס' שם שאף שהוא דג מ"מ כיון שנמצא ביבשה אסור משום שרץ. והוא תמוה כיון דמ"מ נברא מן המים למה נאסור אותו. אבל לפמ"ש י"ל שזה הוכחה שנברא מן הרקק. לזה אסור דהוי כשרץ. ואפשר לומר שזהו החילוק בין דגים טמאים לטהורים וכמ"ש הרמב"ן פ' שמיני שהטמאים שוכנים בתחתית המים ובעכורים. והטהורים שוכנים מלמעלה במים צלולים ע"ש. אבל ז"א דא"כ נימא דהא דמטבילין בעינו של דג הוא רק בטהור:
יט
ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאיתא בע"ז ל"ט ע"א דטינא דבב נהרא לא מרבי דג טמא. משמע שדג טמא נברא מן הטיט. אך ז"א דהא באמת דג טמא פרה ורבה כדאיתא בע"ז מ' ע"א ובכורות ד'. ואינו נברא מחדש בכל עת. ורק הכוונה שהדגים אין להם מזון בטיט הנהר ההוא ואין להם במה ליגדל ולרבות שם. ואף דמסקינן בעירובין כ"ז סע"ב שדגים אינם גידולי קרקע. ופירש"י שם שאין ניזונים מן הקרקע ממש. מ"מ י"ל שהדגים טמאים אינם סובלים את קרקע הנהר ההוא. וגם י"ל דבעירובין איירי בדגים טהורים. אבל דגים טמאים ששוכנים בתחתית המים כמש"ל ניזונים מן הקרקע ג"כ. וברש"י סוכה י"ח ע"א משמע דאיירי בשקצים ורמשים שהם כעין דג טמא ונבראים באמת מן הטיט ע"ש. וכ"נ דאלת"ה מאי קאמר שם דהאידנא דשפכי להתם נהר גמדא ונהר איתן אסירא. ופירש"י שהם מגדלים שקצים ויורדים לאותו נהר. משמע שכיון שכבר נבראו בנהר אחר. שפיר מתקיימים בנהר זה. אך י"ל שבאמת אין מתקיימים. ובכ"ז יש לחוש שנתערבו בו בעת צידת הדגים הטהורים גם הטמאים שירדו מאותן הנהרות בשעת מעשה. ופשטות לשון הש"ס ופירש"י משמע דמגדל הטיט שקצים עכ"פ. א"כ ה"ה עלוקה. ולפמ"ש בטעם טיט הנרוק צ"ע למה אין מטבילין בטיט הנרוק המעורב עם מים קצת ע' תוס' סוכה י"ט ע"ב. דמי נתן גבול למים כמה יהו עכורים. וצ"ל דכיון שכבר יש שם טיט עליו ולא שם מים עכורים. שוב אין טובלים בו. ולזה השיעור הוא שתשתה פרה ממנו כדאיתא בזבחים כ"ב שאז שם מים עליו. ואכמ"ל בזה. ועפ"ז י"ל דעלוקה נבראה מן הרקק. וכ"נ בע"ז י"ב ע"ב דת"ר לא ישתה בלילה מנהרות ומאגמים שמא יבלע עלוקה. ולא הזכיר מעין. והיינו משום דמעין הוא מים צלולים ביותר ורחוק שימצא בו עלוקה. ובח"מ סי' תכ"ז כתב מן הבארות ומן האגמים. ולא ידעתי למה שינה מלשון הש"ס. והרמב"ם פי"א מה' רוצח וברמ"א בי"ד סי' קט"ז ס"ה כתבו הלשון מן הנהרות וכדאיתא בש"ס. וכן הוגד לי שעלוקה נמצאת ע"פ רוב באגמים: