אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן נו

סימן נה

ע"ד אשה שהרופא תחב לה שפופרת של זכוכית לבדוק בזה בפנים אם יש מכה במקור ומסתפק כבודו אם יש לטמאה מצד דקיי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. הנה דעת הנו"ב מ"ת חי"ד סי' ק"כ להחמיר בכגון זה. ואף הח"ס סי' קע"ט שמקיל קצת בזה. לא התיר רק בהכנסת אצבע. אבל בהכנסת כלי שמגעת עד המקור גם הוא מחמיר יעו"ש. אכן באשר בדורות הללו מצוי הדבר מאוד מפני חלישות שירדה לעולם. וכן מצד ההרגל לדרוש אצל הרופאים על כל דבר קטן. ואם נבוא להחמיר בזה יהא מזה קלקול גדול כי כמה נשים לא יוכלו ליטהר לבעליהן ברוב העתים. ולזאת ארשום בקוצר מה שנלענ"ד בזה:

א

הנה בגוף דין אם אפשר לפתיחת הקבר בלא דם פליגי ר' יהודה ורבנן בנדה דף כ"א. ורבנן ס"ל דאפשר לפה"ק בלא דם. וכפי פשטות הכלל שבידינו קיי"ל כרבנן נגד ר"י. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהא"ב הי"ג כרבנן וכן פסק האור זרוע סי' שמ"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכתב דרק גבי לידת ולד או נפל אמרינן דא"א בלא דם אבל בחתיכה וכדומה אפשר בלא דם. וכן הביאו התו' בכריתות דף י' ע"א שכ"ה דעת השאלתות להלכה. ומשמע שם בתו' שדעתם ג"כ דהלכה כרבנן. וכן פסק הרע"ב בפ"ג דנדה דהלכה כרבנן דר"י בזה וכ"ה פשטות דעת הירושלמי רפ"ג דנדה דאפשר לפה"ק בלא דם וע"ש במה"פ בזה. וכן מוכרח דהא הוי מחלוקת ואח"כ סתם למאי דמוקי הש"ס בדף כ"ב מתניתין דהמפלת דגים וחגבים כרבנן דר"י ע"ש וכ"ה פשטות הסוגיא בנדה ל"ז לענין אי לידה סותרת יעו"ש דמשמע דאפשר שתהא לידה בלא דם וע"ש בתוד"ה רבא שנדחקו בזה. ונראה שכן היא דעת הרי"ף שהרי לא הביא כלל בהלכות נדה הא דא"א לפה"ק בלא דם. ואף שהר"ן בה' נדה הביא על מ"ש הרי"ף דכל יולדת בעי ז' נקיים הא דא"א לפה"ק בל"ד. אבל ברי"ף אינו מוכרח. ועוד דהא גם הרמב"ם כתב הא דלדידן בעי כל יולדת ז"נ אף דס"ל שאפשר לפה"ק בל"ד. וכן מסתבר וכידוע שדרך הרמב"ם לימשך אחר דעת הרי"ף. וכן הוא דעת הר"א ממיץ בספר יריאים סימן קצ"ב שכתב להדיא דמשכחת לידה יבשתא יע"ש הרי דס"ל דאפשר בלא דם. ומ"מ כתב דלדידן מחמירינן שכל יולדת הויא יולדת בזוב:

ב

ואף הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ש והטור וב"י שפסקו שא"א לפה"ק בלא דם. מ"מ כתבו כולם לחלק דרק בולד או בחתיכה גדולה אמרינן הכי. אבל בחתיכה קטנה לא שייכא סברא זו והוכיחו זה מהא דתנן שהמפלת כעין קליפות ושערות ויבחושין אדומים אם לא נימוחו טהורה. וכן הוכיחו הטור והב"י סי' קפ"ח מהא דאיתא בנדה כ"א ע"ב שרואה בשפופרת טהורה אלמא דאפשר שלא יהא דם על השפופרת. ולזה פסק הטוש"ע שם שחתיכה שעוביה כשפופרת אפשר שתצא בלא דם. רק כתב הב"י ובש"ע שם שכיון שאין ידוע לנו כמה עובי שפופרת. לזה אנו משערים רק בשפופרת הקנה דק שבדקים: והשאלתות שאילתא פ"ה והאשכול בה' נדה סי' מ' כתבו דהמפלת קודם מ' יום אפשר בלא דם. ולאחר ארבעים יום א"א בלא דם. ומישב בזה הסתירה מהא דכריתות דף י' דאיתא שם דרבא ס"ל אפשר לפה"ק בל"ד ובנדה דס"ו ס"ל דא"א בלא דם. ולזה תירץ דבכריתות שם מפורש דאיירי קודם מ' ובנדה איירי לאחר מ'. והרא"ש ועוד פוסקים נתקשו בדברי השאילתות הנ"ל מהא דנדה ס"ו. ולא ראו בפנים שהשאילתות בעצמו מקשה ומתרץ כנ"ל. ומבואר שם שגורס כן להדיא בכריתות י' לחלק בין קודם מ' לאחר מ' ע"ש. וכ"ה דעת הרשב"א בחידושיו בנדה כ"ב ע"ב ע"ש. אכן בתוה"ב שער מפלת ויולדת חולק ע"ז ע"ש. ונראה מדברי הרא"ש שמשמע ליה דבנדה ס"ו איירי בהפילה אף קודם מ'. אבל ז"א ואדרבא מוכח דאיירי לאחר מ' דקאמר רבא שם קשתה שנים ובשלישי הפילה תשב שבעה נקיים קסבר אין קישוי לנפלים וא"א לפה"ק בלא דם. ואי איירי קודם מ' יום א"כ א"צ כלל לסברא דאין קישוי לנפלים. דהא לא הוי ולד כלל. ולא מימעט קישוי רק מחמת ולד כדאיתא בדף ל"ז ע"ב וע"ש בסוגיא ל"ח ע"א דמפורש ג"כ דהא דאין קושי לנפלים דאיירי אחר מ' יום. ומה שהקשה הרא"ש שם עוד מחתיכה. הנה האור זרוע סי' שמ"ג כתב באמת בדעת השאלתות דרק בולד אמרינן סברא דא"א בלא דם אבל בחתיכה קיי"ל כרבנן דאפשר בלא דם ע"ש. וכל הפוסקים לא ראו דברי האו"ז. לזה נדחקו בדעת השאילתות. אבל האשכול מחלק בין חתיכה גדולה לקטנה:

ג

והנה עובי השפופרת אף שלא נתפרש בש"ס. מ"מ נראה כיון שהש"ס והראשונים נקטו סתם שפופרת משמע דאיירי בשפופרת בינונית ולא דק שבדקים דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ובפרט לשיטת השאלתות והאשכול דס"ל דקודם מ' יום לא מיקרי פה"ק וידוע שגם אז אפשר שיהא השפיר עב כאצבע. ודוחק לומר דכיון דהוי רק מיא בעלמא אינו צריך לפה"ק כ"כ כי יכול להתכווץ בצאתו. וע' באשכול ה' נדה דמשמע כן. ולכאורה יש להביא ראיה דאף בעב כאברו של אדם ג"כ אפשר בלא דם דהא קיי"ל בנדה ס"ו דבודקים ע"י שפופרת עם מכחול והפוסקים כתבו בסי' קפ"ז שיוכלו לבדוק ע"י שיעשו ממוך ובגד כמו אבר בעובי ובאורך ויכניסוהו לפנים ע"ש. הרי דאפשר בלא דם. והנה יש לדחות דשם אין מכניסין למקור רק למקום שהאבר נכנס בשעת ביאה כדאיתא בפוסקים ובש"ע שם וכבר כתב הרמב"ם פ"ה מה' א"ב שאינו נכנס רק לפרוזדור וללול שבין פרוזדור לעליה ע"ש:

ד

אכן לפ"ז קשה מאי מקשו הטור וב"י מרואה בשפופרת דהא בזה כתב ג"כ הרמב"ם בפ"ה מהא"ב הט"ז שהכניסה השפופרת לפרוזדור. ואף שהרא"ש כתב שם רפ"ג דנדה שהכניסה השפופרת עד המקור. מ"מ משמע שלא הכניסה לתוך המקור רק עד המקור. והיינו ג"כ עד הלול שממנו ולפנים נמצא דם החדר כדאיתא בנדה י"ז ע"ב. ובאמת הוא מקום אחד דהא קיי"ל בנדה מ"א ע"ב שלמעלה ממקום שהשמש דש אין דם נדה מטמא. ורק כשירד הדם למקום דישה מטמא ושם נקרא בית החיצון והיינו למטה מהשינים ע"ש. וכ"פ הרמב"ם וש"פ. וע' בזה בירושלמי פ"ו דיבמות ה"א וע' בנוב"י מ"ת חאה"ע סי' כ"ג ואכמ"ל בזה. וא"כ אין בזה פתיחת המקור רק שמכניס השפופרת עד שהשמש דש. וממילא כשנכנס הדם לשפופרת אינו מטמא. דלמעלה מאותו מקום אין הדם טמא כנ"ל. ותיכף כשיורד הדם משם הוא נכנס לשפופרת ושוב טהור מצד חציצה או מצד שאין דרכה בכך לראות בשפופרת וכפי שיטות הפוסקים בטעם דין זה. עכ"פ לפ"ז אין זה שייך כלל לפתיחת המקור דהמקור לא נפתח כלל ע"י השפופרת:

ה

אכן המשאת בנימין סי' מ"ט כתב דרואה בשפופרת איירי שהכניסה השפופרת למקור. ואף שכמעט בלתי אפשרות לעשות כן. מ"מ מיבעיא לר' ירמיה בכה"ג מאי. וכמו דמיבעי' לר"י בכמה דוכתי בכה"ג בב"ב כ"ד ובחולין ע'. ולפלא שלא הביא לשון הרמב"ם שכתב שהכניסה לפרוזדור וכמש"ל. ובאמת נראה דעת המ"ב מוכרחים מהפוסקים הנ"ל שהקשו ע"ז מהא דא"א לפה"ק בל"ד וכמש"ל. ועוד נראה דבאמת לא מסתבר כלל לומר שתטהר האשה כשיוצא הדם ע"י השפופרת בשביל שאין דרכה לראות בשפופרת רק אם יוצא הדם ע"י השפופרת מגוף המקור ושייך אין דרכה בכך. אבל בשכבר יצא הדם מהמקור. ורק כשיצא למטה מהשינים פגע בשפופרת ויצא עם השפופרת. ודאי שאין שייך לומר שאין דרכה בכך. ומצאתי בסד"ט סי' קפ"ח שכתב ג"כ כסברא זו ע"ש. ורק משום טעם דחציצה שייך לטהר אף באופן זה אם הדם בתוך השפופרת. אבל כשהדם על גבי השפופרת אין שייך לטהר. ולזה ע"כ צ"ל שהשפופרת נכנס למקור כדעת הפוסקים הנ"ל וכהמ"ב הנ"ל. אבל השפופרת שבודקת בו אשה שרואה מחמת תשמיש. כבר הוכיח המ"ב שם בראיות ברורות שא"צ להכניסה למקור. רק למקום שהשמש דש וכפשטות לשון הפוסקים בזה:

ו

ועוד נראה דהנה המקור הוא החדר כמבואר בנדה י"ז ע"ב ע"ש בפירש"י וברמב"ם פ"ה מהא"ב ושאר פוסקים. והחדר הוא לפנים מהפרוזדור ולמטה מהעליה כדאיתא שם וכשהדם יוצא מן החדר שהוא המקור נכנס לקרקע הפרוזדור כדאיתא בנדה דף י"ח ע"א וע"ש ברש"י. והיינו לפי שהפרוזדור גבוה יותר מן החדר. ופתח המקור לפרוזדור הוא למטה ממקום הלול שמפרוזדור לעליה. וא"כ כשתוחבת האצבע או השפופרת לפרוזדור. אף שאינו מגיע לתוך הלול. מ"מ כבר הגיע כנגד פי המקור דהיינו פתח שמחדר לפרוזדור. וכ"כ הפוסקים שפתח החדר לפרוזדור הוא למטה וכפירש"י בנדה י"ח ע"א שכתב להדיא שהחדר נמוך ושוה לפרוזדור. והיינו לקרקע הפרוזדור ולא לגגו והלול הוא בגג הפרוזדור יעו"ש. ובזה א"ש הא דאיתא בש"ס בנדה מ"א ע"ב שעד השינים מיקרי חוץ ומן השינים לפנים נקרא פנים. וכתבו הב"י סי' קצ"ו והמשאת בנימין סי' מ"ט שהכל הוא בפרוזדור. ומקצת פרוזדור נקרא חוץ ומקצתו פנים. והוא תמוה דמנ"ל לחלק במקום אחד בין חלק ממנו לחלקו השני. אבל לפמ"ש א"ש שהטעם הוא לפי ששם הוא כבר למעלה מפתח המקור לזה נקרא פנים. ואף שנראה מהש"ס שפתח החדר הוא למטה מהשינים. מ"מ י"ל שנמשך קצת למעלה עד כנגד השינים. רק הדם כשהוא שותת הרי הוא יורד בתחתית הפה לקרקע הפרוזדור. ולפ"ז א"ש הכל שהתשמיש ג"כ מגיע כנגד פתח המקור שהזכרנו. וכן בדיקת חורין וסדקין ובדיקת שפופרת לרואה מחמת תשמיש הכל מגיע עד כנגד פה המקור. וע' בספר מעשה טוביה בשער גן נעול מ"ש בפרטי ניתוח האברים בזה. ואין להאריך בזה כי צריך לזה בקיאות בניתוח כמ"ש המשאת בנימין סי' מ"ט. אכן שיטת הפוסקים נכונים יותר ע"פ סברא זו:

ז

ובאמת בלא"ה קשה לי טובא על הפוסקים הנ"ל מה מקשו מהא דשפופרת ומחתיכה. דהא שפיר י"ל דא"א לפה"ק בל"ד. והכא הרי יש דם בהשפופרת והחתיכה רק שהדם טהור מצד חציצה או שאין דרכה לראות כן [ובחתיכה י"ל שהדם נכנס בבקעים מבחוץ. וע' ט"ז סי' קפ"ח שכתב דגם מבחוץ ג"כ אמרינן שאין דרכה בכך. וכן מוכח בחי' הרשב"א ובאשכול ה' נדה שכתבו לחלק בין אצבע לשפופרת דאצבע הוי מין במינו ואינו חוצץ. אלמא דאיירי שהדם מבחוץ וכמו באצבע] ועפ"ז יש לתרץ קושיית הראשונים אהא דאמר רבא בדף ס"ו דא"א לפה"ק בל"ד דהא בדף כ"ב קאמר דכ"ע אין דרכה לראות בחתיכה. והקשו דהא מ"מ א"א לפה"ק בל"ד. ונדחקו לומר דבאמת איהו לא ס"ל הכי. ולפמ"ש א"ש בפשיטות דאף שא"א בלא דם. מ"מ טהורה דאין דרכה בכך. והא דדף ס"ו י"ל שדרכה בכך לראות דם עם ולד. שוב ראיתי בסד"ט ובחות דעת סי' קפ"ח שהרגישו בזה. ומש"ש הח"ד שהב"י חזר בו בש"ע ולא ס"ל לחלק בשיעור שפופרת. תמהני דהא מפורש בש"ע ס"ס קפ"ח שבשפופרת דק אפשר בלא דם ע"ש:

ח

ואפשר לישב שקושיית הטור וב"י הוא דכיון שדרך לצאת דם בעת פתיחת המקור. א"כ אין שייך לומר שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה או בשפופרת. דהא שפיר דרכה בכך. וע"כ צ"ל דאיירי בחתיכה ושפופרת קטנה באופן שאפשר בלא דם: ולזה אף כשיוצא דם שפיר יש לטהר מפני שאין דרכה בכך. אכן לטעם חציצה לא תכון סברא זו. והנה בחתיכה כבר כתבו האשכול והרשב"א שאינו חוצץ דהוי מב"מ ובשפופרת אם הדם בחוץ לא שייך חציצה:

ט

אבל פשטות דברי הרשב"א והרא"ש משמע כמש"ל דגבי שפופרת לא קשה להו כלל מהא דא"א לפה"ק בל"ד משום דס"ל כמש"ל שהדם ירד לשפופרת ומ"מ אינו מטמא משום חציצה או שאין דרך. ורק בחתיכה נתקשו וכתבו משום דס"ל שהוא דם חתיכה ולא דם נדה. ולהכי מפרש רבא פלוגתא דחתיכה אף דלדידיה ס"ל שא"א בל"ד. מ"מ נ"מ לענין רואה בשפופרת שטהורה ע' ברא"ש פ"ג שכתב כן וכ"כ הרשב"א בתוה"ב בשער מפלת ויולדת. וכן מוכח להדיא בהרא"ש ורשב"א שם שנתקשו מדרבא אדרבא וכנ"ל. והקשה הב"י על הרא"ש סי' קפ"ח דמאי קושיא הא י"ל דאיירי בחתיכה קטנה וכמו שפופרת. ונדחק מאוד לומר דבעי הרא"ש לישב אף אינימא דאיירי בחתיכה גדולה והוא תמוה דהא תירוץ הרא"ש שם דרבא קאמר אליבא דמ"ד אפשר פה"ק בל"ד וליה לא ס"ל הוא דוחק גדול. וטפי א"ש לומר דאיירי בחתיכה קטנה דומיא דשפופרת דאיירי בה. אבל לפמ"ש א"ש דהרשב"א והרא"ש לא ס"ל כלל החילוק בין חתיכה גדולה לקטנה. ומשפופרת לא קשה להו כלל וכמש"ל דהא שפיר יצא דם ומ"מ אינו מטמא בשפופרת וכ"ה דעת הראב"ד בבעה"נ. ורק במפלת שערות וקליפות ויבחושין כתבו הרשב"א והרא"ש פ"ג ס"ג שבדברים קטנים כאלה אין שייך לומר א"א לפה"ק בל"ד. וזה מוכרח דהא גם בדם טהור נפתח המקור. ומ"מ אין חוששין לדם טמא בשביל פה"ק. אבל כל שיש עליו שם חתיכה שוב אין חילוק בין גדולה לקטנה וכפשטות הסוגיא דף כ"א דפליג ר' יהודה בחתיכה ולא חילק בין גדולה לקטנה. וכן מוכח ברא"ש רפ"ג שהקשה על השאלתות דס"ל דמפלת קודם מ' יום אפשר בלא דם דהא אמרינן הכא דאף בחתיכה ס"ל לר"י דא"א בלא דם ונשאר בקושיא. ולדעת הטור וב"י שמחלקים בין חתיכה גדולה לקטנה לק"מ די"ל דס"ל להשאלתות שקודם מ' הוי כחתיכה קטנה. וכבר הרגיש בזה במעדני יו"ט שם. והביא ע"ז דברי הב"י בסי' קפ"ח שהקשה על הרא"ש. ודבריו תמוהים דהב"י קאי על דברי הרא"ש פ"ג ס"ב. אבל לא על דברי הרא"ש הללו. אבל העיקר לענ"ד כמש"ל דלא ס"ל להרא"ש כלל לחלק בין חתיכה גדולה לקטנה והאשכול מתרץ באמת קושיית הרא"ש ע"פ חילוק זה. ויש בשיטה זו ואכמ"ל כי הוא ענין רחב מאוד:

י

ובאמת צריך להבין דעת הרשב"א והרא"ש ושאר ראשונים למה לא הקשו אהא דשפופרת מהא דא"א לפה"ק בל"ד וכמו שהקשו הטור וב"י. ומש"ל בטעמם מסום שהרי יצא דם בשפופרת. עדיין אינו מספיק דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ובפרט כיון שהקשו זה גבי חתיכה הו"ל לפרש דבריהם דגבי שפופרת לא קשה משום שי"ל סברא הנ"ל. ולזה נלע"ד שהיה פשוט להרשב"א והרא"ש דלא שייכא סברא דא"א לפה"ק בל"ד רק כשנפתח הקבר מבפנים ע"י שמתעורר איזה דבר לצאת משם כגון ולד או חתיכה וכדומה וזה גורם שיתעורר הדם ג"כ לצאת. אבל ע"י מה שפותחין הקבר מבחוץ. אין מתעורר הדם שבפנים כלל. ואפשר בלא דם. וא"ש הא דשפופרת כפשוטו. וצע"ג על הטור וב"י מהיכן היה פשוט להם כ"כ דאף פה"ק מבחוץ א"א בל"ד כדי להקשות מהא דשפופרת. ואדרבא יש להוכיח להיפוך מדלא מצינו בש"ס סברא זו רק גבי חתיכה וגבי נפל בנדה כ"א ול"ח וס"ו ובכריתות י'. והו"ל להש"ס לאשמועינן בפשיטות שאם פתחו הקבר באיזה דבר א"א בלא דם. וע"כ צ"ל דבפתיחה מבחוץ באמת טהורה דאפשר בלא דם:

יא

וכן יש להוכיח מבדיקת האשה שהצריכו בחורין וסדקין כדאיתא בנדה דף ה' ודף י"ב ע"א דמשמע שאין קפידא אף אם תגיע באצבעה לתוך המקור וכמ"ש הפוסקים בסי' קצ"ו שצריך שתבדוק בעומק כפי אפשרותה ועכ"פ למקום שהשמש דש. ואף שהב"י בסי' קצ"ו נחלק ע"ז בכ"ז העיקר הוא כן כמ"ש המעיו"ט פרק בתרא דנדה ס"ה אות י'. וע"ש בלחם חמודות וע' באחרונים סי' קצ"ו בזה. וכן מוכח ממשנה דחולין דף ע"א שאפשר להכניס היד לתוך הרחם. ואין לחלק בין ידה ליד חבירתה. אם לא שנאמר דבעובי אצבע לא מיקרי פה"ק לענין זה וכמש"ל. וכן יש להוכיח ממה שכתבו כמה פוסקים והובאו בסי' ק"צ שהרגשת פתיחת פי המקור אינה הרגשה וטהורה. ולא אמרינן דא"א לפה"ק בלי דם. וע"כ היינו משום דבעינן שיצא מבפנים איזה דבר לחוץ. אבל בגוונא אחרינא לא. דהא בוודאי אין שייך לחלק בין נפתח מעט להרבה. דלא תוכל להרגיש זאת. שוב ראיתי שכ"כ בשאילת יעב"ץ ח"ב סס"ה ע"ש. וכ"כ הבית מאיר ועוד אחרונים בסי' קצ"ד שנחלקו שם על הנ"ש שכתב שיש לחוש לפה"ק אף שלא יצא מאומה. וע' בפ"ת שם בשם התשובה מאהבה ומהכרו"פ ועוד אחרונים שם שחלקו על הנ"ש מטעמים אחרים משמע דבגוף הסברא מודו להנ"ש ע"ש ואקצר. ודוחק לומר דמה שתוחב דבר מבחוץ לפנים הוי כמו יציאה מפנים לחוץ. דלא דמי כלל כמובן. וכן מוכח דעת הסמ"ע שהובאה במשאת בנימין סי' מ"ט שאף אם תוחבת אצבעה והמכחול ביחד לתוך פי המקור. מ"מ טהורה אם לא ראתה דם יעו"ש להדיא. אלמא דס"ל דבעובי אצבע לא אמרינן דא"א לפה"ק בל"ד:

יב

וכן נראה להוכיח לשיטת הרז"ה בבעל הנפש בהשגותיו לשער הפרישה ומהתו' רי"ד פ"ג דנדה שכתבו דר"י פליג אף במפלת כמין קליפות ושערות וס"ל דא"א לפה"ק בל"ד אף בדברים קטנים מאוד. וכתב הרז"ה שם זה אף לדעת השאלתות דס"ל שהמפלת קודם ארבעים אפשר בלא דם ע"ש. וקשה טובא על שיטה זו מה יענו בהא דשפופרת שנתקשו בזה הטור והב"י כיון דס"ל שאף בחתיכה קטנה א"א בל"ד. וע"כ צ"ל כמש"ל או דס"ל שפתיחת הקבר מצד חוץ שפיר אפשר בלא דם. או מצד דשפיר יצא דם ומ"מ היא טהורה לפי שראתה הדם בשפופרת וזה ברור בע"ה. ומזה נשמע שדעת שאר הראשונים ג"כ הכי דהא בזה לא מצינו מחלוקת הפוסקים. ודברי הטור וב"י צ"ע לענ"ד:

יג

ולפי שיטת הפוסקים הנ"ל שהוכיחו מהא דרואה בשפופרת דבעובי שפופרת לא שייך הא דא"א לפה"ק בל"ד: נראה להוכיח דאף בעובי אצבע אפשר בלא דם. דהנה הרשב"א בחידושיו בנדה דף כ"א ע"ב כתב שאם תחבה אצבע לפנים והוציאה דם מן המקור טמאה דבשר האצבע הוי מין במינו ואינו חוצץ. וכ"כ האשכול בהלכות נדה סימן מ'. והאשכול בעצמו מביא שם ג"כ מדבעי ר' ירמיה מר"ז הרואה בשפופרת מהו. להוכיח שיש חילוק בין חתיכה גדולה לקטנה לענין פתיחת הקבר ע"ש. והרי מבואר בדבריהם שהאצבע מגיע למקום שהשפופרת מגיע. ולשון הרשב"א משמע להדיא שהאצבע מגיע למקור. ודלא כהח"ס סי' קע"ט שהחליט שהאצבע אינו מגיע למקור. וממילא מוכח דס"ל להאשכול ולהרשב"א דבעובי אצבע שפיר אפשר בלא דם. וכן מפורש להדיא במשנה חולין ע"א ע"א שהחיה הושיטה ידה לפנים ונגעה בעובר דהוי טומאה בלועה אם לא שסופו לצאת ע"ש בסוגיא. הרי מפורש שיכולה להגיע ידה לפנים תוך המקור. ובזה מיושב מה שהקשינו לדעת הפוסקים הנ"ל למה לא פירש הש"ס שיעור עובי השפופרת. אבל לפמ"ש י"ל שידוע שעכ"פ אינו עב יותר מאצבע או האבר. וכן מוכח מדלא חיישינן לביאת כל אדם שמא יגיע למקור ויצא דם דכיון שלדעתם אפשר להגיע באצבע למקור וכמש"ל. וכן בדיקת האשה הוא ג"כ באצבע:

יד

ובגוף דין דא"א לפה"ק בלא דם כתב הראב"ד בבעה"נ בשער תיקון הוסתות דזה רק מצד רוב שרוב דמים שבאשה טמאים. ודנין רוב זה כודאי ואף לקולא דהא איתא בנדה כ"א ע"ב שעל רוב זה מביאה קרבן ונאכל. אבל ודאי אפשר שיצא ע"י פה"ק רק דם טהור. והרז"ה חולק עליו שם וס"ל שהכוונה שא"א בלא דם טמא. והנה להראב"ד נראה דהיכא שיש עוד ספק. יש לעשות מזה ס"ס לדעת התו' בכתובות דף ט' דאף במקום רוב אמרינן ס"ס. ואף דשם איירי ברוב רצון שאינו גמור כמבואר שם בתו'. מ"מ הרי כבר כתבו התו' בנדה י"ח ע"א ד"ה שליא דאף בכל רוב אמרינן ס"ס משום דמצרפינן מיעוטא למחצה של ספק השני והויא רובא וכהא דחולין ע"ז שמצרפין מיעוטא דנדמה למחצה נקיבות. וכן קבע מסמרות בזה בסד"ט סי' קפ"ז ס"ק ט"ו וע"ש סי' קפ"ג סק"ג בזה [ורק מה שהביא מהש"ך סי' נ"ג שהיכי ששכיח לאיסור לא אמרינן ס"ס והסד"ט חולק עליו. לענ"ד י"ל דהיכא שהאיסור השכיח הוא נגד שני הספיקות וודאי דלא אמרינן ס"ס] וכבר כתב הכרתי ופלתי בבית הספק שגם הראב"ד פ"ט מה' טומאת מת הי"א וכן הרשב"א בתשובה ס"ל דאמרינן ס"ס במקום רוב ע"ש. ויש להאריך בפרט זה ובדברי הכ"מ שם. אך אין העת מספקת מרוב טרדותי כי לענ"ד מש"ש הכ"מ גבי עובדא דשפחתו של מציק בפסחים דף ט' דרוב נשים ולד מעליא ילדו תמוה דהא שם איירי שהפילה דבר ואין ידוע אם נגמר צורתו. וכיון שהפילה ולא ילדה כראוי. הרי יצאה מכלל הרוב. וראיתי בסד"ט ס"ס קפ"ח רצה לומר כעין סברא זו לענין המוצאת קרטין דלא נימא שרוב דמים של אשה טמאים דהא יצאה מכלל הרוב וראתה קרטין ולא דם. ולא הביא דברי הכ"מ הנ"ל. ושוב דחה דאין לומר כן דהא אמרינן בנדה כ"א לר"י במפלת חתיכה שרוב חתיכות הם של דמים טמאים הרי אף שאין דרכה לראות בחתיכה מ"מ אזלינן בתר רובא. ודבריו תמוהים במחכ"ת דהא הרוב הוא ע"ז בעצמו שרוב החתיכות הם של מיני דמים טמאים. וא"כ מה שייך לכאן הא שאין דרכה לראות חתיכה. וסברתינו נראה ברורה אך שדורש אריכות לברר זה ואכ"מ:

עכ"פ שמענו דאמרינן לדעת כמה פוסקים ס"ס במקום רוב ושכן הוא דעת הראב"ד לפי הבנת הכרו"פ הנ"ל. וא"כ גם בפתיחת הקבר אף שא"א בלא דם מ"מ לדעת הראב"ד שהוא רק מצד רוב. אם יש עוד ספק שפיר מצטרף לס"ס. וכ"נ מסקנת דעת הסד"ט ס"ס קפ"ח יעו"ש בדבריו:

טו

ועתה נשובה נא לראות בנ"ד מה דינן של הנשים שנבדקות ע"י הרופאים באצבע או ע"י שפופרת. הנה דעת הרי"ף והרמב"ם והספר יראים והאור זרוע והשאלתות לדעת האור זרוע והרע"ב שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ואף לדעת הראב"ד והאשכול והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן שפסקו דא"א לפה"ק בלא דם. מ"מ כבר הוכחנו דבאצבע לא מיקרי פה"ק לענין זה. וידוע דהשפופרת של הרופאים אין עוביה אף כחצי אצבע. ועוד י"ל לדעת הפוסקים הללו שבפה"ק מצד חוץ לא אמרינן הא דא"א בלא דם וכמש"ל. א"כ פשוט שאין חשש בנ"ד. והוא דבר מסתבר מאוד לענ"ד. ובפרט שכבר הוכחנו שכן דעת הרז"ה ותו' רי"ד. ואף לדעת הטור והב"י שחילקו בין חתיכה גדולה לקטנה כעין שפופרת. מ"מ אפשר שהשפופרת של הרופא אינה גדולה יותר מהשפופרת שהוזכר בש"ס ובפרט לפמש"ל להוכיח דאף בעובי אצבע אין לחוש:

טז

ועוד יש לדון עפמש"ל לבאר דאף שא"א בלא דם מ"מ י"ל שהדם נכנס לתוך השפופרת או נדבק מבחוץ על השפופרת ומ"מ טהורה משום שאין דרך לראות בשפופרת או משום חציצה ושכ"כ הסד"ט והחו"ד. א"כ גם בנ"ד אם לא בדקה את השפופרת של הרופא אחר שהוציאה מאותו מקום. שפיר יש להסתפק שמא יצא הדם באופן זה. ולשיטת הראב"ד שהזכרנו דס"ל דהך דא"א לפה"ק בלא דם הוא רק מצד שרוב דמים טמאים. אבל ודאי איכא מיעוט שיוצא ע"י פה"ק רק דם טהור. א"כ יש כאן ס"ס שמא יצא דם טהור ואף אם יצא דם טמא שמא יצא באופן הנזכר שהיא טהורה מטעם הנ"ל. או י"ל ס"ס שמא השפופרת היא כחתיכה קטנה וכשפופרת המוזכר בש"ס שאפשר להכניסו בלא דם ולא יצא דם כלל. ואף אינימא שהוא גדול ויצא דם שמא יצא דם טהור. ולפ"ז אף בלא סברת הראב"ד יש ג"כ ס"ס שמא השפופרת קטנה ולא יצא דם. ואף אם יצא דם שמא יצא באופן שטהורה שהזכרנו. ואף דהוי חסרון ידיעה בשיעור השפופרת הרי כבר כתבו הפוסקים ביו"ד סי' צ"ח דחסרון ידיעה לכל העולם שפיר מצרפינן לס"ס. ובלא"ה סברתינו שמצד חוץ לא מיקרי פה"ק לענין זה נראה ברור שיש לצרף לספק עכ"פ. וגם כי הוכחתינו למעלה דאף בכעובי אצבע לא מיקרי פה"ק לענין זה היא ברורה לענ"ד. וגם גוף הדין יש בו מחלוקת הפוסקים כמש"ל ואלו ראו דברי האו"ז הנ"ל מ"ש לחלק בין ולד לחתיכה לא היו נדחקים כ"כ לחלק בין חתיכה גדולה לקטנה:

יז

עכ"פ מכל הטעמים הנ"ל נראה פשוט שיש להקל בנ"ד ולטהר הנשים שנבדקות ע"י רופא ביד או בכלי. וכן אני מורה ובא הלכה למעשה ולענ"ד היא הלכה ברורה בלי פקפוק. אח"כ ראיתי בשו"ת עונג יו"ט סי' פ"ד שכתב שמנהג הרופאים שמכניסים פי המקור לתוך השפופרת ועי"ז בודקים אם יש מכה במקור ואין נפתח המקור כלל ע"י השפופרת. ולענ"ד אף אם נפתח יש להקל וכמש"ל. ושם היקל ג"כ בספוג שנותנת במקור משום שנותנתה ע"י שפופרת ותלינן שאף אם ראתה דם בפה"ק ראתה בשפופרת או בספוג שאין דרכה בכך וטהורה. והיינו כמש"ל בס"ד. ועוד כתב שם לענין הספוג לעשות ס"ס כעין פרט אחד מה שכתבנו למעלה בס"ד. ועשה ספק מהא דדעת הרמב"ם דאפשר לפה"ק בל"ד.. אף שלא הביא רק דעת הרמב"ם לחוד. וא"כ מכ"ש לפמש"ל שכן דעת הרבה פוסקים בודאי דהוי ס"ס וכמש"ל. וכן יתר הדברים נתבארו בדברינו הדבר ביתר ביאור בע"ה. ועכ"פ הרי שמענו שדעתו ג"כ להקל בזה וכונתי בע"ה לדעתו הק' ונתבאר בדברינו יותר בס"ד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה