אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן נה

סימן נד

ע"ד אשר בסביבותם מצויים אנשים שסוחרים בארנבות מתות ובצפרים שקורים קאראפאטוועס מתים למוכרם לנכרים לאכילה ותמה כבודו דהא אסור לסחור בדברים טמאים ובנבילות וטריפות כדתנן פ"ז דשביעית. הנה בדבר הארנבות כבר דבר בזה הנו"ב מ"ת חי"ד סי' ס"ב ושאר אחרונים וצדדו להתיר בשביל שהעיקר הוא העור של הארנבת ואגב מוכר הבשר. אבל בצפרים הנ"ל אין שייך היתר זה. ובאמת בעתים הללו נתרבו העסקים בדברים הטמאים ונבילות וכמו הקבלנים המעמידים בשר חזיר לאנשי חיל וכן המעמידים בשר לאנ"ח וקונים נבילות וטריפות ונותנים להאנ"ח. וכן יש סוחרים בדגים טמאים ושמנם. ולכאורה אין לזה היתר. ועוד יש הרבה עסקים כאלה. וכמעט לא יועיל למחות בהם וכגון זה מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. וקורא אני ע"ז מאמר הנביא כן יאכלו בנ"י לחמם טמא בגוים:

והנה כדי לפתוח בהצלה וזכותן של ישראל אזכיר מה שישבתי מכבר דברי הראבי"ה בזה. דהנה המרדכי ר"פ כל שעה כתב בשם ראבי"ה שמותר לסחור בדבר טמא וראייתו מהא דחולין ק"ז שמים ראשונים האכילו בשר חזיר אלמא שישראל מכר בשר חזיר לאכילה. וכבר כתב הב"י סי' קי"ז שאין הלכה כראבי"ה ודחה ראייתו ע"ש. והרי כל הפוסקים חולקים עליו. ובהגהת מהרל"ח כתב שם בשם הכנה"ג לתרץ דאיירי הראבי"ה לסחורה למשוח עורות וכדומה. והוא תמוה דה אייתי ראיה מחולין דשרי אף למכור לאכילה. ואין ספר כנה"ג ת"י. ואולי מפרש שקנה למשוח עורות ושוב הו"ל כנזדמנו ומותר למכור אף לאכילה. אבל ג"ז אינו דמדמייתי מהא דחולין משמע פשוט שמותר. ועוד דכל כה"ג הו"ל לראבי"ה לפרושי. ועכ"פ מצוה לישב דברי הראבי"ה שלא יהיו נגד המשנה דפ"ז דשביעית וסוגיית הש"ס דפסחים כ"ג:

והנראה לענ"ד דהנה בירושלמי פ"ז דשביעית הל"א איתא דהלכה כר' יהודה דס"ל שם שאם אין אומנתו בכך מותר לסחור בהם. וכ"ה בירושלמי פ"ג דסנהדרין הל"ה. ולכאורה קשה מזה על הפוסקים שפסקו כחכמים. אכן כבר כתב האור זרוע בסי' ש"ל דהירושלמי קאי על הא דר"י דגבי שביעית בפ"ג דסנהדרין דאמר שם ג"כ לענין לסחור בפירות שביעית דדווקא כשאין לו אומנות אלא הוא. ומייתי שם הירושלמי שמפרש הטעם משום שעל שביעית המלכות אונסת לזה התירו חז"ל. אבל בדברים טמאים אין המלכות אונסת. והר"ש בפ"ז דשביעית מפרש דר"י קאי רק על שביעית ולא על דברים טמאים. וזה דוחק גדול כמובן. אבל באמת פשטות הירושלמי משמע שפוסק כר' יהודה דפ"ז דשביעית. ורק דמייתי דר"י לטעמיה אזיל בפ"ג דסנהדרין שמצריך ג"כ שלא יהא לו אומנות אלא הוא. ושם קאמר ר"י אימתי דהוי לפרש כדאיתא בסנהדרין כ"ה וא"כ הלכה כמותו. וממילא ס"ל לירושלמי דהלכה כמותו גם במשנה דפ"ז דשביעית לענין סחורה בנו"ט. ולענ"ד זהו טעם הראבי"ה שפוסק דמותר לסחור בדבר טמא כיון שאין אומנתו בכך: ומייתי מהא דחולין שג"כ לא היתה אומנתו בכך דהא היה מבשל גם בשר כשר כדאיתא שם. ובביאורי הגר"א בפ"ז דשביעית מ"ד איתא ג"כ שמפרש הירושלמי כהאו"ז הנ"ל דהלכה כר"י קאי אהא דסנהדרין ומפרש דר"י ורבנן אזלי לטעמייהו בפ"ג דסנהדרין ובעי הירושלמי דנימא לפ"ז דהלכה כר"י גם לענין סחורה בכל דברים אסורים ומשני דרק בשביעית פסקו כר"י משום שהמלכות אונסת ע"ש. ופי' הפ"מ שם תמוה מאוד שכתב שחילוק זה אינו שייך לכאן רק לפ"ד דשביעית ומפרש דהלכה כר"י קאי על משחק בקוביא. וכן הא דבעי בירושלמי אוף הכא כן הכל שייך לפ"ד וכ"כ הפ"מ בפ"ג דסנהדרין. והא דמייתי הא דהלכה כר"י שייך לפ"ג דסנהדרין. והוא תמוה מאוד שמשבש סוגיא שלימה ומחלקה לחלקים וגם גוף פירושו תמוה ואין להאריך בדבריו. והעיקר לשיטת הפוסקים כרבנן דר"י לפרש הירושלמי כפי' האו"ז והגר"א הנ"ל:

והר"ש בפ"ז דשביעית והב"י בי"ד סי' קי"ז הביאו סוף דברי הירושלמי הנ"ל שמחלק בין המלכות אונסת ובין שאינה אונסת. ומפרש דקאי ארבנן דלהכי התירו לציידים ולא לאנשים דעלמא משום שהמלכות היתה אונסת את הציידים לשלם מס. וכתב הב"י דאף האידנא שאין אונסים הציידים על המס בכ"ז מותרים דלא פלוג רבנן בתקנתם. ודבריו צ"ע לענ"ד דא"כ מנ"ל להתיר בכל אדם בנזדמנו לו וכן מבואר במשנה שם גבי בכור ושביעית דהא לא הותר רק לציידים בשביל שהמלכות אונסת אותם. ואף דבשו"ע סי' קי"ז הזכיר רק צייד וכ"כ הרע"ב פ"ז דשביעית דשאר כל אדם אסורים. מ"מ העיקר שמותר לכל אדם בנזדמן כמבואר בכל הפוסקים והובאו בב"י שם ג"כ. ועו"ק דהא בפסחים כ"ג ע"א איתא דילפינן איסור סחורה מקרא דיהיו וההיתר בנזדמנו ילפינן מלכם ע"ש. ואם הטעם משום שהמלכות אונסת א"כ אין שייך ללמוד מקרא. ובפרט לפמ"ש הב"י דלא פלוג רבנן תמוה דהא יליף לה מקרא. וצ"ל דס"ל דאיסור סחורה הוי דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמ"ש כמה פוסקים. וגם ביאורו בהירושלמי צ"ע דלשון קושיית הירושלמי אוף הכא כן. לא משמע דקאי להקשות שיהא מותר גם באינו צייד. רק צריך לפרשו כהאו"ז והגר"א דנימא שהלכה כר"י גם בכל דברים האסורים. ועוד דמה יענה הב"י לסוגיית הירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ה דאיתא שם ג"כ זה. ושם לא הוזכרו כלל דברי רבנן דדווקא צייד ע"ש. וע"כ העיקר כפירוש האו"ז לשיטת הפוסקים הנ"ל:

אבל באמת גם פירושם דחוק לענ"ד דמה שייך לחלק בזה שהמלכות אונסת בהא דהלכה כר"י. דהא ודאי דר"י גופיה אין טעמו בשביל שהמלכות אונסת דהא מתיר גם בשאר דברים טמאים. וא"כ לא שייך לומר הלכה כר"י. רק הו"ל לחדש ולומר שבמקום שהמלכות אונסת שרי לסחור בכל דבר האסור דהא לפ"ז גם בשאר דברים אסורים יהא מותר לסחור לר"י במקום שהמלכות אונסת גם עליהם. והו"ל להירושלמי למימר דהיכא שהמלכות אונסת שרי. ולזה מפרש הראבי"ה דהירושלמי בסנהדרין פ"ג ה"ה קאי אהא דר' שמעון דקאמר שם בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האונסים וכו'. ומפרש הש"ס בסנהדרין דף כ"ו ע"א האנסים היינו ארנונא. וזהו דקאמר הירושלמי דמתחילה היינו כשאין המלכות אונסת. ולבסוף כשהמלכות אונסת. ומפרש הירושלמי שם בזה ג"כ שתי הברייתות דמייתי שם אליבא דר"י חדא לחומרא וחדא לקולא דתלי ג"כ בזה דבמקום שהמלכות אונסת הקילו ע"ש. והא דקאמר הירושלמי אהא דהלכה כר"י אוף הכא כן. פירושו בניחותא דהלכה כר"י בהא דסחורה בפירות שביעית דפ"ג דסנהדרין ובהא דפ"ז דשביעית גבי שאר דברים האסורים. או דמפרש הראבי"ה דהירושלמי פריך אוף הכא כן על תרי לישני דאליבא דר"י שם דאיך אפשר שיפסוק ר' אלעזר כתרי לישני דר"י ולזה משני דהני לישני לא פליגי. רק כאן במקום אונס וכאן במקום שאין אונס. והא דמייתי הראבי"ה ראיה מהא דמים ראשונים האכילו בשר חזיר הוא רק לראיה שגם ש"ס דילן ס"ל הירושלמי בזה להלכה. ואף שיש לדחות. מ"מ יותר נכון להתאים הבבלי עם הירושלמי. כ"נ בישוב דעת הראבי"ה שיש לו יסוד מוסד בירושלמי. אבל כל הפוסקים לא ס"ל הכי כנ"ל:

והנה נחלקו הפוסקים באיסור סחורה באיסורים אי הוי דאורייתא או דרבנן והנו"ב סי' ס"ג החליט דהוי דרבנן כדעת הגליון תו' שהובא בפוסקים. ובאמת נראה דעת הר"ש והב"י והרע"ב שהזכרנו ג"כ דהוי דרבנן. דבדאורייתא אין שייך לחלק בין אם יש אונס מצד המס או לא. וכ"כ רש"י ותו' בסנהדרין כ"ו והראב"ד פ"א מה' שמיטה ויובל דמה שהתירו לחרוש בשביעית מפני אונס המלכות. הוא רק בשביעית דרבנן ע"ש. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח בזה. ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג כתב ג"כ להדיא דהוי רק מדבריהם ע"ש. והפר"ח סי' קי"ז ס"ק הוכיח מח"א סי' ש"א דהוי דאורייתא. ולפלא שלא הרגיש שבסימן רכ"ג כתב שהוא מדבריהם. והוא בעצמו מייתי שם תשובה זו אך מביאה מהב"י שהביא רק בקוצר דהיכא שהוא כמציל מידו מותר ליקח דבר האסור ג"כ. ויש לישב בדוחק דהרשב"א שם קאי שקונה החזיר למכרו לעבד עורות בשומנו והאיסור דרבנן הוא איסור גידול חזירים כמ"ש התו' בב"ק בדף פ"ב ע"ב ד"ה לא יגדל. אבל ז"א דזה לא מיקרי גידול כשמוכרו תיכף וגם ברשב"א שם משמע להיפוך ע"ש. וע"כ צ"ל דאף דמייתי בסימן ש"א סוגיא דפסחים דיליף לה מקרא מ"מ ס"ל דהוי רק אסמכתא וכדעת הפוסקים שהזכרנו. ובדעת הב"י מוכרחים אנו לומר כן מדכתב דלא פלוג חז"ל בתקנתם וכמש"ל. ואי הוי איסור תורה בודאי לא שייך לומר דלא פלוג להקל במקום שאין צורך. וכ"נ בדעת האורחות חיים שהובא בב"י שהתיר במציל מידו. וכ"נ דעת הרמ"א בסי' קי"ז שהביא בהחלט דין הרשב"א שמותר לגבות בחובו דהוי כמציל מידו וכ"פ כל האחרונים ומקורו מתשובת הרשב"א הנ"ל: ומדמה לה שם לההיא דריש ע"ז דשרי לפרוע מהם היכא דהוי כמציל מידם. ואי הוי איסור תורה איך שייך להקל היכא דהוי כמציל מידם. והפר"ח ר"ס קי"ז והח"ס סי' ק"ד ק"ז כתבו דהוי מה"ת והתורה מסרה לחכמים באיזה להקל ובאיזה להחמיר. והוא דוחק גדול לחדש זה כיון שלא נזכר בש"ס. וגבי מלאכת חוה"מ שנזכר לשון זה בחגיגה דף י"ח. הסכימו שם רוב הפוסקים דהוי דרבנן:

ועכ"פ הר"ש והרשב"א וגליון תו' והאו"ח והב"י והרמ"א והרע"ב והנו"ב ס"ל דהוי מדרבנן. וסברת חילוקים הללו נראה שבכל מקום שיש הפסד אם ימנע מזה התירו כגון שכבר נזדמנו לו בצידתו והרי הם כבר שלו. או שנתנבלה בהמתו. וכן בפריעת חוב שאם לא יקחם יאבד חובו. ויותר מזה כתב הפר"ח סי' קי"ז סקי"ד בשם שו"ת שי למורא שאם נכרי נותן מתנה לישראל דבר טמא מותר לקבלו דאי לא עביד ליה נייח נפשו לא הוה יהיב ליה והוי הפסד יעו"ש. וה"ז דומה למלאכת חוה"מ שהותר בדבר האבד. וכן במקח וממכר התירו למכור בחוה"מ היכא שיש הפסד מן הקרן כמבואר בסי' תקל"ט בשו"ע. וע"ש ובאחרונים שהקילו אם שיירות עוברות בחוה"מ וביריד דהוי כדבר האבד שאחר החג לא יהי זה. וכבר העיר בזה קצת השואל בנו"ב סי' ס"ג לדמות לחוה"מ. אבל הנו"ב דחה שם דבריו דחוה"מ שאני שאם לא יסחור יצטרך לישב בטל אבל בנ"ד יוכל לעסוק בדבר של היתר ע"ש. ויש להאריך בזה. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ח מה שבארתי בדין אם אפשר להקל לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק והפ"מ וה"ה בנ"ד. ומטרדותי אקצר כי חפצתי רק לבאר שכיון שיש צד קולא בזה באיזה פרטים מוטב יהיו שוגגים בכמה פרטים בזה. וכעין מ"ש הנו"ב שם סי' ס"ג לענין הסוחרים בארנבות מתים שראוי להעלים עין מן העושים כן ע"ש. וכל המשים לב למצב הכלל. יתר לבו בראותו את עוני אחב"י וכל מקורות הפרנסה דללו וחרבו ואנשים למאות יחזיקו בענף עסק אחד: וממילא גם אחד מהם לא ירויח. וממש קיום אומתינו בעולם ופרנסתם תלוי בנס לרואה בעין בוחנת. וד' ירחם על עמו ויזכנו לראות בישועתו בב"י וע' שו"ת רעק"א סי' ע"ד שצידד להקל לסחור בטריפות מחמת סירכא ע"ש:

ובמשך שנה אחר כותבי כל זה הראה לי חכם אחד שבספר בגדי ישע מהשל"ה ז"ל על המרדכי כתב ג"כ לישב דעת הראבי"ה שפוסק כר' יהודה דשביעית. ודמייתי מהא דחולין היינו לראיה שהלכה כר"י ושמחתי שזכיתי לכוין בתוכן כוונת ראבי"ה לדעתו הקדושה. אבל לא ביאר שום יסוד למה נפסק כר"י. כי מהא דחולין באמת אין ראיה וכמו שהקשה הב"י. וגם לא הביא כלל הירושלמי וגם מפרש דר"י מתיר רק בצייד לפי שמשלם מס מצידתו לזה התירו לו חכמים. וז"א דהא ראבי"ה סתמא נקיט שמותר לסחור בדברים טמאים. ומשמע אף בסוחר שאינו צייד. וגם הו"ל לחלק בין מקום שמשלמים מס למקום שאין משלמין. וע' לח"מ פ"ח מהמ"א הי"ז ובב"י סי' קי"ז. גם מש"ש בבגדי ישע שגם הרמב"ם מיקל בצייד. לענ"ד א"א לומר כן והרגיש בעצמו שם שהוא דוחק. ולא אאריך בדבריו. ודי לי שמצאתי שצידד ג"כ לומר דהלכה כר"י:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה