שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נג · יג
והנה כשנתבשלו דגים ובשר כתב התפארת למשה לאסור הכלי. והנלע"ד שאין לאסור לגמרי. רק להשהות מעל"ע דכשהטעם פגום שוב אין בו סכנה. ולכאורה י"ל דרק באיסור שלא נאסר רק כשנותן טעם לשבח שיהנה מהאיסור. בזה שרי כשנפגם הטעם. אבל בסכנתא דקים לן שטעם המעורב מבשר ודגים מזיק לאדם. בזה אין חילוק בין טעם משובח לטעם פגום. אבל באמת ז"א דכיון שנפגם הטעם שוב לא מיקרי טעם אותו הדבר כלל רק כעץ בעלמא והרי הוא כאלו נשתנה הדבר לגמרי. ולא מיבעיא לשיטת הרא"ה בבדק הבית שהטעם שבקדירה שאב"י הוי כעפרא בעלמא דודאי שרי גם בסכנתא. אלא אף להרשב"א שם שכתב דלא הוי כעפרא. מ"מ הרי ס"ל שם שאינו נותן טעם ואבד טעמו. שהרי כתב הרשב"א שם שהטעם בטל ברוב וא"צ ששים נגדו משום דהוי כמין במינו שאינו נותן שום טעם בתערובתו. וביאר שם שלזה מותר מדאורייתא לבשל בקדירה שאב"י לפי שהטעם יתבטל ברוב בשעת בישול. [וראיתי בכו"פ סי' פ"ז ס"ק ט"ו שכתב. לישב דברי המהרי"ל שהצריך להגעיל הקדירה שבישלו בה אפר כירה משום שהאפר בלוע מבשר וחלב. והקשו עליו דהא אפר פוגם. ותירץ הכרו"פ דכיון שנבלע באפר בשר וחלב שנתבשלו יחד על הכירה. שוב הוא אסור אף כשנפגם מפני דבב"ח אסור אף שלא כדרך אכילתן כדאיתא בפסחים כ"ד ע"ב. ותמהני דהכא כשבלוע בכלי שוב לא יתן טעם ושפיר בטל ברוב. וכאן אין שייך לאסור הכלי כמו שאסור כלי של איסור שאב"י. דשם הטעם גזירה אטו ב"י כדאיתא בע"ז דף ע"ו. והכא לא שייך לגזור אטו בלועה מטעם משביח. דלא מצינו גזירה זו כלל ומפורש בסי' ק"ג בקדירה שבלעה מאיסור פגום מותרת. וכעין זה כתבו התו' בע"ז שם דאין הכלי איסור רק כשנקרא שם איסור עליו. ויש להאריך בזה אך אקצר באשר בגוף סברת הכרו"פ בזה כבר חלקו עליו האחרונים וע' בחוו"ד סי' ק"ג סק"א בזה.] ואף דבאיסור גזרו שאינו ב"י אטו ב"י. מ"מ בסכנתא לא מצינו שיגזרו גזירות. וכל אדם נזהר מדבר המזיק לו: