שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נג · ז
וכן משמע להדיא בחולין קי"א ע"ב דאיתא שם דפליגי רב ושמואל בדגים שעלו בקערה אי מותר לאכלם בכותח ואיתא שם דשמואל נתנם לר' אלעזר לאכול. משמע להדיא דלא חשו כלל לזה שנבלע טעם הבשר בדגים ויאסר לאכלם אף בלא כותח. וזה לא הוי נ"ט בר נ"ט. דהא טעם הבשר נבלע בדגים. וכפירש"י שם שאסור לאכול חלב בקערה שנבלע בה בשר דהוי חד טעם. וא"ל דטעם בעלמא קיל טפי וליכא סכנה. דנראה ודאי דריחא בעלמא קיל טפי מבליעת טעם. ומ"מ אסר לה מר ב"ר אשי. אלמא דכל הני אמוראי לא ס"ל כמר ב"ר אשי. וכן איתא שם ברש"י דדגים שנתבשלו עם בשר אסור לאכלם עם כותח. משמע להדיא דבפני עצמם מותר לאכלם. וזה דוחק לומר דלא איירי באיסור סכנה. דהא הלכה למעשה אשמעינן הכא. ודיוק זה יש לדקדק מכמה פוסקים שהובאו בי"ד סי' צ"ה שלא הזכירו שם דהוי סכנה. וראיתי בספר באר שבע סי' ל"ה שהרגיש בזה. וכתב דרש"י וכל הנהו פוסקים שהביאו דין זה ס"ל דרק בצלי הוי סכנה ולא בבישול. והוא דוחק לחלק בכך: