שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן נ
ע"ד שנסתפק במבטל איסור לכתחילה אם כיון לבטל איזה איסור ובטעות ביטל איסור אחר. אם זה מיקרי מבטל איסור בשוגג שיהא מותר בדיעבד. והביא בשם אביו הה"ג נ"י לפשוט זה משטמ"ק ב"ק דף ה' שכתב דבבושת חייב בנתכוין לבייש את זה ובייש את זה. ובמטמא ומדמע ומנסך פטור בכה"ג אלמא דמיקרי שוגג. ולדעתי אין ראיה משם. דכוונת השטמ"ק דהיכי שכיון לטמא ולדמע פירותיו של זה וטימא פירותיו של זה פטור דהא לא נתכוין להזיק את זה. והו"ל לגבי זה האיש שוגג גמור. משא"כ במבשל איסור שעיקר הקנס מפני שרצה לבטל האיסור. ולהכי כתב הט"ז בי"ד סי' צ"ט והסכימו עמו האחרונים דאומר מותר הוי שוגג. דכיון שלא כיון לעשות איסור לא קנסינן ליה. וא"כ היכא שרצה לבטל איסור. שפיר קנסינן. ומה לנו שרצה לבטל איסור אחר. וכעין זה איתא גבי קרבן ריש הוריות ובכ"מ דהיכא דלא הוי שב מידיעתו פטור מקרבן דלא מיקרי שוגג גמור בכה"ג. וה"ה הכא היכא שהאיסור שרצה לבטל אינו קל יותר מאיסור השני. הרי זה אינו שב מידיעתו. והוי כמזיד גם לענין זה [וא"ל דהוי מצי השטמ"ק לתרץ דבבושת חייב בנתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש כדקיי"ל בב"ק כ"ז. דה"נ אם רק רצה להזיקו אף ע"י היזק אחר ג"כ חייב וכסברא שהזכרנו. אך הומ"ל באומר מותר דבבושת וודאי דחייב כיון שנתכוין לביישו. אבל במטמא ואינך פטור דהוי שוגג כמ"ש הט"ז וכנ"ל] ואף למ"ד בהוריות י"א דדווקא מומר פטור מקרבן והיינו שנתחזק בעבירה. אבל בפעם אחד אינו פטור. ולא ס"ל דרשא דשב מידיעתו. וכ"פ הרמב"ם וע' מל"מ פ"ג מה' שגגות ה"ז באורך בזה. וע' במה"פ בירושלמי פ"ח דתרומות ה"א. מ"מ נראה דבנ"ד שפיר מיקרי מזיד כיון דחזינן שעשה האיסור וביטלו. רק שעלה בידו איסור אחר:
ולכאורה יש להביא ראיה ממנחות מ"ט דפריך עלה דפיגלו בשוגג פטורין ופיגולן פיגול היכי דמי אילימא דידע דחטאת היא ומחשב לשם שלמים מזיד הוא. אלא דסבור שהיא שלמים ש"מ דעקירה בטעות הויא עקירה ומשני באומר מותר. וקשה למה נקיט שסבור שהוא שלמים. הא אף אם סבור שהוא עולה או פסח וכדומה ונתכוין לשם שלמים ג"כ מיקרי שוגג. וג"כ הוי עקירה בטעות. וע"כ צ"ל דבכה"ג מיקרי ג"כ מזיד כיון שעכ"פ רצה לעשות עבירה. וא"ל דבכה"ג לא מיקרי עקירה בטעות. דא"כ למה לאביי לאוקמא באומר מותר. הא הוי מצי לאוקמא בכה"ג שסבור שהוא עולה וכדומה. וע"כ צ"ל כמ"ש דבכה"ג הוי כמזיד. אך יש לדחות דבאמת הוי מצי לאוקמי בכה"ג:
אכן יש להביא ראיה מירושלמי פ"ה דגיטין ה"ה דבעי שם אם המטמא היה סבור שמותר לטמאות תרומה אי חייב. ופשיט מכהנים שפגלו דע"כ הא דשוגגין פטורים איירי באומר מותר. ומ"מ פטורים. וקשה דהוי מצי לאוקמא שהיה סבור שהיא עולה ושחט לשם שלמים ובאמת הוא חטאת. וע"כ צ"ל דבכה"ג מיקרי מזיד. וא"ל דכיון דמ"מ רצה לעבור על איסור שלא לשמה א"כ הרי הוא באיסור זה מזיד גמור: דהא גם בנ"ד רצה לעבור על איסור שלא לבטל איסור לכתחילה. והרי הוא מזיד בפרט זה דמה לי איסור זה ומה לי אחר. אכן נראה דהירושלמי שם לא מוקי לה בשוחט שלא לשמה כדמוקי הש"ס במנחות. רק מוקי לה במפגל ממש ששוחט ע"מ לזרוק שלא בזמנו כפירש"י בגיטין שם. וקאמר שם מקודם אי כסבור שהוא חולין ויש פיגול בחולין. פי' דכיון שהיה סבור שהוא חולין א"כ אין שייך כלל שיחשוב לפגל. ומשני שסבור שמותר לפגל. והיינו שידע שהוא קדשים רק היה חושב שמותר לחשוב שיזרוק הדם למחר. וכן מוכח דאלת"ה תיקשי דהא שפיר משכחת לה שסבור שהוא חולין דקיי"ל בזבחים מ"ו ע"ב שפסול משום מתעסק ומ"מ הוא שוגג. ואף דלשון המשנה שפיגלו. לא משמע דקאי על פסול מתעסק. מ"מ הא במנחות מ"ט מוקמינן המשנה בפסול דשלא לשמה. ומתעסק ג"כ הוי מדין שלא לשמה שצריך לשם בן הבקר. וע"כ צ"ל דהיינו דפריך הירושלמי דאין פיגול בחולין. הכוונה דהירושלמי משמע ליה לשון פיגול דהוי פיגול ממש חוץ לזמנו. ולזה פריך דלא שייך לומר שיפגל בעת שסובר שהוא חולין. [וראיתי בח"ס חי"ד סי' פ"ח שכתב דלאביי דמוקי לה במנחות מ"ט באומר מותר טפי עדיף לפרש דאיירי בפיגול ממש וכפירש"י בגיטין. ורק לפי הס"ד שם מוקי לה בשוחט חטאת לשם שלמים. והיינו כמש"ל בס"ד בכוונת הירושלמי. אבל באמת דברי הח"ס תמוהים דבמנחות שם מפורש בדברי אביי דמוקי לה בשוחט חטאת לשם שלמים ואומר מותר. ועוד יש לפקפק בדברי הח"ס שם ואכ"מ] ובש"ק שם נתקשה דדילמא באמת אין פיגולו פיגול בשוגג. ולא ראה דבמנחות מ"ט מייתי ברייתא דקתני בהדיא שפיגולו פיגול ע"ש. ועכ"פ אין ראיה לנ"ד מהירושלמי. והנה עדיין י"ל דהוי מצי לאוקמא כשסבור שהוא שלמים ושחטו לשם חטאת ולזרוק דמו למחר. וא"כ רצה לפגל שלמים. ונמצא שבאמת הוא חטאת. וע"כ צ"ל דבכה"ג מיקרי מזיד. דמ"מ הזיד בעבירת פיגול. ואין לחלק משום דהכא גוף הקרבן המתפגל אחד הוא. משא"כ בנ"ד נתחלף לו בחתיכת איסור אחר. דמ"מ מזיד הוא באיסור מבטל איסור. ורק שיש לצדד היכא שהאיסור הראשון קל מהשני שנתבטל דהוי בכה"ג שב מידיעתו. דאיסור חמור כזה לא היה רוצה לבטלו. אבל באמת נראה שאין חילוק כי בדין כל האיסורים בטלים. וא"כ אין כאן רק עבירת ביטול איסור. ובזה אין חילוק בין חמור לקל. רק בין דאורייתא ודרבנן. ושפיר הוי מזיד בזה:
ולכאורה יש להעיר מהא דאיתא במנחות ס"ד ע"א אי אזלינן בתר מחשבתו או בתר מעשיו. דהכא במעשיו הוא שוגג ורק במחשבתו הוא מזיד. אבל באמת ז"א דהתם מדינא דאורייתא אתינן עלה. משא"כ הכא אתינן עלה מדין קנס ושלא יהא חוטא נשכר. ושפיר מסתבר לקנסו אף בכה"ג דמ"מ הזיד לעבור על איסור ביטול איסור. וכן בכל דבר דקנסינן מזיד. קנסינן גם בכה"ג:
ולכאורה נראה שזה תלוי בטעם איסור המזיד. שאם הטעם דבמזיד לא בטל כדי שלא יבואו לבטל כל האיסורים וישהו האיסורים לכך. א"כ בנ"ד נראה שבטל. דהא לא שייך לומר שיבטל כל האיסורים. כי הלא אז נפסוק לו שאינו בטל. אבל אינימא שטעם האיסור במזיד הוא משום קנס. י"ל דגם בנ"ד קנסינן ליה על שרצה לבטל איסור. וא"כ י"ל דאף בתרי גופי נקנסנו על שנתכוין לעשות איסור ולפי"ז כיון דקיי"ל בגיטין נ"ג שהקנס במזיד הוא מפני תיקון העולם כדי שלא ילך כל אחד ויטמא טהרות של חבירו וכן באינך שם. ובמידי דבדילי מינה לא קנסינן כ"כ ע"ש בסוגיא. והוא הטעם בכל הדברים שאסרו במזיד. א"כ בנ"ד שפיר בטל. דלא שייך בכה"ג לגזור שיבטל כל האיסורים. וכ"נ לשונות הפוסקים בטור סי' צ"ט וב"י ודרו"פ שם שהטעם דבמזיד לא בטל הוא כדי שלא יבטלו כל האיסורים: ולזה אסור רק למי שנתבטל בשבילו שלא ידע מזה. וע' פר"ח סי' צ"ט ס"ק י"ג מחלוקת מהרש"ל והפר"ח בזה. ומ"מ י"ל דבנ"ד שרצה לבטל איסור יהא אסור לכ"ע. דכיון דהוי מזיד אמרינן דלא פלוג. וכמו למ"ד היזק ניכר שמו היזק. ושוגג פטור כדי שיודיע. אמרינן דפטור בכל גוונא אף אם נעשה בפני רבים דלא שייך לגזור שמא לא יודיע. וכ"כ הש"ק בירושלמי בגיטין שם דלא פלוג רבנן. וה"נ הכא י"ל דחייבו בכל מזיד ולא פלוג בתקנתם. וכעין זה כתבו התוס' בגיטין נ"ג ע"א ד"ה שלא יהא דכעין מזיד הוי כמזיד וחייב. והיינו משום לא פלוג. וכ"ש בנ"ד דהוי מזיד גמור. וע' פר"ח סי' צ"ט ס"ק י"א שקרוב למזיד פטור. ומ"מ לא דמי לנ"ד יעו"ש:
והנה קשה לפ"ז מאי בעי הירושלמי בגיטין פ"ה ה"ה אי אומר מותר הוי כשוגג. פשיטא דהוי כשוגג דהא לא שייך בזה לגזור שילך כאו"א ויטמא. וצ"ל דהיינו דמיבע"ל אם הקנס הוא כדי שלא ילך ויטמא. או רק שקונסים אותו על שעבר עבירה ושהפסיד את חבירו. כי בירושלמי שם לא נזכר בדברי ר"י הטעם שלא יהא כאו"א הולך ומטמא רק סתם משום קנס. ולזה אפשר שקנסו אותו שהיה לו ללמוד. וכדס"ל לרבא במכות ז' דאומר מותר הוא קרוב למזיד. ועוד אפשר לומר דהבעיא קאי אליבא דר' יהודה כרבי דס"ל בירושלמי שם דהיזק שאינו ניכר שמו היזק וחייב מדינא ובשוגג פטור כדי שיודיע. ומיבע"ל באומר מותר אי גזרינן שלא יודיע. וכ"ז דוחק. וכן דוחק לומר דמסתפק הירושלמי אי חייבו באומר מותר משום לא פלוג וכמש"ל. דהא אומר מותר הוי שפיר בכלל שוגג ולא בכלל מזיד. ולא שייך לא פלוג בזה. אך י"ל דכיון שעושה בכוונה הוי כמזיד וכמ"ש התוס' בגיטין נ"ג ד"ה לא דבכה"ג הוי כמזיד:
ובאמת נראה בביאור הירושלמי שם דלכאורה קשה טובא מאי מיבע"ל הכא לענין אומר מותר טפי מבעלמא ועו"ק דנהי דסבור שמותר לטמאות תרומה. מ"מ הרי יודע שאסור לאכול תרומה טמאה. וא"כ כיון להזיק את חבירו. והול"ל שסבור שמותר לאכול תרומה טמאה דהא הקנס אינו על מה שטימא תרומה רק על מה שהזיק את חבירו. וכן בפיגול קשה דנהי שסבור שמותר לפגל בקודש. מ"מ משמע שיודע שהזבח מתפגל עי"ז ונפסל. וכן מוכיח הלשון לפגל. ולא קאמר לחשוב מחשבת חוץ לזמנו. משמע שיודע שנעשה פיגול. ועוד קשה דהתוס' בבכורות כ"ג ע"א כתבו דאומר מותר אפשר הוי כשוגג. וכן הט"ז ושאר אחרונים ביו"ד סי' צ"ט פלפלו בזה אי אומר מותר הוי כשוגג לענין זה. ותמוה ל"ל הביאו את דברי הירושלמי הללו המפורשים בדין זה:
ולזה נלע"ד שכוונת הירושלמי הוא להסתפק אי בעינן דווקא שיהא שוגג גמור כגון שסבור שהוא חולין או שחושב שהם שלו ולא של חבירו. אבל אם הטעות הוא רק בזה שחושב שמותר לטמאות תרומה. אבל יודע שמזיק חבירו. אפשר שחייב. וכן פירש"י בגיטין נ"ג ע"א מזידין שיודעין שהזבח מתפגל עי"ז. או דילמא גם בכה"ג פטור. דכיון שעיקר חיוב מזיד הוא כדי שלא ילך כאו"א ויטמא של חבירו. והכא שאינו יודע שאסור לטמאות תרומה. א"כ י"ל שכשידע שיש איסור כפול בזה. לא יעבור ע"ז ולא יטמא. וגם די"ל דהוי מילתא דלא שכיחא שלא ידע מאיסור טומאת תרומה. ולא גזרו רבנן בזה. ופשיט לה מפיגול דאיירי באומר שמותר לפגל שפטור אף שיודע שהזבח מתפגל עי"ז ומפסיד את חבירו. והיינו לפי שאין שייך בזה לגזור שכאו"א יפגל קרבן חבירו וכמש"ל. והנה להגיד שהוא שוגג נראה דבדבר איסור כגון במבשל בשבת או במבטל איסור שפיר נאמן לומר שוגג הייתי. ולהכי אמרינן בזה בגיטין נ"ד ע"ב ובשבת ל"ח ע"א סברא דאתי לאיערומי שיהא מזיד ואמר שהוא שוגג. והיינו לפי שנאמן על עצמו. אבל במזיק את חבירו נראה שאינו נאמן לומר שוגג אני. וכמ"ש הרשב"א לענין שבועה. והובא בש"ע ח"מ סי' ל"ד ס"ה. ודווקא היכא שקרוב הדבר שעושה בשוגג: אפשר להאמינו שהיה שוגג וכדאיתא שם סעיף כ"ד. דאלת"ה כל מטמא ומדמע יפטור א"ע בזה. וגם להשביעו לא יוכל דהא אין הניזק טוען ברי שהיה מזיד. ורק היכא דליכא עדים שפיר י"ל שפטור מטעם מיגו שהיה כופר לגמרי. ובפרט לשיטת הפוסקים דס"ל דגם בקנס דרבנן פטור המודה. א"כ בלא"ה הרי הוא מודה בקנס כיון דליכא סהדי. ולא משכחת לה אומר מותר רק שהי' ניכר בשעת מעשה להעדים שהוא אומר מותר. ולזה אין לפשוט אומר מותר במבטל איסור או במבשל בשבת וכדומה מהך דמטמא. דשם כיון שנאמן על עצמו. יש לחוש דאתי לאיערומי דאף שיראו שנתן האיסור בידים לתוך ההיתר. יאמר שהיה סבור שמותר. ובאמתלא זו איכא לאישתמוטי טפי. אבל במזיק לחבירו שאינו נאמן לומר שוגג הייתי כמש"ל. שפיר קאמר הירושלמי דאומר מותר הוי שוגג. דהא כל שוגג דפטור ע"כ צ"ל דאיירי שהיה ניכר להעדים בשעת מעשה שהיה שוגג. וכדפשיט מפיגול לכאורה הוי מצי למידחי דאיירי שהיה שוגג גם בפרט זה שהיה סבור שאין נפסל הקרבן כלל ע"י מחשבתו. ולא נתכוין להזיקו אבל ז"א דא"כ אמאי תני עלה פיגולן פיגול. דהא כיון שחושב שהקרבן ישאר חטאת ויכפר על בעליו כפי שהוא. א"כ אינו חושב לגמרי לשם שלמים רק לשם חטאת. ולא דמי לחושב לשמו ושלא לשמו. דהתם בשעה שחושב שלא לשמו חושב לגמרי שלא לשמו וכדאיתא בפסחים ס' דתלי לה אי בגמר דבריו נתפס או תפוס לשון ראשון. והכא בשעה שחושב לשם שלמים חושב שבאמת יהא חטאת. וזה וודאי לא שייך לומר שטועה וסובר ששלמים יכפרו כמו חטאת:
ובזה מיושב מה שקשה טובא אהא דתני עלה פיגולן פיגול דפשיטא דאטו בשביל שהוא שוגג לא יהא פיגול. אבל לפמ"ש א"ש דקמ"ל ששוגגין הכוונה שאומר מותר לפגל אבל יודע שיתפגל הזבח. דאי סובר שהזבח אין מתפגל וישאר חטאת כדינו. א"כ אינו פיגול כלל וכמש"ל. ומיושב ג"כ הא דלא מפרש לה הש"ס בפשיטות דאיירי במחשב לזרוק הדם למחר. ולפמ"ש א"ש דא"כ מאי קמ"ל דפיגולן פיגול באומר שאם יזרוק למחר יהא הקרבן כשר. פשיטא דהוי פיגול בכה"ג. ולזה מוקי לה במחשבת שלא לשמה. וקמ"ל בזה דאיירי שאומר מותר לחשוב אבל יודע שיפסל. ומ"מ פטורים וכמש"ל. דאי אומר מותר גמור והזבח כשר. שוב לא הוי שלא לשמה וכמש"ל. וכ"נ מלשון המשנה שפגלו מדלא קתני שחשבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו או שלא לשמה דבאמת הכל בכלל לחייב במזיד ולמה נקיט לשון פיגול שנקרא בכל דוכתא בש"ס רק על מחשבת חוץ לזמנו. וע"כ צ"ל דקתני שפגלו כדי להורות על הדיוק שאף השוגגין ידעו שמפגלין. רק ששגגתן היתה באומר מותר והיינו כמש"ל [ולכאורה י"ל דקמ"ל במאי דקתני פיגולן פיגול דלא נימא דבשוגג הוי פיגול בטעות ולא ליהוי פיגול. וכמו בהקדש בטעות דלא הוי הקדש. והרי ס"ל להראב"ד בפ"א מה' איסורי המזבח שאם הקדיש בעל מום למזבח מצד שהיה סובר שמותר להקדישו. הוי הקדש טעות ואינו הקדש. ורק הרמב"ם ס"ל שם דהוי הקדש ומחלוקתם תלויה בחילופי גרסאות בסוגיא דתמורה י"ז ע"א. ועכ"פ שפיר י"ל דקמ"ל דהכא הוי פיגול אף באומר מותר. ולהכי קתני נמי במשנה שפיגלו להורות דהוי פיגול אף בשוגג. אבל הוא דוחק דדווקא בהקדש שייך זה. אבל במחשבת פיגול או שלא לשמה לא שייך זה. דהא אף במזיד אין קיום למחשבתו שיעשה מחטאת שלמים או שיוכל לזרוק או לאכול חוץ לזמנו. ורק גזה"כ הוא שאם חשב נפסל הזבח. ומה לי שוגג או מזיד. וע' ב"מ קט"ו בתוד"ה וחייב דאומר מותר הוי טעות. וע' ירושלמי פ"ב דתרומות ה"א ואכמ"ל בזה]. ועפ"ז מיושב שפיר מה שלא הביאו הפוסקים בי"ד סי' צ"ט מירושלמי דגיטין ראיה דאומר מותר הוי שוגג. דשם גבי ביטול איסור גרע שיש לחוש לאיערומי וכמש"ל וכ"כ הט"ז כעין זה שם סק"ח [והנה הרמב"ם כתב בפ"ה מה"ת דתורם מן הטמא על הטהור ואומר מותר הוי כמזיד. והקשה המל"מ מזה על דברי הט"ז הנ"ל ע' בפט"ו מהמ"א ה' כ"ה. ובח"ס סי' פ"ח נראה שלא ראה דבריו. והובא ג"כ בפמ"ג סי' צ"ט. וכתב בח"ס שם וכ"כ שאר מפרשים דמ"מ נתכוין לחסר את הכהן ולתרום מן הרע על היפה. ולפמש"ל מוכח מן הירושלמי דבכה"ג מיקרי שוגג. אך י"ל דהכא לאו מדין מזיק אתינן עלה. דהא הוי ממון שאין לו תובעים. ורק ראינו שתרם בעין רעה ואכמ"ל בזה]:
ולכאורה היה נראה לדמות זה להא דאיתא בכריתות י"ט דהיכא דאשתו נדה ואחותו בבית ובא על אחת וא"י איזה מהן ר"א מחייב דממ"נ חייב חטאת ור"י פוטר דבעינן שידע על איזה חטא מביא הקרבן ויליף לה מקרא: ומסקינן שם דהיינו בחד גופא אבל בתרי גופי הוי מתעסק ופטור לכ"ע. וע"ש בסוגיא ורש"י ותוס' ובתוס' שבת ע"ב ע"ב וע"ג ע"א ותמצא כן דבכה"ג הוי מתעסק גמור לכ"ע. וע' סנהדרין ס"ב ע"ב בתוס' ואכמ"ל בזה. ועכ"פ בנ"ד י"ל דהיכא שביטל אותו הדבר שרצה לבטלו ורק טעה שלא ידע איזה איסור הוא. בזה דיינינן ליה כמזיד וכמש"ל. ואף ר"י דס"ל שם דפטור היינו משום דגזה"כ הוא דבעינן שידע במה חטא. משא"כ בנ"ד. וגם דשם איירי שאינו יודע כלל על איזו בא. אבל אם ביטל דבר שלא כיון אליו לערבו ולבטלו זה נקרא מתעסק גמור ולא עשה שום איסור. ואף אביי דס"ל בכריתות שם ובשבת ע"ב דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר חייב דהא איכוין לחתיכה. כבר כתבו התוס' דהיינו שנמצא מחובר. אבל אם נתכוין לתלוש וחתך את המחובר והתלוש נשאר. הוי מתעסק גמור. וכ"כ רש"י שם לענין מתעסק בעריות. וא"כ ה"ה בנ"ד מיקרי מתעסק לענין זה. וא"כ אין ראיה מהירושלמי שהזכרנו דשם דאיירי בגוף אחד בוודאי חייב. אבל בתרי גופי הוי מתעסק ופטור. והיכא שביטל או טימא הגוף שראה. ורק שהיה סבור שהוא איסור אחר. יש לדון דמיקרי מזיד וחייב. וכהא דאמרינן בב"ק ס"ב ע"א שאם סבר שהוא של כסף והזיקו ונמצא של זהב חייב שלא היה לו להזיק בידים. וה"ה הכא שעושה בידים ויודע שיש איסור. וכעין מ"ש התוס' בגיטין נ"ג דטימא בידים הוי כמזיד. אבל ברוצה ליקח חתיכה זו ולקח חתיכה אחרת. וודאי דהוי מתעסק וכמש"ל. ובפרט אם לא ניחא ליה בהאחרת כגון שמשונה בטעמה וכדומה. ואי לא ניחא ליה בחתיכה זו. י"ל דאף בחתיכה אחת יהא פטור בטועה. ולפי הטעם שהזכרנו דבמזיד לא בטל משום שיבטלו לכתחילה כל האיסורים. י"ל דאף בגוף אחד ג"כ בטל בגוונא דנ"ד דלא שייך האי טעמא. ולא דמי להך דנדה ואחותו. דהתם דינא דאורייתא הוא לענין קרבן. משא"כ הכא ואקצר: