אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן מט

סימן מח

ב"ה י"ב שבט תרל"ו

א

בחולין ח' ע"ב תוד"ה השוחט וכו' ע"ש שהוכיחו דשוחט בסכין עכו"מ איירי בבן יומו. דאלת"ה לפשוט מהכא בע"ז ס"ח גבי עכברא בשיכרא דרב ס"ל נטל"פ אסור. דהא סתם כלים אב"י כדמוכח בע"ז ל"ה דדבש מותר ושמן אסור ושוב התירו משום נטל"פ. וע"כ צ"ל דדבש פוגם בעין משא"כ שמן לא הוי רק משום כלי עכו"ם שאב"י. וזה כמה שנים שמעתי להקשות בשם הגאון ר"ל זצ"ל מקאלוואריע דכיון שיש חילוק בין פוגם בעין לפוגם אח"כ בכלי. א"כ אין הוכחה כלל דאיירי בבן יומו. דשפיר איירי באב"י וס"ל דאסור. ומ"מ לא פשיט גבי עכברא בשיכרא דשם פוגם בעין וי"ל דמותר וכמ"ש בעצמם לחלק בין דבש לשמן. והיא קושיא עצומה. ושוב ראיתי שהרגיש בזה בתבואות שור שם בבכור שור בחי' ע"ש. ועתה העירני אחד מלומדי למד להקשות כנ"ל. ונתתי לבי ליישב דבריהם והשבתי לו דהא בע"ז ל"ה ע"ב פליגי רב ושמואל בטעמא דשמן דרב ס"ל דניאל גזר עליו ושמואל ס"ל זליפתן של כלים אוסרתן ונטל"פ אסור. ולכאורה קשה טובא דנראה מזה דרב ס"ל דמדינא הוי שרי והיינו דנטל"פ מותר. וא"כ תיקשי דליפשוט מינה גבי עכברא בשיכרא בע"ז ס"ז דמספקא לי' להש"ס אי ס"ל נטל"פ מותר או אסור. ועוד מכל שכן נפשוט לה כנ"ל. וגם קשה לפירש"י בפסחים שכתב דרב ס"ל נטל"פ אסור ע"ש. לזה נראה דרב ס"ל דמאן דאסר אסר בכולהו ומאן דשרי שרי בכולהו. וכן משמע להדיא בע"ז ס"ז ע"ב דפריך מכלל דאיכא למ"ד נטל"פ אסור. ופי' התו' דהיינו כשפוגם בעין ומשני ר"מ היא ע"ש. ומייתי לה מגיעולי עכו"ם דהוי טעם לפגם. ותיקשי לכאורה דהתם הוי משביח בעין. וע"כ צ"ל דלא ס"ל לר"מ חילוק זה. ובאמת צ"ע שם מנ"ל להפשטן דר"מ איירי גם בכה"ג בפוגם בעין. עכ"פ נראה דרב דייק דכיון דשרינן דבש וס"ל למתניתין דנטל"פ מותר. א"כ גם שמן מותר מן הדין דאין לחלק. ולזה הוצרך לטעמא דדניאל גזר עליו. אבל שמואל ס"ל לחלק בין פוגם בעין לפוגם אח"כ כמ"ש התו' בחולין שם. ולזה שפיר הוכיחו התו' דאיירי בבן יומו. דאלת"ה ליפשוט מינה לרב לטעמיה דלא מחלק בין פגם בעין לאינו בעין כנ"ל. ומ"מ שפיר הוכיחו דסתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן דהא במציאות לא יחלוקו. וכיון דמוכח מדשמואל דשמן אינו פוגם בעין. ע"כ צ"ל גם לרב דהא דשרי הוא משום סתם כלים של נכרים אב"י כנ"ל ומיושבים היטיב דברי התו' בס"ד:

ב

ובסברת מחלוקת רב ושמואל נראה דלטעמייהו אזלי: ונקדים לישב מה שהקשיתי למעלה מאי מייתי מר"מ דנטל"פ אסור אף בפוגם בעין כיון דיליף מגיעולי עכו"ם. וצ"ל דכיון דטעם דר"ש דמתיר הוא משום דיליף מראויה לגר ע"ש. א"כ זה קאי אף בפוגם בעין וע"כ דר"מ גם בכה"ג אסר. אלא דתיקשי לפ"ז עכ"פ מנ"ל לר"מ הא דמגיעולי מדין ליכא למילף רק בפגם אח"כ. וגם קשה מאי מקשה הש"ס שם לר"ש מגעו"מ ואוקמא בבת יומא לימא דשאני התם דפוגם אח"כ. וצ"ל דמשמע ליה דאיירי ר"ש בכל גוונא כמו ר"מ. וגם הא דקאמר הש"ס שם לר"מ דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא. צריך מובן דיחלוקו במציאות אי פגמה אי לא. ונראה דהא באמת לכאורה י"ל דנוקמא אחזקתה שעדיין לא נפגם ולמה נאמר סתם כלים של עכו"ם אינו ב"י. אך י"ל דהויא חזקה עשויה להשתנות דהא בוודאי פגמה לבסוף. וכמ"ש התו' בכמה דוכתין וכ"כ המהרי"ט באורך בח"א סי' י"א וסי' נ"א ע"ש לענין חזקת קטנות שסופו להגדיל. ואף דאפשר שיבשל בכלי בתוך מעל"ע תבשיל אחר וממילא לא לא יפגם כמבואר בפוסקים. מ"מ כשיעמוד כמו שהוא. סופו ליפגם. וזה דומה למקוה שחסרה שהובא במהרי"ט שם מתשובת הר"ן ע"ש. אלא דלפ"ז תיקשי דא"כ חזקת חי נמי כיון שסוף אדם למות ליכא חזקת חי דהא עכ"פ ימות. ועט"ז י"ד סי' שצ"ז:

ג

והנראה בזה בהקדם מה שהקשו האחרונים מאי קאמר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דהא קיי"ל סתם כלים של עכו"ם אב"י. ובפשוטו י"ל הכוונה בידוע שהוא ב"י. אלא דתיקשי אכתי דא"כ מאי קאמר דא"א דלא פגמה פורתא. דילמא לא אסרה תורה רק בידוע שבשלו בה דבר חריף שמשביח וכן הקשה בשו"ת פמ"א סי' ס"ד שמא יבשלו בה דבר חריף ע"ש. גם באו"ח הקשה כעין זה בפסחים מ"ד דיליף מינה טעם כעיקר: דילמא דווקא לענין בשר בחלב הצריכה תורה הגעלה דשם לכ"ע טכ"ע דאורייתא. וע"כ צ"ל דבכל גוונא איירי קרא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כנ"ל. והנראה עפמ"ש הרשב"א והובא בפרמ"ג ביו"ד סי' ק"ה במשבצות סק"ג דהא דמחזקינן איסורא מזמן לזמן זה רק אם ע"כ נעשה זה איזה רגע מקודם כמו במקוה דחסר ואתאי. אבל אם אפשר לומר דעכשיו ממש נעשה זה. יש לנו להעמיד על חזקתו ולומר השתא הוא דנפיל או דנטרפה. והנה ר"ש ס"ל ריש נדה דאף במקוה דחסר ואתאי לא אמרינן הרי חסר לפניך וכמ"ש התו' שם ג' ע"א ד"ה ושניהם ע"ש. מבואר דלא ס"ל סברת הרשב"א הנ"ל:

ד

ובטעם דסתם כלים אב"י כ' התו' בע"ז ל"ח ע"ב והפוסקים משום ס"ס. שמא לא נשתמש בדבר האסור או שהיה פוגם מעיקרו ועוד שמא אינו ב"י ע"ש. אבל אי נוקמא אחזקה דלא היתה פגומה. א"כ הו"ל למיסר כנ"ל. וא"ל דהא סופו ליפגם כנ"ל דא"כ תיקשי מחזקת חי כנ"ל. והנראה לחלק כסברת הפרמ"ג הנ"ל דבאמת אף שסופו להיות כן מ"מ השתא שפיר מוקמינן אחזקתו שעדיין אינו כן. ולא גרע מכבר נמצא כן לפנינו דמ"מ אמרינן השתא הוא דנעשה כן כנ"ל. אך כ"ז שייך בדבר שאינו נעשה מעט מעט מקודם וכנ"ל. אבל אם נעשה מעט מעט. הרי כבר התחיל מקודם ליעשות כן וליכא לאוקמא אחזקה. ולזה שפיר מוכיח ר"מ מגיעו"מ דנטל"פ אסור כיון דאסרה התורה כליהם אף דהוי ס"ס כנ"ל. ואי נטל"פ מותר הו"ל למישרי כדאמרינן לדידן בשביל זה סתם כליהם אב"י. ועדיין י"ל דמ"מ מוקמינן אחזקת שאינו פגום ולזה אסרה תורה מספיקא. והיינו דמשני לר"ש דאר"ח בריה דרב הונא לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא. פי' שעיקר האיסור הוא משום בת יומא. רק דהגעילו כולם מספק משום חזקה כנ"ל. וע"ז מדחה ר"מ דבת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא. פי' דע"כ אין הכלי נפגם אחר מעל"ע בפעם אחת. רק הפגם מתחיל אחר הבישול מעט מעט. וא"כ ליכא חזקה כלל כיון שכבר התחילה להשתנות וכמש"ל. ולא משום דגם בשביל פגם זה ראוי להתיר. אבל ר"ש לטעמיה אזיל דס"ל ריש נדה דאף בכה"ג דחסר ואתאי והתחיל מקודם ג"כ ס"ל שפיר חזקה דמעיקרא כנ"ל. ולזה שפיר אסרה תורה משום חזקה כנ"ל. [ובאמת ודאי לא שייך לומר שכבר התחילה הליחה הטבעית להתחסר בעודו בחייו וכמבואר כן בספרי הטבע. דמ"מ אין זה ענין כלל לעיקר שינוי מחיים למות כמובן ואקצר]:

ה

[ועפ"ז יש לישב מה שהקשה המקור חיים בסי' תמ"ז ס"ק י"ב על פירש"י בפסחים דף ל' שפירש דלהכי קדירות בפסח ישברו משום דנטל"פ בפסח אסור דהא רב דס"ל נטל"פ אסור ע"כ ס"ל קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא. וא"כ כיון דחמץ קודם פסח הוי התירא. הו"ל סרוח מעיקרא ובזה כ"ע מודו דשרי כדאיתא בע"ז ס"ז. ובשו"ת רעק"א סי' קפ"ג הוסיף הגאון ר"ב זצ"ל להקשות מהא דדגים שעלו בקערה דלישתרי דכיון דהתירא בלע הוי כסרוח מעיקרא ובזה לא שייך גם תירוץ המקו"ח על קושייתו מקדירות בפסח. וע"ש ברעק"א מה שפלפל בזה. ולפמש"ל א"ש דבאמת כ"ע מודו דקדירה בת יומא אינה פוגמת כל כך שיהא כסרוח. ורק הכוונה שהטעם מתחיל לפגום מעט וכמש"ל. ובגוף הקושיא הנ"ל יש להאריך ואכ"מ]:

ו

ולכאורה עדיין קשה לר"ש דמ"מ הוי ס"ס שמא נשתמש בדבר המותר ואף אי בדבר האסור שמא נשתמש בדבר הפוגם בעין. ואף די"ל דכלי עכו"ם חזקתם נשתמשו בהם דבר איסור דרובם מבשלים בשר ושארי דברים. מ"מ תיקשי שיש לספק אם נתבשל בו דבר המותר או פוגם באותו יום. וצ"ל דכיון דעכ"פ נתבשל בו פעם אחד דבר איסור מוקמינן לה בחזקת איסור. ובאמת הוא ספק אחד אם נתבשל בו דבר המותר באותו יום דממילא אינו בן יומו להאיסור. אלא שבפוסקים ותו' מבואר זה לשני ספיקות ע"ש. אבל מ"מ חזקת איסור איכא כנ"ל. אבל מה שנראה עוד בזה דבאמת משמע דאסרה תורה סתמא כל הכלים אף אותם שיש לספק אם מעולם בישלו בהם דבר איסור. וקשה דהו"ל ס"ס וכנ"ל. ונראה דכיון דרוב עכו"ם מבשלים דבר איסור וכן רוב כלים הם כן. לא הוי ס"ס גמור וכמ"ש התו' בכתובות ט' ע"א ד"ה ואבע"א דספק אונס לא הוי ספק משום דרוב ברצון. והנה הפנ"י הקשה שם לשיטת הרשב"א דס"ס מטעם רוב. א"כ מ"מ הו"ל רובא דסמוך מיעוטא דאונס לפלגא דאינו תחתיו. ותירץ בקונטרס אחרון דלרבנן ס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמיא ואינו מצטרף כמו דלא מצטרף לחזקה. והנה נראה דאף ר"מ דחייש למיעוטא מ"מ בדין ס"ס ודאי מודה דהוי כמיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ. וא"כ לדידיה אף בכה"ג הוי ס"ס כיון דר"מ מחשיב המיעוט שפיר. וא"כ שפיר הוי ס"ס אף בכה"ג וכקושיית הפנ"י. ודוחק לומר דמ"מ לא הו"ל כמיעוטא דמיעוטא. וממילא מבואר שפיר דר"מ לטעמיה דס"ל חיישינן למיעוטא וא"כ הו"ל שפיר ס"ס. וקשה אכתי מגיעו"מ כנ"ל. וצ"ל דאסרה תורה נטל"פ אף בפוגם בעין. אבל ר"ש לטעמיה אזיל דמוקים לה אחזקתיה: ולענין שמא נשתמש בהם היתר אזיל בתר רובא כנ"ל. ואף דביבמות ס"ז ע"ב קאמר דר"ש ס"ל חיישינן למיעוטא. זה רק בדרך ואבע"א ע"ש ומיושב הכל. ובלאו שיטת הרשב"א הנ"ל א"ש יותר דוודאי תלי זה בפלוגתא דר"מ ורבנן ואקצר. וע' בשב שמעתתא ש"א פי"ח בענין זה:

ז

עכ"פ נתבאר דהך דסתם כלים תלי אי אמרינן חזקה דמעיקרא אף שעשוי להשתנות או לא והנה בקדושין ע"ט פליגי רב ושמואל בקדשה עצמה ובגרה אי הוי קדושין דרב אמר הרי בוגרת לפניך ושמואל ס"ל דהוי ספק. וא"כ ס"ל לרב דאזלינן בתר לבסוף. וכתבו התו' שם דליכא חזקת נערות דעשוי להשתנות ע"ש. וא"כ לא אזיל בתר חזקה דמעיקרא ושפיר ע"כ ס"ל דסתם כלים של עכו"ם אב"י. אך יש לחלק דשם כבר היא בוגרת לפנינו וע"ש במקנה מ"ש בזה דמהרמב"ם נראה שא"צ שתהא בוגרת לפנינו ואקצר:

ח

אבל בעצם סברת החילוק בין פוגם בעין לפוגם אח"כ נראה דתלי במ"ש הרשב"א הובא בפוסקים סי' ק"ג בטעם דנטל"פ מותר אף שראוי עדיין לגר משום דמן הדין מיבטיל ברובא אף שאינו מינו דכתיב אחרי רבים להטות. רק משום שנותן טעם אינו בטל. אבל כאן שהטעם פגום שפיר בטל. והרא"ה חולק עליו וס"ל דטעמא פגום שבכלי הוא כעפר בעלמא. והנה לדעת הרשב"א שפיר יש מקום לומר דמ"מ אינו בטל ברוב כיון שעדיין ראוי לגר. משא"כ בפוגם בעין שצריך לשער כנגד כולו. ואף שהרשב"א כ"כ גם לענין פוגם בעין וע"ש בר"ן ובב"י סי' ק"ג. מ"מ יש לומר ג"כ כנ"ל. ויותר נראה לחלק כך דדווקא בפוגם בעין שלא נקרא עליו שם איסור בעודו פגום רק בשעת התערובות פוגם בו ובאותה שעה מתבטל ג"כ. משא"כ בבלוע בכלי שנפגם שהכלי לא הותרה עי"ז כיון שלא נפסל מלגר ונקרא שם איסור עליו בעודו פגום. לזה אף אח"כ אסור ואינו בטל ברוב רק בנ"ט. וכעין מ"ש הפוסקים שדברים הפגומים מעיקרם ואסרתם התורה. אין מועיל להם נטל"פ כיון שכך איסורם. אבל לשיטת הרא"ה לא שייך זה וכן לשיטת הר"ן שכ' הטעם שצריך שיהנה מטעם האיסור. והנה לפ"ז למ"ד מין במינו במשהו לא שייך סברת הרשב"א. וצריך להיות אסור וכעין סברת הפוסקים שכתבו דבכל דאסור במשהו אף נטל"פ אסור. וע' תוס' פסחים ל' ע"א. והנה רב ושמואל ס"ל בע"ז ע"ג ע"ב דמב"מ במשהו. ולזה לא ס"ל לרב כלל החילוק בין פוגם בעין לכלי אב"י כנ"ל. ושמואל ס"ל דמשנה ראשונה סברה דיש חילוק. אבל ר"י נשיאה התיר משום דאין חילוק כנ"ל. ויותר נכון לפמ"ש התו' בע"ז ל"ו ע"א ד"ה בשלמא דגם לשמואל היה עיקר האיסור משום חתנות ע"ש. ונראה דר"מ יסבור דמב"מ במשהו. ור"ש לטעמיה שהביא הר"ן בנדרים נ"ב דס"ל דמב"מ בטל. אך צ"ע דהתו' כתבו בפסחים ל' בחד תירוצא לרב לחלק בין פוגם בעין לכלי ע"ש. וצ"ל דהתו' בחולין אזלי לאידך תירוצא. שוב מצאתי קושיא הנ"ל על התו' דחולין בכרו"פ ס' ק"ג ס"ק ה'. וגם נתקשה בהא דע"ז שהקשינו דיליף מגיעו"מ וכן אידך מנבילה. ותירוצו שם שכ' דאליבא דאמת ליתא לחילוק זה הוא דחוק כמובן. וגם דקשה מתו' פסחים שכ"כ אליבא דאמת. ומש"ש הכרו"פ דרק משום חומרא דחמץ. תמהני דא"כ הו"ל להתו' לתרץ בפשיטות דשאני פסח דחמיר:

ט

ובעצם הראיה שהביאו התוס' והפוסקים מע"ז ל"ז דסתם כליהם אב"י צ"ע לכאורה דהא בהא דזליפתם של כלים אוסרתן פירשו התוס' פליטת כלים כדאמרינן לקמן או מולגן במי זתים. ורק שלשון זילוף משמע לשון שפיכה ע"ש. והנה דעתם שם נראה כפירש"י שם דף ע"ה שדרכם היה לבשל הזיתים. והו"ל בלוע גמור. אלא שלפ"ז צ"ע דהא לקמן ל"ח ע"ב קאמר משחא שליקא אסור ומדחי לה דנטל"פ מותר ע"ש. וא"כ מאי קטעי הא היינו מתניתין ודר"י נשיאה. וכן הקשו האחרונים. ונראה לפרש דבאמת וודאי לא כל הזיתים היו מבשלים וכידוע. רק כיון שלפעמים מבשלים. הו"ל ספק עכ"פ שמא בישלו. אבל כלים שלהם הם בחזקת איסור וכנ"ל. אך הא עדיין יש ס"ס שמא נתבשל היתר או דבר הפוגם. וצ"ל כמש"ל דכיון דהשתא ס"ד דנטל"פ אסור. ליכא ספיקא כלל דוודאי בישלו בכליהם פעם אחד דבר איסור כנ"ל. והיינו דשרו לה משום דנטל"פ מותר. וסבר רב ששת דדווקא בספק מבושל דיש ספק שמא לא נתבשל ואם נתבשל שמא לא היה בן יומו. אבל בוודאי נתבשל אסור. וע"ז קאמר ליה דמ"מ מותר דעדיין יש ס"ס שמא נתבשל דבר המותר או דבר הפוגם כנ"ל. אך באמת ז"א דאכתי איכא ס"ס דאיך וודאי לנו שבישלו בכלי ההוא דבר איסור. דהא שפיר י"ל שיש להם כלי מיוחד לבשל זיתים ועוד יש לדחות. וצ"ל דסמכו על מ"ש התוס' שם ד"ה בשלמא דגם לשמואל עיקר האיסור היה משום חתנות. ומיושב קושיית המהרש"א שם ל"ח ע"ב שהקשה ל"ל חילקו בדף ל"ו שם ג"כ בין פוגם בעין לכלי. וא"כ לפ"ז וודאי אין הוכחה דסתם כלים אב"י. וגם תקשה למה תלי הש"ס התירא בנטל"פ מותר. ונראה דנראה להו דאזלינן בתר רוב כלים שמשתמשים בהם איסור ורק שהספק הוא משום שמא הוא דבר הפוגם. וא"כ זה תלוי בנטל"פ. אבל מ"מ אין להוכיח מזה לענין סתם כלים:

י

והנה מש"ש התוס' לבסוף משום שפיכת כלים לכאורה אין לזה מובן כלל. ובתוס' רי"ד כתב דע"כ איירי בצונן דבמבושל הא קאמר לקמן משחא שליקא. וקשה דהא צונן אינו בולע. ונראה שדעתם לחוש משום כבישה שהרי עמדו בכליהם יותר ממעל"ע. וקיי"ל בסי' ק"ה דכבוש בכלי אסור ע"ש. אלא שלפ"ז ק"ל טובא מה הוכחתם דסתמן אב"י. דהנה הט"ז הקשה שם דהא עיקר האיסור בסוף מעל"ע. ואז נפגם הטעם בכלי כבר ע"ש. וא"כ י"ל דמעיקרא אסרו דס"ל נטל"פ אסור. וא"כ גם כבוש בכלי איסור אסור. ואח"כ התירו דנטל"פ מותר. והכא הו"ל וודאי אינו ב"י כיון ששהה השמן בתוכו מעל"ע כנ"ל. ובזה מיושבים דברי הרמב"ם שפסק דסתם כליהם הוי בני יומן. דהוא מפרש הסוגיא כנ"ל. והמפרשים נדחקו בדבריו. עכ"פ דברי התוס' קשים לכאורה. שוב ראיתי בכרו"פ סי' ק"ה סק"א שכתב ג"כ הטעם בשמן משום כבוש. והקשה על התוס' כקושייתינו הנ"ל. ותירוצו דחוק ע"ש. וצ"ע שלא הביא דברי התוס' ל"ה ע"ב וכן לא ראה דברי תוס' רי"ד שהזכרנו. אבל כבר כתב החוו"ד ששיטת התוס' הוא דשמן הוי דבר חריף כמפורש בפסקי תוס' שם. ומה שהקשה דהא משוי ליה לשבח ונדחק בזה. כבר יישב זה בישועות יעקב בטוב טעם ע"ש סי' ק"ג וקכ"ב:

יא

והנה לפמ"ש לחלק לפי סברת הרשב"א בין פוגם בעין לפגום בכלי. והקשינו לפ"ז לשמואל דס"ל מב"מ במשהו. איך ס"ל דנטל"פ מותר. לכאורה י"ל דס"ל דבמינו אסור. ורק באינו מינו דהוי בנ"ט. אוקמא אדינא דהיכא דליכא טעם בטל ברוב ושפיר שרי נטל"פ. ולזה שמן מותר. דהא שמן וודאי הוי מבשא"מ דשמן של איסור עצמו ליכא. והכי איתא בפסחים ל' ע"א דרב אמר קדירות בפסח ישברו ופרש"י דנטל"פ אסור. והיינו משום דס"ל דמב"מ לאחה"פ במשהו. ופריך וליעבד שלא במינו ומשני גזירה אטו במינו. ושמואל אמר דמותר. וקאמר דלטעמיה אזיל דס"ל כר"ש דמותר לאחר פסח ע"ש. אלמא דאי הוי ס"ל במינו במשהו הוי מודה לרב. ומפורש כדברינו. ובישועות יעקב סי' קכ"ב ראיתי שנדחק בזה והקשה דשמואל משמע הכא דס"ל נטל"פ אסור ובע"ז ס"ל דמותר. אבל הדבר פשוט כמ"ש. אך לפ"ז קשה טובא מאי שנא דנקיט רב קדירות בפסח דהא כל איסורים שבתורה דינם במינו במשהו לרב ובשא"מ בנ"ט. וניגזור נמי הכי לסברתו. וע"כ צ"ל דרב ס"ל הטעם כשיטת הרא"ה דנטל"פ הוי כעפרא בעלמא. וא"כ אין שייך לחלק בין בעין לכלי כנ"ל. וגם במינו דבמשהו מ"מ נטל"פ מותר. ורק בפסח דאסור בהנאה כמבואר שם. ס"ל דנטל"פ אסור ג"כ משום חומרא דחמץ. ולא בשאר איסורים. וא"כ מוכח דרב לא ס"ל החילוק בין בעין לפגום בכלי. ושפיר הוכיחו התוס' בחולין ח' לדידיה דאיירי בידוע שהוא ב"י. וצ"ל שחולקים כאן על תירוץ התוס' שם בפסחים שחילקו כן לרב וס"ל החילוק כמש"ל. אבל שמואל ס"ל הטעם כדעת הרשב"א. ומטרדותי ההכרח לקצר:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה