שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מט · ח
אבל בעצם סברת החילוק בין פוגם בעין לפוגם אח"כ נראה דתלי במ"ש הרשב"א הובא בפוסקים סי' ק"ג בטעם דנטל"פ מותר אף שראוי עדיין לגר משום דמן הדין מיבטיל ברובא אף שאינו מינו דכתיב אחרי רבים להטות. רק משום שנותן טעם אינו בטל. אבל כאן שהטעם פגום שפיר בטל. והרא"ה חולק עליו וס"ל דטעמא פגום שבכלי הוא כעפר בעלמא. והנה לדעת הרשב"א שפיר יש מקום לומר דמ"מ אינו בטל ברוב כיון שעדיין ראוי לגר. משא"כ בפוגם בעין שצריך לשער כנגד כולו. ואף שהרשב"א כ"כ גם לענין פוגם בעין וע"ש בר"ן ובב"י סי' ק"ג. מ"מ יש לומר ג"כ כנ"ל. ויותר נראה לחלק כך דדווקא בפוגם בעין שלא נקרא עליו שם איסור בעודו פגום רק בשעת התערובות פוגם בו ובאותה שעה מתבטל ג"כ. משא"כ בבלוע בכלי שנפגם שהכלי לא הותרה עי"ז כיון שלא נפסל מלגר ונקרא שם איסור עליו בעודו פגום. לזה אף אח"כ אסור ואינו בטל ברוב רק בנ"ט. וכעין מ"ש הפוסקים שדברים הפגומים מעיקרם ואסרתם התורה. אין מועיל להם נטל"פ כיון שכך איסורם. אבל לשיטת הרא"ה לא שייך זה וכן לשיטת הר"ן שכ' הטעם שצריך שיהנה מטעם האיסור. והנה לפ"ז למ"ד מין במינו במשהו לא שייך סברת הרשב"א. וצריך להיות אסור וכעין סברת הפוסקים שכתבו דבכל דאסור במשהו אף נטל"פ אסור. וע' תוס' פסחים ל' ע"א. והנה רב ושמואל ס"ל בע"ז ע"ג ע"ב דמב"מ במשהו. ולזה לא ס"ל לרב כלל החילוק בין פוגם בעין לכלי אב"י כנ"ל. ושמואל ס"ל דמשנה ראשונה סברה דיש חילוק. אבל ר"י נשיאה התיר משום דאין חילוק כנ"ל. ויותר נכון לפמ"ש התו' בע"ז ל"ו ע"א ד"ה בשלמא דגם לשמואל היה עיקר האיסור משום חתנות ע"ש. ונראה דר"מ יסבור דמב"מ במשהו. ור"ש לטעמיה שהביא הר"ן בנדרים נ"ב דס"ל דמב"מ בטל. אך צ"ע דהתו' כתבו בפסחים ל' בחד תירוצא לרב לחלק בין פוגם בעין לכלי ע"ש. וצ"ל דהתו' בחולין אזלי לאידך תירוצא. שוב מצאתי קושיא הנ"ל על התו' דחולין בכרו"פ ס' ק"ג ס"ק ה'. וגם נתקשה בהא דע"ז שהקשינו דיליף מגיעו"מ וכן אידך מנבילה. ותירוצו שם שכ' דאליבא דאמת ליתא לחילוק זה הוא דחוק כמובן. וגם דקשה מתו' פסחים שכ"כ אליבא דאמת. ומש"ש הכרו"פ דרק משום חומרא דחמץ. תמהני דא"כ הו"ל להתו' לתרץ בפשיטות דשאני פסח דחמיר: