שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מו · יח
ומ"ש מעכ"ת לישב קושית התו' בזבחים ע"ב על רש"י שפי' ביבמות פ"א הטעם דחתיכה טמאה בטהורות בטלה משום הפסד מרובה. דהא מצינו דאיסורי הנאה ג"כ לא בטלי. וכתב מעכ"ת לתרץ דמלשון רש"י ביבמות משמע דבעי תרתי הפסד מרובה והפסד קדשים. לדעתי הא דנקיט רש"י הפסד קדשים הוא משום דאיירי בקדשים דהא כתב מפורש שם פ"א ע"ב ופ"ב ע"א דלהכי טהורה בחולין לא בטלה משום דאפשר למכור לכהן. ולדברי מעכ"ת קשה דתיפוק ליה דליכא הפסד קדשים. וגם דנראה עיקר מה שהכריח לרש"י לפרש כן מדלא נקיט טמאה בחולין וכמ"ש התו' להדיא ביבמות פ' ע"ב ד"ה דברי דלרש"י לא בטלה. וכן פירש"י בסוגיא פ"ב ע"א דטהורה בטהורות עדיפא ליה דהוי רבותא טפי. ואי נימא שהטעם משום הפסד קדשים. וא"כ אף טמאה לא בטלה. א"כ אדרבא בטמאה הוי רבותא טפי דלא בטלה אף דאיכא הפסד מרובה. ולדברי מעכ"ת יקשה למה נקיט רש"י כלל סברא דהפסד מועט. ונראה דרש"י נקיט בלשונו הפסד קדשים לרבותא דהו"א דבקדשים שאינם ממונו של כהן רק משולחן גבוה קזכו לא שייכא כלל סברא דהפסד מרובה דרק לגבי הדיוט שייך חשש הפסד ולא לגבי גבוה. לזה קמ"ל דאף בקדשים חוששים להפסד. ובזבחים ע"ב דעביד צריכותא להיפוך דניחוש בקדשים להפסד טפי מבהדיוט. שאני שם בקדשים חיים שיופסדו שלא יקרבו כלל למזבח. משא"כ הכא שלא יפסלו רק מאכילה. וגם י"ל דבאמת יש סברא לכאן ולכאן. ויש להעיר מכמה מקומות בש"ס ואכמ"ל בזה. ועפמ"ש מיושב הא דנקיט טמאה בחתיכות חטאת טהורות ולא בחולין כמו בסיפא ולפמ"ש א"ש דסברת הפסד מרובה בקדשים הוי רבותא ואקצר: