אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן מד

סימן מג

לט

והנה לעיל בס' מ' קצרתי קצת בענין בישול אחר בישול בבשר בחלב לזאת אבאר כאן. דהנה הכרו"פ בסי' פ"ז החליט דבב"ח בלוע בכלי אין בו איסור בישול. והביא ראי' מגיעולי מדין דאיתא בש"ס דאיירי בכלים בני יומן. והרי בכל הכלים צותה תורה להגעיל. וא"כ בכלי הבלוע מבב"ח הרי הוא מבשל בב"ח. וע"כ צ"ל דבבלוע ליכא בישול כיון שכבר נתבשל. ודבריו תמוהים לענ"ד דהא עיקר הסברא דבב"ח יש בישול אחר בישול הוא מצד שאף שהבשר כבר נתבשל וכן החלב. עכ"ז כשמתבשלים ביחד שפיר הוי מבשל בב"ח שאז מתקשרים זה בזה ע"י בישול. אבל כשכבר נתבשלו הבשר והחלב ביחד. שוב שפיר י"ל אין בישול אחר בישול כמו בשבת. וכ"כ הח"ס להדיא סי' פ"ב. וכן הוכיח הפמ"ג במשבצות סי' ק"ה ססק"ב מהגהת או"ה ע"ש. וא"כ הכא שהבב"ח הבלוע מתבשל ע"י ההגעלה במים שפיר אין בזה בישול בב"ח. אבל אם יבשל בקדירה זו בשר או חלב אזי בוודאי עובר על בישול בב"ח. כי הלא מבשל הבשר שנותן כעת בקדירה. עם החלב שמובלע כבר בקדירה. ואף שכבר נאסר משום בב"ח. בכ"ז לא פקע ממנו שם חלב כל זמן שלא בטל בס' ויש בו בנ"ט וכ"כ בשו"ת רעק"א ס"ס פ"ד. וכעין זה כתב הפר"ח סי' צ"ד סק"ד שבשר הבלוע כבר בחלב. בכ"ז אם מוסיפים להבליע בו חלב. לוקה על בישולו אח"כ והדברים ברורים. וכן מבואר בשו"ת רעק"א סי' ר"ז שבלוע בכלי יש עליו איסור בישול בב"ח. ואף שמתחילה נראה כמסתפק בזה. מ"מ מסיק שיש בו בישול ע"ש. וכ"נ בב"י סי' צ"ג ושאר אחרונים במ"ש בפירוש דברי בעה"ע ע"ש. וע' שו"ת רעק"א סי' פ"ג. ומה לנו להביא ראיות מאחרונים אחרי שהגמ"ר וראבי"ה והרמ"א שהביאם ס"ל הכי שכתבו שאסור לחתות אש תחת קדירת נכרי. וסברת הכו"פ תכון על בישול שאר דברים בקדירה. שבזה אין לחוש לבישול הבלוע וכנ"ל:

ואין להקשות דמ"מ כשחותה או מנער הקדירה כבר נתבשל התבשיל כמאכל בן דרוסאי. ושוב הו"ל בישול אחר בישול בשר וחלב שכבר נתבשלו יחד. ז"א דכבר כתבו האחרונים דבב"ח בעינן בישול כל צרכו. וכל שלא נתבשל כל' צרכו חייב על בישולו משום מבשל וכלשון הש"ס בחולין ק"ח ע"ב שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו ופירש"י שנתבשל כל צרכו. וע' בפמ"ג בפתיחה לה' בב"ח בזה:

מ

והפמ"ג סי' פ"ז בש"ד סקי"ח כתב דבב"ח בלוע בקדירה אם יופלט לחוץ ויתבשל אין בזה משום בישול בב"ח. מפני שאין דרך בישול בכך. נראה דעתו דגם בזה יש בישול אחר בישול. רק שאין דרך בישול בכך. וקשה דא"כ למה כתב אח"כ דמבשל הבשר בקדירה של חלב הוי דרך בישול. כיון דלבשל הבלוע בכלי אינו דרך בישול. וגם דהא וודאי בישל הבשר עם מים. ובכ"ז מיקרי בישול עם הבלוע בקדירה. דהא בשר לבדו אינו בישול רק טיגון כידוע. וא"כ נימא דה"ה בלוע בב"ח כשמתבשל ע"י מים שמבשל בקדירה ליהוי כמבשל בב"ח. אבל עיקר הסברא כמש"ל שכיון שכבר נתבשלו הבשר והחלב ביחד שוב אין בישול אחר בישול. ואולי גם כוונת הפמ"ג הוא כן דבישול אחר בישול כזה לא מיקרי בישול. אכן בסי' ק"ה במשבצות ססק"ב כתב מהאו"ה דבחתיכה שנתבשלה בחלב שוב אין בה איסור בישול. ועל מש"ש דחתיכה כבושה בחלב יש בה איסור בישול. כתב הפמ"ג שם שצ"ע. והיינו דהסברא כמש"ל דכיון שכבר נתאחדו החלב והבשר יחד ע"י הכבישה. שוב הבישול אינו מוסיף מאומה בהתאחדותם. ואטו אם טיגן בשר בחמאה לשיטת הפוסקים שטיגון הוי דרבנן. נימא שאם אח"כ יבשל הבשר המטוגן במים יהא חייב משום מבשל. וסברת ההגש"ד נראה שהתאחדות שע"י בישול היא יתירה הרבה מהתאחדות שע"י כבישה ועוי"ל בזה ואקצר כי אכ"מ:

מא

ובחולין ק"ח ע"ב איתא חצי זית בשר וחצי זית חלב רב אמר לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו. ממ"נ אי מצטרפין אבישול נמי לילקי ואי לא מצטרפין אאכילה נמי לא לילקי. לעולם לא מצטרפין ובבא מיורה גדולה. ולוי אמר אף לוקה על בישולו וכן תני לוי במתניתא כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו. נראה מזה שאף שכבר נתבשלו הבשר וחלב יחד ביורה גדולה. בכ"ז חייב על בישולם ללוי והכי קיי"ל. ואף לרב דס"ל אינו לוקה. היינו משום דס"ל דבעינן לענין איסור בב"ח שיהא כשיעור מן הבשר לבד ומן החלב לבד וכפירש"י שם. ורק לענין אכילה מצטרפין כיון שכבר נקרא עליהם שם איסור בב"ח ביורה גדולה. אבל לענין איסור בישול שמבשלם עוד הפעם צריך שיהא כעת בכל אחד כשיעור. דלענין בישול אין נ"מ בזה שמקודם היה כשיעור וכמובן. וא"כ מוכח להדיא דאף שכבר נתבשלו הבב"ח יחד בכ"ז יש איסור בישול. אכן רש"י פירש שם דלצדדין קאמר רב. ודקאמר אינו לוקה על בישולו היינו בחצי זית בשר וחצי זית חלב שלא נתבשלו עדיין ע"ש. הרי מבואר דמשום דבכה"ג אין בישול אחר בישול. לזה פירש"י דאיירי שלא נתבשלו עדיין כלל:

מב

ולכאורה אין ראיה מפירש"י דהא רש"י פירש שם הסברא דלרב אין מצטרפין משום שכ"א היתר בפ"ע וא"א לקרוא עליהם שם איסור עד שיהא שיעור כזית מכל אחד. אבל בבא מיורה גדולה שהיה שם שיעור מכל אחד. כבר נקרא שם איסור בב"ח עליהם ומצטרפים ע"ש. וא"כ י"ל דאף לענין בישול חייב אם בא מיורה גדולה דשפיר יש בישול אחר בישול אף אם כבר נתבשלו יחד. וכיון שכבר נקרא שם איסור עליהם שפיר מצטרפין להדדי. והסברא י"ל דכיון דבב"ח מדאורייתא טעם כעיקר. א"כ הוי החצי זית חלב שמובלע מבשר כבשר. וא"כ יש כאן כזית בשר. וכן החצי זית בשר שמובלע מחלב הוי כחלב דטעם כעיקר והרי כאן כזית חלב. ובפרט דהא חתיכה נע"נ. ולזה פירש"י דהא דאין לוקה על בישולו איירי שלא נתבשלו כלל עדיין. וממילא מבואר שיש בישול אחר בישול אף אם כבר נתבשלו יחד. אבל באמת ז"א מכמה טעמים והעיקר כמש"ל דבכה"ג חייב משום בישול. ובתוספתא פ"ג דמכות מפורש דלוי איירי בלא נתבשלו כלל ע"ש:

מג

עכ"פ בחותה או מגיס בקדירה של נכרי שמבשלים בה בשר יש חשש מבשל בב"ח מפני החלב הבלוע בקדירה. ואף שכבר נתבשל עם בשר. בכ"ז עתה כשחוזר ומתבשל עם הבשר שמבשל כעת. שפיר הוי מבשל בב"ח כמש"ל דמשום שנתבשל עם בשר לא בטל ממנו שם חלב וכן בבשר וכמ"ש הרעק"א בתשובה סי' פ"ד. וכן אם הכף בן יומו מחלב ג"כ יש חשש בישול בב"ח על החלב שבכף קודם שפולט החלב ומתבטל בקדירה וכמש"ל. ואף שאפשר שבכף נבלע בו מכבר גם בשר: בכ"ז יש על החלב הבלוע בו איסור בישול בב"ח עם הבשר שבקדירה כעת וכנ"ל. וז"ב:

מד

ובאמת לשיטת הטור א"ח סי' שי"ח וש"פ הובאו בב"י שם דס"ל שאף אם נתבשל כל צרכו ג"כ יש בישול אם נצטנן מבישול הראשון. שפיר י"ל דבחולין ק"ח ע"ב שפיר קאי הא דלוקה על בישולו גם על בא מיורה גדולה. ואיירי שנצטנן. ולא נצטרך לומר דלצדדין קאמר רב כפירש"י שם. ואף להרמב"ם בפ"ט מה' שבת וש"פ דס"ל שאין בישול אחר בישול. בכ"ז הא מבואר מדבריו שם שאף שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בכ"ז הגומר בישולו חייב משום מבשל ע"ש במפרשים. וכ"כ הב"י סי' שי"ח בדעתו. וא"כ המבשלו עד כמאכל ב"ד חייב והגומר בישולו ג"כ חייב. וא"כ בב"ח ג"כ שפיר י"ל שביורה הגדולה נתבשל כמאכל ב"ד ואח"כ גמר בישולו ובהא פליגי רב ולוי. ולא נצטרך לומר לצדדין קאמר. וזה וודאי אין לומר דבב"ח בעינן דווקא כל צרכו. ועל בישול כמאכל ב"ד פטור. דוודאי חייב כמו דחשיב מבשל גבי שבת. וכ"כ הפר"ח סי' פ"ז ס"ק ג' דמבשל כמאב"ד חייב בב"ח. והפמ"ג הקשה עליו בפתיחה לה' בב"ח דהא רש"י פירש שנתבשל כל צרכו. אבל הריטב"א פירש באמת שנתבשל כמב"ד וחולק על רש"י ע"ש. ובתוספתא פ"ג דמכות הלשון כדי שיהא נאכל מחמת בישולו. משמע שנאכל לכל אדם. וצ"ל להריטב"א דקאי שנאכל לשום אדם והיינו כמאב"ד. ולפ"ז י"ל דהפר"ח סובר כהריטב"א. ובאמת א"צ לזה. די"ל כמש"ל דמבשל כמאב"ד חייב והגומר בישולו ג"כ חייב וכמו גבי שבת כמש"ל:

מה

ועפ"ז נראה לבאר הא דבחולין ק"ח בתר הא דחייב בחצי זית בשר וחצי זית חלב חייב על בישולו קתני בברייתא ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו. וקשה דמה שייכות דין זה בשיעור בישול לדין שחייב בחצי זית. והו"ל למיתני באפי נפשה לענין שיעור בישול בב"ח. והנה בתוספתא דמכות פ"ג קתני דהמבשל חצי זית בשר וח"ז חלב חייב וכשם שחייב על בישולו חייב על אכילתו. כמה יבשל ויהא חייב כל שנאכל מחמת בישולו. וזה א"ש דקתני דין חיוב מלקות על בישול בב"ח ומפרש שיעור הכמות ושיעור האיכות. אבל הכא דקתני כשם שחייב על אכילתו וכו' נראה מזה דלאו היינו תוספתא דמכות. רק קאי על הבא מיורה גדולה. ולהכי פשיטא ליה טפי אכילתו מבישולו. משום דבאכילה אף רב מודה. וא"כ קשה דהא הוי בישול אחר בישול. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דלהכי מסיק הברייתא דמשום מבשל חייב עד שיתבשל כל צרכו. ושפיר משכחת לה שנתבשל ביורה גדולה כמאב"ד ונאסר משום בב"ח. ושוב נטל ממנו ח"ז בשר וח"ז חלב וגמר בישולם וחייב שנית משום מבשל בב"ח. ולזה קאמרה הברייתא שפיר דכשם שחייב על אכילתו חייב על בישולו. ואצ"ל לצדדין קתני. וגם דבלשון כשם אין שייך כ"כ לומר לצדדין כמובן. אבל בתוספתא דמכות דקתני מקודם דין בישול. שפיר נקיט כשם שחייב וכו' משום דבישול פשוט יותר. דבאכילה י"ל דאכילה דבשר ושתיה דחלב לא מצטרפי וכמו דקיי"ל ביה"כ ביומא ע"ג ע"ב. לזה קאמר דמצטרפין. ונראה עוד דבמכות דקתני כמה יבשל ויהא חייב. קתני כל שנאכל מחמת בישולו. והכוונה אף שנאכל רק למקצת בנ"א כגון לבן דרוסאי וחביריו. דלחיוב סגי בהכי וכמו בשבת. אבל הכא דקאי על הבא מיורה גדולה. קאמר ובאיזה בישול אמרו. פי' באיזה בישול אפשר שיהא חייב בזה אף שכבר נתבשל עכ"פ כמאב"ד. וקאמר בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו. ופירש"י שנכרים אוכלים. והיינו שראוי לכל אדם מפני שנתבשל כל צרכו. ונקיט נכרים מפני שאסור לישראל באכילה. וטעון טעימת קפילא כמו בחולין צ"ח. וכן קרי הש"ס בחולין קכ"ט ע"ב לנכרים בלשון אחרים ע"ש

מו

ולכאורה י"ל דאף דבשבת חייב בכמאב"ד. מ"מ בב"ח פטור עד שיבשל כל צרכו. דבשבת תלוי בדעתו וכיון דאחשבה לבישולו וחשב לבשל רק כמאב"ד שפיר חייב דשם מלאכת מחשבת בעינן. וגם י"ל דהא יליף לה ממשכן שהיה שם מבשל סמנים. ובסמנים שלא הוצרכו לאכילה בישלום רק בערך שליש בישולו שיקלוט המראה מהם ולא יותר אבל בב"ח דכתיב בקרא להדיא לא תבשל. וגם איסור אכילה נכלל בלשון בישול כדאיתא בש"ס. לזה אמרינן שצריך בישול שראוי לאכילה לכל אדם. ואף אם חפץ לאכול מקודם. בטלה דעתו ולא מהני מחשבה. אבל באמת ז"א דהא בשבת חייב מבשל כמאב"ד אף שדעתו לגמור בישולו וכמבואר בפוסקים. וגם דמסמנים שפיר יש ללמוד שיבשל כל צרכו. וכמו בסמנים מבשל כל צרכם לצביעה. כי כל דבר שיעור צרכו לפי הענין שמתבשל בשבילו. ולזאת נראה שאין לחלק בין שבת לבב"ח. ואפשר לומר דאף הסוברים בשבת דאין בישול אחר בישול. מ"מ אם יקח בשר מבושל כבר ויקח מים שנתבשלו בפ"ע ויבשלם יחד זה עם זה. י"ל דשפיר חייב משום בישול וכמש"ל גבי בב"ח. משום שעתה ע"י בישולו יתאחדו הבשר והמים ומיקרי מבשל. אך י"ל דילפינן ממשכן. ושם אין דרך בישול כלל לבשל סמנים שכבר נתבשלו. כי בבישול שני לא יצבעו כהוגן. אבל בב"ח דלא שייך זה. לזה כתבו הפוסקים דכ"ע מודו דיש בישול אחר בישול וכמ"ש הפמ"ג בסי' פ"ז בש"ד סקי"ח:

מז

ובאמת קשה לי טובא לפמ"ש הב"י סי' שי"ח בשם הסמ"ק והטור לדעת רש"י דאף אם נתבשל כל צרכו ג"כ חייב משום מבשל אם נצטנן כבר ומצטמק ויפה לו. וא"כ גם בב"ח נימא הכי. ולמה קאמר הכא שאינו חייב רק עד שיתבשל כל צרכו. ואינימא כפשוטו דכל זמן שלא נתבשל כל צרכו פטור ולא דמי לשבת הוי א"ש. דמפרש שיעור הבישול שיהא חייב ומ"מ בתר הכי אם נצטנן וחוזר ומבשל ג"כ חייב. אבל לפמש"ל הכוונה שחייב עד כמאב"ד וחייב ממאב"ד עד גמר בישולו. א"כ הו"ל למיתני שחייב לעולם. ודוחק לומר משום דבנתבשל כ"צ בעי צינון. משא"כ בנתבשל כמאב"ד וכמ"ש בב"י שם. כיון דמ"מ יש אופן להתחייב בבישול אחר בישול. וגם בפשטות הש"ס בביצה י"ב דאמרינן שהמבשל גיד בחלב ביו"ט חייב על בישולו משום מבעיר ומשום מבשל ביו"ט ומשום מבשל בב"ח. משמע דחיוב בישול ביו"ט ובישול בב"ח בהדדי קאתו. והיינו בכמאב"ד שזהו שיעור בישול בשבת ויו"ט. ואף דמשום מבעיר חייב תיכף בהבערתו. מ"מ בישול משמע דבחד גוונא הוא. אך י"ל דאיירי שעמד שם גיד בחלב והוא נתן את האור דחייב משום מבעיר. וחייב נמי משום מבשל כדאיתא בביצה ל"ד. וכל אחד בא במועדו. על בישול ביו"ט כשנתבשל כמאב"ד. ועל בישול בב"ח כשנתבשל כל צרכו. ולא הוי התראת ספק שמא לא יתבשל. כיון שעומד להתבשל אם לא יעשו מעשה לעכב הבישול. וכמ"ש התוס' בגיטין ל"ג ע"א דהיכא דבעינן קום ועשה לא הוי התראת ספק וע' תוס' מכות ט"ו ע"ב. עכ"פ קשה כנ"ל. ודוחק לומר דבב"ח הוי מצטמק ורע לו. וגם דיש מקום לומר דמצטמק ורע לו חייב בב"ח. ורק בשבת פטור משום דהוי מקלקל ופס"ר דלא ניחא ליה. כי חפץ רק לחממו אבל לא לבשלו ואכמ"ל בזה. וכעין זה קשה לי בדברי הרא"ש פ"ב דע"ז סי' ל"ב שכתב די"א שאם בישל נכרי כמאב"ד אסור משום בישולי עכו"ם אף שגמרו ישראל משום דאין בישול אחר בישול. ודחה הרא"ש דהא דאמרו בזה דכמאב"ד הוי בישול. הוא רק להקל ולא להחמיר וקולא הוא גבי שלקות נכרים ע"ש. וקשה דהא הרא"ש בעצמו ס"ל בפ"ג דשבת סימן י"א שאם כבר נתבשל כמאב"ד וגמר הבישול כל צרכו חייב משום מבשל וכמ"ש הב"י בשמו ג"כ ר"ס שי"ח ע"ש. וא"כ יש בזה בישול אחר בישול מדינא. ודוחק לומר הסברא משום דבעי שם צינון. וצ"ל דבע"ז קאי להפוסקים דס"ל שאחר שנתבשל כמאב"ד ליכא שוב דין בישול והובאו בב"י שם ועוי"ל ואכמ"ל:

מח

ובישוב זה נראה לפמ"ש הטור בסי' שי"ח דרק בתבשיל שיש בו מרק יש בישול אחר בישול אבל לא בדבר יבש. ולפ"ז י"ל שהבישול הוא רק על המרק ולא על הדבר גוש שבמרק. ולזה בב"ח נהי שבחלב יש בישול אחר בישול אבל בבשר אין שייך בישול אח"ב לכ"ע. ולזה אין חייב על בישולו כי אינו מבשל רק החלב לבדו. ולפ"ז יש מקום לומר שאף בב"ח הבלוע ע"י בישול בקדירה אם כבר נצטנן יהא בו איסור בישול ע"י מים. כי אינו רק טעם בלוע ולא דבר גוש. אך נראה שז"א דמ"מ אין זה דבר לח דנימא שיהא בו בישול אח"ב. והא גם בכל דבר יש לחלוחית וכמ"ש הרא"ש פ"ג דשבת אות י"ז. וע"ש בק"נ אות ל"ח שהלחלוחית שבבשר מתבשל ע"ש. וע"כ צ"ל דמ"מ לענין בישול אח"ב בעינן דבר לח וצלול ממש וכמ"ש הרא"מ הובא בטור וב"י סי' שי"ח. [ולפ"ז י"ל דגבי שבת בכה"ג אין הדבר גוש מצטרף להמרק לענין שיעור גרוגרות ואכמ"ל בזה]:

מט

עכ"פ נתבאר מדברינו. דשפיר יש לפרש דהא דקאמר לוי שחייב על בישולו. מצי קאי אף על הבא מיורה גדולה וכשהשלים בישולו כל צרכו שמקודם היה רק כמאב"ד וא"כ יקשה למה פירש"י דלצדדין קאמר רב. ונראה דכוונת רש"י לא לצדדין ממש רק דהא דחייב על אכילתו הוא רק בבא מיורה גדולה והא דאין חייב על בישולו הוא בכל גוונא אף בבא לבשל מתחילה. אבל שפיר מצי איירי גם בבא מיורה גדולה וכגון שלא נתבשל רק כמאב"ד כמש"ל. ובאמת לצדדין ממש דחוק מאוד לשון הש"ס דפשטות הלשון משמע דקאי על אותו חצי זית שחייב על אכילתו. ולפמ"ש א"ש. וכ"ז כשנתבשל כ"צ אבל כשנתבשל כמאב"ד ואח"כ גמרו כ"צ חייב אף ביבש בלא מרק כמ"ש הב"י בסי' שי"ח ע"ש:

נ

וכ"ז לשיטת רש"י שבישול הוא כל צרכו. אכן לפמ"ש הריטב"א בחולין דבב"ח הוי בישול כמאב"ד ולשיטת הרשב"א בחי' פ' כירה גבי שבת וש"פ שם דאחר שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו בישול. א"כ ע"כ צ"ל דלצדדין קאמר לגמרי. והא דקאמר רב דא"ח על בישולו ולוי אמר חייב קאי על בשר וחלב שלא נתבשלו כלל והוא דוחק גדול כמש"ל. והנראה דהנה מבואר בפוסקים דהיכא דיש איסור בישול דאורייתא אסור להשהות בשבת והיכא דהוי רק דרבנן מותר. ע' בראשונים פ' כירה ובב"י סי' שי"ח ובהגר"א שם. והנה הרשב"א בחידושיו פ' כירה שהביא דעת רב האי גאון והסכים לדבריו דס"ל שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו בישול מדאורייתא פוסק שם שמותר להשהות אף במצטמק ויפה לו ע"ש. וא"כ רב דס"ל בשבת ל"ח מצטמק ויפה לו אסור להשהות. ע"כ ס"ל דיש בישול אף אחר שנתבשל כמאב"ד ע"ש שנראה כן בדברי הרשב"א. וא"כ הכא דאיירי רב. שפיר רב לטעמיה דס"ל שיש בישול אחר בישול. ושפיר קאמר שאף שבא מיורה גדולה אלו היה כזית בכל אחד היה חייב על בישולו. וה"נ ס"ל ללוי. וברייתא דמייתי הש"ס שם צ"ל דהיינו ברייתא שבתוספתא פ"ח דחולין ופ"ג דמכות דאיירי לענין מלקות על בישול בב"ח לכתחילה. ואולי צ"ל באמת כשם שלוקה על בישולו כך לוקה על אכילתו כדאיתא בתוספתא שם דשם איירי מקודם בדין בישול וכמש"ל. ולוי מייתי ראיה מינה דסגי בחצי זית מכל אחד. ויש לעיין בזה עוד לשיטת הרמב"ן בפ' כירה שם וההכרח לקצר:

נא

והכרו"פ סי' פ"ז הביא עוד ראיה שבלוע אין בו בישול מהא דבסי' צ"ב בטיפת חלב שנוער הקדירה ואין חוששין לבישול בב"ח. והנה כבר כתבו שם בסי' צ"ב המפרשים כמה תירוצים וחילוקים ע"ז דלק"מ ולא אאריך בזה. והישועו"י בסי' פ"ז כתב ראיה ממ"ש הרמב"ן שלזה לא הגעילו במלחמת סיחון ועוג מפני שהותר להם כתלי דחזירי. וקשה דמ"מ היה להגעיל בשביל הבב"ח הבלוע שכשיבשל בכלים ההם יהיה מבשל בב"ח. וע"כ צ"ל שאין בבלוע משום מבשל בב"ח. ולענ"ד אינה ראיה די"ל שבכלים הידועים שהם בני יומן מבשר או חלב לא בישלו בהם ביומו בשר או חלב. ולא הוצרכו להגעילם כי היו יכולים לבשל ביומו מאכל אחר. וגם כי הלא ידוע שבמדבר לא היה מצוי להם כ"כ בשר וחלב ועיקר אכילתם היה מן. ועיקר ההגעלה הוצרכה משום בליעת איסור בב"ח ושאר איסורים שעי"ז אסור לבשל בהם כל דבר. ועפ"ז י"ל קושיית המפרשים היכי יליף הש"ס טעם כעיקר מגיעולי מדין הא י"ל שהגעילו מפני בב"ח דהוי טע"כ לכ"ע ואכמ"ל בזה:

נב

ובאמת בכמה אחרונים משמע דס"ל דבב"ח שנתבשלו ביחד ג"כ יש בישול אחר בישול לכ"ע. וכ"נ דעת ההגמ"ר והרמ"א סי' פ"ז אך אין זה נצרך לנ"ד כמש"ל דלענין לבשל בשר או חלב שפיר הוי בישול לכ"ע עם בב"ח שכבר נתבשל. [וע' כרו"פ סי' צ"ב סק"ד שכתב בשם מהר"י ל"ס אשר הלחלוחית מתבשל תיכף וע"ש מ"ש בתוספתא דחולין פ"ח. ולענ"ד ברור שהוא ט"ס בתוספתא שם וצ"ל כמה יתבשל ויהא חייב וכן הגירסא להדיא בתוספתא דמכות פ"ג ע"ש] וע' בשבות יעקב סי' ל"ח שכתב דבב"ח אף שכבר נתבשלו יחד יש בישול אחר בישול. והביא שם שכ"כ גם האליהו זוטא סי' תרע"ג ואינו ת"י. וכ"כ הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ט במשבצות ס"ק י"א שכן עיקר שיש בישול אחר בישול בב"ח אף שמקודם נתבשלו יחד ע"ש:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה