שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מב · כז
ועוד נראה דבאמת צריך להבין מה חילוק בין מתכוין לשאינו מתכוין וכן מ"ש הט"ז דהיינו דווקא היכא דלא אפשר בענין אחר מנ"ל חילוק זה וא"ל דהיינו משום דקיי"ל דבר שאין מתכוין מותר כר"ש ובעי לא אפשר כדאיתא בפסחים כ"ה דבעי לחד לישנא לא אפשר ולא מכוין. ז"א דהא כתבו שם התוס' דהיינו כשאינו פסיק רישא. והכא הוי פס"ר ואסור לכ"ע וכ"כ התוס' בשבת כ"ט גבי מוכרי כסות דבעי שלא יהא פס"ר. ובפרט להראב"ד וש"פ דס"ל שאסור לבטל מדאורייתא. דוודאי אסור בפס"ר. ונראה הטעם דהוי פס"ר דלא ניחא לי'. וס"ל דשרי אף בשאר איסורים. והכא לא ניחא לי' שיפלוט האיסור ויתערב בהיתר. ועפ"ז מיושב שפיר קושיית השעה"מ שהזכרנו על התוס' והר"ן. דבפסחים שם אזיל אליבא דרב. ורב ס"ל בכתובות דף ו' כר' יהודה דדבר שא"מ אסור. ולזה הוכרחו התוס' והר"ן לתרץ באופן אחר. ואף להסוברים דהא דאין מבטלין הוא דרבנן. מ"מ אף בדרבנן ס"ל לר"י דדשא"מ אסור כמבואר בפוסקים. ועת"ו שבת מ"א ע"ב ויומא ל"ה. ומ"ש המהר"ם מר"ב בתשובה הטעם שאינו מתכוין צ"ע לפ"ז. וצ"ל שעיקר טעמו שם משום דהוי רק משהו וכמש"ש מקודם ולא מיקרי ביטול כלל כי אין בו ממש וכמ"ש הרשב"א בהסבר זה בתה"א ומה"ב שם. ועוי"ל בזה. ועכ"פ נתישבו דברי התוס' והר"ן. וכ"ע ס"ל דשרי באינו מתכוין. ולזה כתב הט"ז דבעי לא אפשר דבאפשר א"כ מיחזי דהוי פס"ר דניחא לי' כיון שאינו עושה באופן שלא יהא איסור. וכ"כ המהר"מ מר"ב בתשו' שם להדיא דהיכא דאפשר בהגעלה אסור אף שאינו מתכוין ע"ש: