שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מא · יא
ובזה מיושב קושיית התו' ביבמות פ"ב ע"ב ד"ה אר"י ובכמה דוכתי למה פסול בנתן סאה ונטל סאה ברובו נימא קמא קמא בטיל. דהכא באמת לאו מדין ביטול אתינן עלה דהא אין מבטלין איסור לכתחילה וכדמקשה הירושלמי כנ"ל. ורק מצד שכך הוא שיעורה של מקוה שיהא רוב מים כשרים. וא"כ לא שייך כאן קמא קמא בטיל. ולכאורה קשה דא"כ היכי קאמר הש"ס ביבמות שם לחד שינויא דסגי במחצה מים כשרים לר' יוחנן משום דמים שאובים דרבנן. וקשה דהא מ"מ שיעור מקוה הוא ברוב מים כשרים ומה מהני מחצה. אבל באמת הדבר נכון דלכאורה קושיית הש"ס שם צ"ע דאטו לר' יוחנן לא בעי בדרבנן ביטול ברוב. הא לא קאמר שם רק היכא שיש ספק לאיזה נפל מקילינן בדרבנן בלא רוב. ומאי מקשה ממקוה. אבל הכוונה פשוטה דגם הכא יש ספק אם הסאה שנטל היתה ממי המקוה או מן השאובין ומי פירות יעו"ש בתוד"ה נתן. ובפרט להגירסא במנחות ל' ע"ב דר' יוחנן ס"ל דהלכה כר"ש שזורי רק במסוכן ותרומ"ע של דמאי. וממילא מוכח דס"ל דהלכה כחכמים דר"ש שזורי בר"ה י"ג ע"ב דס"ל דאין בילה ע"ש. וע"ש בתו' במנחות ובר"ה שם לענין הגירסא בזה. וא"כ כיון דאין בילה הוי ספק מה היא הסאה שנטל וכנ"ל. ושפיר מקשה הש"ס דבדרבנן לא נצריך רוב לר"י. ומשני דבאמת ל"צ רוב. ובתירוץ בתרא קאמר דשאני התם שאמרינן שאני אומר ופירש"י דהכא ליכא למימר שאני אומר דמיא מיבלבלי וליכא למימר חזר ונטלה. הכוונה דאף שאין בילה מ"מ א"א לומר שכל הסאה היא אותה הסאה שנתן בתוכה. ורק על רוב או מיעוט יש להסתפק ולא על כולה וכ"ה לשון רש"י בר"ה י"ג ע"ב בפירושו על אין בילה שהספק הוא על הרוב ולא על כולה. משא"כ בשתי קופות שפיר י"ל שנפלה תרומה לתוך תרומה ואף דבזבחים דף פ' משמע דאי אין בילה יש לספק ולומר שלקח כולו רק ממין אחד יעו"ש לא דמי להכא דהוי סאה שלימה ע"ש בפירש"י. ויש להאריך בענין זה ובענין ברירה וע' תו' חולין קל"ה ע"ב וגיטין מ"ז ע"ב ואכמ"ל בזה ועטו"א בר"ה י"ג ובאבני שוהם שם. ומפרש"י הנ"ל מוכח כפירושי בס"ד דרק לשינויא בתרא הוצרך לומר דא"א שיקח הסאה שנתן. אבל לשינויא קמא ולהמקשן היינו טעמא דל"צ רובא משום שתולין שנטל מה שנתן. ועפמ"ש מיושב קושיית התו' שם בד"ה דלא נישקול דהא מפורש בכמה משניות במקואות דבשאובין בעי רוב כשרים. והיא תמיהה עצומה גם על המקשן למה מקשה מהא דפ"ז דמקואות בנתן סאה ונטל סאה והוצרך להביא דברי ר' יוחנן עד רובו. הא הוי מצי להקשות מכמה משניות הקודמים שם שמפורש דבעי רוב וכמ"ש התו'. וצ"ל שהתו' הקשו על התרצן לפי שעל המקשן י"ל דבעי לאקשויי מדר"י אדר"י. אכן לפמ"ש א"ש בס"ד דוודאי בעלמא בעי רובא בדרבנן לכ"ע. ורק הכא שי"ל שנטל אותה סאה שנתן מקשה לר"י. ומשני דבאמת ל"צ רובא ואבע"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר והיינו כמש"ל. וע' חי' הרמב"ן ביבמות שם ובתוה"א בשער התערובות שהביא דבריו ואקצר. וכ"נ בנימוקי יוסף שפירש כן. וע' בבעה"נ בשער המים: