שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן לה
בא לפני עוף שבמקום הבוקא דאטמא היה בולט לפנים איזה דבר. ובדקתי וראיתי שהבוקא דאטמא עם האסיתא נשמטו ממקומם ונכנסו לפנים. ולכאורה יש לדון שכיון שהבוכנא דבוקה באסיתא. מה איכפת לנו שהאסיתא נשמטה ונכנסה לפנים. ואף דמ"מ הרי נשמטה הבוקא ממקומה. בכ"ז י"ל שאפשר שהיו יכולים להדביקה במקומה והיתה חיה. וכדין כל טריפות דהיכא דהוי מהני רפואה לא הוי טריפה כדאיתא בחולין דף נ"ד דאי בדרי לה סמא הוי חיי כשירה. ונראה דלהכי בנשמט בלא איעכול כשר מדינא דגמרא. ורק משום שאין אנו בקיאים מהו איעכול החמירו. ע' יו"ד סי' נ"ה. משום דבלא איעכול אי בדרי לה סמא הוי חיי. ואף דמבואר באחרונים שאם נשברה האסיתא הוי כנשמט. זה רק כשנשברה ונבקעה אמרינן שהבוכנא נתנדנדה עי"ז ממקומה והוי כנשמטה וכמ"ש האחרונים סברא זו אבל בנ"ד שהבוכנא דבוקה היטב באסיתא. ורק שכל האסיתא נפרדה מעצמות הגוף ונכנסה לפנים. אפשר שהיה שב למקומו והיה מתחבר שם. ועכ"פ ע"י רפואה היה אפשר לעשות כן וכנ"ל:
ויש להביא קצת ראיה מדאמרינן בחולין נ"ד דלר' יוחנן דאמר אלו טריפות דווקא ממעטינן דרב מתנא בבוקא דשף מדוכתא דאף דדמי לנטולה מ"מ כשירה. וקשה ל"ל לאוקמא בגוונא שיחלוק על הא דר"מ. נימא דממעט בכה"ג שנשמטה גם האסיתא. דודאי דמי לנטולה ומ"מ כשירה כנ"ל. וע"כ צ"ל דלרב מתנא גם בכה"ג טריפה. ועוד יש להביא ראיה דלמה מייתי שם הא דרב מתנא הו"ל לאתויי הא דאיתא בחולין נ"ז דשמוטת ירך טריפה. ועו"ק דהא ר' יוחנן גופיה קאמר בדף נ"ז ע"ב דשמוטת ירך טריפה. והיכי קאמר הכא דכשירה. וכן הקשו התוס' בדף נ"ז ע"א ד"ה שמוטת. ומה שכתבו התוס' שם דאיירי דאיעכול ניביה וכמ"ש התוס' בדף מ"ג ע"א ד"ה הנך דר"י מודה דטריפה באיעכול. דחוק קצת לענ"ד. דכל כה"ג הו"ל לר' יוחנן לפרש בדבריו דאיירי באיעכול. כיון דאמר התם דאלו טריפות דווקא אבל לפמ"ש י"ל דשמוטת ירך היינו שנשמטה הקולית עם האסיתא ועפ"ז יש ליישב קושיית תוס' בדף מ"ג ד"ה הנך שהקשו לר"י דלא ס"ל דרב מתנא. מאי נינהו י"ח טריפות. ולפמ"ש י"ל דחשיב שמוטת ירך בגוונא שהזכרנו. ומיושב ג"כ מה שהקשו התו' בדף נ"ז ד"ה שמוטת למה קרי לה שם שמוטה. ובדף נ"ד בוקא דשף מדוכתא. ומה שתרצו התוס' דאיירי באיעכול ניביה. צ"ע דהא גם באפסיק ניביה נופל לשון שמוטה כמובן: אבל לפמ"ש א"ש דשמוטה קרי מה שנשמט כל אבר הירך עם האסיתא:
ועפ"ז נראה דהא דאמרינן בחולין כ"א ניטל הירך וחלל שלה ניכר נבילה. וקאמרינן היכי דמי חלל שלה ניכר כגון שרבוצה ונראית חסירה. וע"ש בפירש"י שנדחק מאוד בפירוש דבר זה. ועדיין אינו מובן דמה צריך פירוש לזה דהא ידוע שירך נקרא כל הרגל. וממילא אם ניטל ניכר החסרון לפירש"י. ואם הכוונה שניטל כל הבשר ג"כ כפירש"י שם. הו"ל לפרושי הכי שניטל הירך עם הבשר. וכהא דאמרינן התם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה. ולפמ"ש א"ש דהכוונה שניטל הירך עם האסיתא. והיינו דמפרש שנראית חסירה. שכשניטלה האסיתא נעשה נקב וחסרון בגוף הבהמה. ויהא נראה החסרון אף כשהיא רבוצה. ולגירסא דאיתא בחולין ל"ב ונדה כ"ד ניטל ירך וחלל שלה נראה פירושי יותר מוכרח. כי לשון שניטל החלל אין לו ביאור כלל. אבל לפמ"ש א"ש שהאסיתא מיקרי חלל של הירך לפי שהירך תקוע בחלל האסיתא. ודמפרש הש"ס היכי דמי. הכוונה שלא נפרש שנשברו צידי האסיתא באופן שלא נשאר שם חלל. אבל גוף האסיתא במקומה עומדת. לזה מפרש הש"ס דאיירי שניטלה לגמרי וניכר החסרון בגוף. ועפ"ז יש ליישב ג"כ קושיית התוס' בחולין ל"ב ע"ב שהקשו מאי פריך הש"ס שם דליחשוב בטריפות הא דניטל הירך וחלל שלה ניכר. דהא כבר נמנה בי"ח טריפות בהמה שנחתכו רגליה. ולפמ"ש א"ש דשאני הכא שנשמטה האסיתא. שי"ל דהתם היה אפשר לחבר האסיתא לגוף ובדרי לה סמא וחיי ושפיר הוי טריפות בפ"ע. ואף דבשף מדוכתיה בעינן איעכול ניביה. מ"מ בנ"ד טריפה אף דלא איעכול. דכיון שנשמטה כל האסיתא. אין שייך כלל לומר שיש ממשות בניבים המחוברים להאסיתא שכבר נשמטה מהגוף. וכעין זה כתב הר"ן פא"ט שכשניטל הירך טריפה אף אם לא איעכול ניבי' רק נפסקו דכיון שניטל הירך שוב לא יתחברו. והאחרונים נחלקו בכוונתו אם איירי שהירך תלוי בגוף רק שאין עור ובשר חופין רובו. או שניטל לגמרי ואכמ"ל בזה. וכן יש לדקדק מדברי הרשב"א בחידושיו בחולין נ"ז דבכה"ג טריפה. שכתב דמה שאסר ר"י בירך כנגדו התיר ביד. ויד היינו עצם המחובר עם העצם הגוף שנשמט מן השדרה עכ"ל. משמע מזה שמפרש הרשב"א הא דשמוטת הירך שנשמטה גם האסיתא שהיא הדבוקה בעצם על השדרה:
אכן באמת נראה שאין לנו לחדש טריפות מדעתינו. ואדרבה מדברי רש"י ותוס' ושאר ראשונים ואחרונים שהבאתי שלא פירשו כן הא דשמוטת ירך והא דניטל הירך וחלל שלה. מוכח דלא ס"ל דליהוי טריפה בכה"ג. וגם דבאמת אין שייך לפרש בזה הא דשמוטת ירך. דבנ"ד הוי שבורה ולא שמוטה. דהא נשברה האסיתא מחיבורה בעצם הגוף שדבוק לשדרה. וכן מסתבר דהא דנ"ד הוא רק שעצם הגוף שדבוק לשדרה נשבר משני צדדין. אבל הירך והאסיתא שלימים ויפים. וא"כ ודאי י"ל שהיה חוזר ומתחבר השבר. אלו לא היתה העוף או הבהמה הולכת ומנדנדת רגלה. וכן אלו הוו בדרי לה סמא הוי חיי. וכ"כ הפוסקים בטעם דנפסק ניביה כשירה. משום שכיון שלא נתעכלו היה חוזר ומתחבר. ולא מצינו טריפות כשנשבר עצם שדבוק לשדרה. ונהי דאם ניטל לגמרי וודאי דלא עדיפא מאלו ניטל הירך ונשארה האסיתא דטריפה לדידן דמחמרינן בכה"ג אף בנפסקו הניבים. אבל כשישנם מחוברים לפנינו ועור ובשר חופין כראוי. ורק שנשבר צידי העצם ממקום חיבורו. נראה שאין חשש בזה. ואין לך אלא מה שמנו חכמים בטריפות. ואף שקשה להקל בדבר שלא נמצא בפוסקים. אבל הסברא נותנת שהיא כשירה. וכדמוכח מפשטות דברי הראשונים שהזכרנו שנדחקו בפירושא דשמוטת הירך. וקצת ראשונים פירשו דאיירי בשמוטת הירך מהשוק ולא פירשו כנ"ל. משמע דבכה"ג אינו בכלל הטריפות. וזה וודאי דוחק לומר שהיה פשוט להם דטריפה. דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ועוד דזה אינו נקרא שמוטה רק שבורה. ולא מצינו שיחשבו שבר זה בכלל טריפות דשבורה. ומש"ל מחי' הרשב"א אינה ראיה כלל. דהא הרשב"א מפרש שם דשמוטת ירך היינו בוקא דשף ואיעכול ניביה. וא"כ לאו היינו שנשמטה האסיתא. ומ"ש שנשמט מן השדרה. הכוונה שקורא לעצם הגוף שדרה. לפי שהוא עצם שאליו מחובר חוט השדרה. וכן מסיק הרשב"א שם דשמוטת יד דמי לשמוטת גף שהוא עצם המחובר לגוף. אלמא דאיירי בבוקא דשף ולא שנשמטה גוף האסיתא. ועוד דזה לא מיקרי שמוטה רק שבורה כנ"ל:
ומ"מ למעשה אין להכשיר בזה. דהא כיון שנכנס העצם לפנים ע"י שנשבר ומתנדנד אנה ואנה. א"כ דמי למחט וקוץ בחלל הגוף דטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מאברים הפנימים. וכדאיתא בסי' נ"ד לענין נשבר הצלע דחיישינן לזה. ואף להפוסקים המצדדים שם להקל. היינו רק שם שאין דבר הדוחק את הצלע מבחוץ לפנים. ולזה אין לנו לחוש לזה. וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א סברא זו לחלק בין קוץ לצלע שנשבר ע"ש. אבל בנ"ד העוף בדרך הילוכו דוחק את הרגל לפנים לתוך הגוף ואף אם אינו הולך על הרגל השמוטה. בכ"ז לא ימלט שיגע בה בארץ. וכן ברביצתו על הארץ דוחק הרגל לפנים. ויש לחוש שפגע באיזה אבר בפנים. ואף שאין בו עוקץ ג"כ יש לחוש. ובפרט שהירך הוא ארוך ונכנס עמוק לתוך הגוף. וא"א לבדוק את אברים הפנימים כולם. דלא הוי כמקום ידוע שאנו בקיאים בבדיקה כמבואר בסי' ל"ג. וכ"כ הפוסקים בסי' נ"ג שאם עברה המכה מעבר לצלעות טריפה ע"ש. ולפ"ז הוי רק ספק טריפה שמא ניקבו אברים הפנימים. ונ"מ לענין תערובות ועוד כמה פרטים: