שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן כז
בשיפולי האונא הארוכה ועבה היה קרום כמראה בשר. וכפי שמצוי בשיפולי הריאה. וביותר מצוי כזה בשיפולי האומות וכבר מובא זה באחרונים. והנה מקרום זה יצאה סרכא לשומן הלב וכשאחזו הסרכא היה נמשך הקרום הדבוק לשיפולי האונא עמה ברוחב יותר מאצבע. אבל עצם הסרכא היה רק כחוט. ונחלקו הבודקים אם צריך להסיר כל הקרום הנמשך עם הסרכא או רק את החוט הדבוק. כי הבודק חצה החוט לשנים בעוביו ומשך חצי אחד לכאן וחצי אחד לכאן באופן שכל הסרכא כבר עברה ממקומה. אבל נשאר הקרום עוד בצדדים כנ"ל. וגם תחת גוף מקום הסרכא נשאר ג"כ עוד מהקרום הנ"ל כרוחב קש. אף שחוט הסרכא עבר מעל הקרום במקום הלז ועמד מן הצד כנ"ל:
והנה בגוף דין איזה נקרא סירכא ואיזה נקרא התפשטות כבר האריכו האחרונים הרבה. וע' לבש"ר סי' ל"ט ס"ק קמ"ו וס"ק קצ"ח. והעיקר מה שראוי לתפוס מדבריהם אשר כל שמגביהים הסירכא וניכר שנמשך עמה כעין קרום הדבוק לריאה צריך להסירו כי כל זה נקרא סרכא. אבל כשהקרום אינו עולה עם הסרכא. אף שבקליפת הסרכא נקלף מעל הריאה זה נקרא רק התפשטות וכמדומה שכן נוהגים כל הבודקים והמורים הבקיאים. ולכאורה יש להוכיח ממ"ש הרשב"א הובא בטור וב"י סי' ל"ט וכ"פ בש"ע שם בלי חולק שסרכא משיפולי לדופן טריפה. ונתבאר הטעם בטור וב"י מפני שספק שמא הסרכא הולכת מפנים הריאה יעו"ש. הרי דס"ל שאף שלמראית העין הסירכא יוצאת רק משיפולי. מ"מ י"ל שעיקרה יצאה מפנים הריאה ושם היא דבוקה בריאה ועלתה על השיפולי ושם יצא ונדבקה בשומן הלב. וקו"ח לשארי סרכות שיש לחוש שעיקר הסרכא התחילה בסמוך למקום שהתחיל החוט לצאת מהריאה ולידבק למקום אחר. ונראה שלזה דעת הפרדס לרש"י סי' רי"ז והכלבו סי' ק"א והרוקח סי' שפ"ג בשם רבינו גרשום והאו"ז סי' תי"א להקל בשיפולי ג"כ משום דס"ל דעיקר הסרכא הוא במקום שיוצאת מן הריאה. אבל באמת גם דעת הרשב"א היא כן ורק הרשב"א חושש בסרכא בשפולי שמא היא מקמא לפי שבחוד א"א להבחין היטיב להיכן נוטה עיקר הסירכא ואפשר נוטה למקמא ולזה אף שנקרא שיפולי בריאה כשיעור ד' אצבעות לענין בועא בשיפולי אבל הכא מיקרי שיפולי רק בשיפולי ממש. וע"ל סי' כ' מ"ש בזה בס"ד. ולפ"ז כיון שהקרום המוגבה מכח הסרכא נקרא סרכא גם בנ"ד צריך להסיר כל הקרום שבשיפולי האונא:
אבל באמת נראה שז"א דהכא כיון שמצוים קרומים כאלה בריאה א"כ אין לנו לתלות שהקרום נעשה מחמת מכה. ורק שהיה שם ממילא וכעין דקיי"ל בקרומים שבשיפולי האומא במקומות שקורים העקליך וכמ"ש הח"ס סי' ל"ה. וא"כ הסרכא היא רק מהקרום הזה. ויש לדון שאינה סרכא כלל כיון שאינו מהריאה. וכן יש מקילים היכא שמדלדולי הריאה שהם אדומים נסרך למקום אחר. ואף אי נימא לחוש לשיטת הפוסקים שטעם איסור סרכא הוא משום שסופו להתפרק וגם בזה נחוש שהיתה מתפרקת עם הקרום. בכ"ז בנ"ד שעברה הסירכא מהקרום אף שהקרום נשאר אצל הריאה. מ"מ הרי חזינן שהסרכא לא פרקה את הקרום וכמו דמכשרינן בכל סרכא מה"ט בקליפה ומיעוך לדידן. ובכ"ז נראה שיש להחמיר שבמקום עצם הסרכא לא ישאר מאומה אף מהקרום. אבל מהצדדין נראה שאין צריך להסיר אף שמוגבה מכח הסרכא כיון שניכר שאינו מהסרכא רק קרום שמצוי להיות בריאה. ואף במקום גוף הסרכא יש לדון להקל בשעה"ד אף אם נשאר הקרום היכא שהמורה והבודק בקיאים היטב שהוא קרום המצוי בשיפולי הריאה. וע' בסימן שאח"ז.