שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן כד
ובהיותי בענין התפשטות הסרכא אמרתי לבאר מה שראיתי בשו"ת עין יצחק חי"ד סי' ח' שכתב דאף דהיכא שמבצבץ תחת הסירכא או סמוך לה בהתפשטותה ויש לתלות במשמוש ידא או בחוזק הנפיחה לא תלינן אצלינו שקולפין הסירכא מ"מ אם נמצא בריאה ההיא עוד מקום שמבצבץ ושם ג"כ יש לתלות במשמוש יד או בחוזק הנפיחה דשם וודאי דתלינן כיון שלא היתה שם שום סירכא. ממילא תלינן גם כאן. כיון דחזינן שריאה זו עלולה לינקב מחוזק נפיחה או משמוש א"כ לא הוי הבצבוץ ריעותא כלל וכבר כ' האחרונים שאצלינו הבדיקה תחת הסרכא היא רק לחומרא והוי כנאבד בלי בדיקה שיש להקל עכת"ד:
ונלע"ד שזה שייך רק כשהסיר הסרכא בנחת וראה בראות עין שנשאר שם קרום הריאה כראוי ורק טרם שבדק שם אם יבצבץ אירע שנפח בחוזק גדול יותר מכפי הראוי עד שנקרעה בהריאה במקום אחר או משמש שם יד הטבח באופן שיש לתלות בו וכדין המבואר בס' ל"ו ס"ה באיזה משמוש יש לתלות. אבל אם תיכף אחר הסרת הסרכא נראה הבצבוץ באופן שלא ראה כלל המקום ההוא וגם לא משמש שם אחר הסרת הסירכא אזי וודאי שאין לתלות בשום דבר דהא אפשר שהסרכא לא עברה כלל רק קלטה עמה קרום הריאה אשר משם מבצבץ ועיקר הקולא בנאבדה הריאה בלי בדיקת הבצבוץ הוא רק כשעברה הסרכא כהוגן וחזינן שהוא קרום בעלמא מחמת ליחות וכעין קרום דריינוס וכמ"ש האחרונים בזה. אבל כל זמן שלא ראה שעברה הסרכא מעל הקרום ואפשר שקלטה קרום הריאה וא"כ אינה קרום בעלמא רק סרכא שיצאה מתוך הריאה אזי אין להכשיר בנאבדה וגם אין שייך לתלות בשום דבר כלל. והרי אם קרע הסרכא בידים ג"כ אנו מטריפין ואין תולים בשום דבר אף שיודע שקרע בידים והיינו משום שאין ידוע שעברה וכמ"ש האחרונים שספק עברה טריפה. ובארתי זה באשר עי"ז ניתן מקום למורים לטעות שיתלו במשמוש יד הבודק בעת שקלף הסירכא או בחוזק הנפיחה בעת קליפת הסרכא וזה טעות כי עכ"פ צריך לידע בבירור שעברה הסרכא כראוי ונשאר המקום שלם ויפה. ורק אם אח"כ נתחדש דבר שאפשר לתלות בו אז אף אם יבצבץ אפשר לתלות בו וכעין זה קיי"ל בי"ד סי' י"ח שאם שחט בסכין בדוקה ונאבד הסכין ולא בדקו אחר שחיטה כשר ולא חיישינן שמא נפגם ובכ"ז אם בדקו ומצאו פגום לא תלינן שנפגם במפרקת או בסוף השחיטה ממש בבשר ובעור. ואם שיבר בו עצמות או נפל על קרקע קשה על חודו תלינן שפיר וכן אם נחתך במפרקת הרבה ראשונים מכשירים ע"ש ובשו"ת מקום שמואל סי' צ"ג בזה:
וגם בגוף הדין לענ"ד צריך עיון טובא להכשיר דהא אנן קיי"ל בסי' ל"ו שאין בקיאין בהקפה. ומכ"ש לתלות לקולא בסירכא לפי מנהגינו שקולפים הסירכא. והגאון הנ"ל פלפל שם מצד תרתי לריעותא. ובאמת לענ"ד הבצבוץ הוא גילוי מילתא שלא עברה הסירכא כראוי ואין מועיל מה שבראיית עין הקרום שלם כי ידוע שא"א לראות נקב דק בריאה שמבצבץ בו. ובקליפת סירכא שהיא קולא יתירה וודאי יותר ראוי לתלות שהסרכא קלטה משהו מקרום הריאה דהא מדינא הסירכא מוכחת על נקב כדקיי"ל שאין סירכא בלא נקב ואף לשיטת התו' חזקה שתתפרק ותקלוט קרום הריאה. ולזה כל זמן שלא נתברר שאין שם נקב ושלא קלטה קרום הריאה הרי היא טריפה. רק כשעברה בקליפה בנחת וראו בראיית עין שהקרום שלם מקילין בהפ"מ בנאבדה קודם שבדקו בפושרין משום שאם יש שם נקב או שקולט הקרום אזי יותר מצוי שיהא הנקב נראה לעין. אבל כשאנו רואין שמבצבץ שוב אין לנו לתלות בשום דבר ורק כשקרע במקום הסרכא בידים אזי הוי כנאבדה. והדבר ברור כמ"ש בס"ד שאין להקל בזה: והגאון הנ"ל שליט"א לא היקל רק כשהיה הבצבוץ במקום ההתפשטות של הסירכא ששם החומרא הוא רק מצד תר"ל שהבצבוץ סמוך לסרכא וכמש"ש הסברא מצד סמיכות המקום ע"ש בלשונו שמפורש כן. אבל אם בצבץ במקום גוף הסירכא וודאי שאין להקל וכמש"ל:
וע' נדה ס"ח ע"א דאיתא שם שאם בדקה בשביעי של נדה שחרית ומצאה טמאה ואחר ימים בדקה ומצאת טמאה רב אמר זבה וודאי ולוי אמר זבה מספק. ומשמע אף אם בדקה אחר זמן גדול שכבר עבר זמן ווסתה השני. מ"מ מחזקינן לה למעין פתוח כל זמן שלא הפסיקה בטהרה. ואף שיש לתלות שהפסיקה כדרך כל הנשים שאין רואות תדיר מ"מ כל זמן שלא נתברר שהפסיקה בטהרה היא ודאי טמאה. וטעמו של לוי נראה משום דבימי זיבה היא בחזקת טהרה כדאיתא בדף ל"ט. ורב ס"ל כיון דמ"מ הוא מעין אחד מחזיקין אותה בטמאה. ובאמת י"ל שזה רק כשמצאה א"ע טמאה בתוך ימי זיבה. אבל כשמצאה טמאה בימי נדה של הוסת השני אינה זבה וודאי אף לרב. ויש להאריך בזה ונראה דרב לטעמיה בקידושין ע"ט דאמר הרי היא בוגרת לפנינו ע"ש בסוגיא ואכמ"ל בזה. ועכ"פ כ"ש בנ"ד שיש סירכא לפנינו והוחל דבר המטריף כמ"ש הרשב"א בחידושיו תולין שהבצבוץ נעשה ע"י הסירכא וכנ"ל. וע' חיבורי ח"א סי' נ' בזה. וה"ז דומה לטבל ונמצא דבר חוצץ אף שנתעסק כל היום באותו המין לא עלתה לו טבילה ע' חולין י' ע"א. וכן במקוה שנמצאת חסירה שלא עלתה טבילה כדקיי"ל בנדה ב' ע"ב. ובש"ע סי' ר"א סע"א משמע אף שיש מקום לתלות החסרון וע"ש סעיף ס"ה. וגם הלא יש לתלות שנחסר בטבילתו וכדתנן בפ"ז דמקואות שע"י טבילה מתחסרת המקוה. ואף אי נימא דשם עלתה טבילה אם יש דבר ברור לתלות בו החסרון. מ"מ בנד"ד. גרע דשם הוחזקה המקוה כשירה. אבל הכא היתה סרכא לפנינו והבצבוץ מוכיח שלא עברה. ויש להאריך בזה הרבה אך מרפיון כחי כעת ההכרח לקצר. ועכ"פ למעשה ברור להחמיר בנ"ד. רק אם בצבץ בהתפשטות שלא במקום גוף הסירכא אזי יש לצדד להקל. וכמבואר בדברי הגאון הנ"ל בס' עין יצחק. ועתה יצא לאור ספר שו"ת משיב דבר וראיתי בחי"ד סי' ט"ז שכתב בקוצר שאין להקל בעובדא דעין יצחק הנ"ל רק אם עברה הסירכא בהפשטה קלה ולא בקושי. והנה גם בעין יצחק שם מייתי שקלפוה בנחת. אבל לענ"ד העיקר כמש"ל שבגוף מקום הסירכא אין להקל כלל רק כשנקרע המקום בידים ולא לתלות במקרה בעלמא. וכשנקרע ג"כ הוא רק כשנקלף כראוי וראה במראית עין שהקרום שלם שם:
ובפרט בעתים הללו אשר יש הרבה בודקים שרוצים להראות אומנותם לפני הקצבים וכוחא דהתירא עדיף להו ומגדלים צפרניהם וחותכים הסירכא ממקומה בציפורן וקורים לזה קליפה אוי לעינים שכך רואות רק זאת היא שעמדה לנו כי ע"פ רוב אם יחתוך הסרכא ממקומה לא ינצל מאחת מאלה או שישאר איזה שורש מהסירכא או שיגע לקרום הריאה ויבצבץ. אבל אם יפתחו פתח של קולא אף כחודו של מחט אף אם יבצבץ תחת הסירכא. אזי יהיו דיני סרכות רק משום דרוש וקבל שכר כי בכל ריאה ימצא מקום שמבצבץ שע"כ צריך לתלות זה באיזה דבר. ואם לא ימצאו יוכל לנסות להעביר ידו או לדחוק בכח וכדומה ויבצבץ ואז יכשיר בשביל שימצא עילה כל דהו לתלות גם במקום הסרכא. כי לא ימלט שהחזיק בידו במקום הסרכא בעת העברתה וכדומה. ולזה חלילה להקל בזה. ובדרך כלל מחויבים המורים להשגיח בעתים הללו על הבודקים על שלש אלה כי יעשו להריאה. ראשית שלא יחתכו ויעקרו הסרכא ממקומה רק שיעשו דרך קליפה שהסרכא תקלף ממקומה וקצת ממקום הסמוך לה והיינו או שיתחיל לקלוף קרום סמוך להסירכא ויקלוף ביחד עם הסירכא וזה הצד היותר טוב. או שיקלוף הסרכא ותלך קצת גם מעל מקום הסמוך לה. שנית שלא ישאר שום שורש במקום הסרכא כי בעוה"ר מקילים בזה. וגם כשמוצאים אומרים שהוא קרום הריאה שהוגבה קצת ע"י משמוש ידים וזה שקר בימינם וצריך לזה בקיאות גדול להבחין זה. שלישית שבעת בדיקת הפושרין שאחר הסרת הסרכא ינפחו הריאה כראוי כי הרבה פעמים מזלזלים בזה. ולכל הפחות תהא האונא שבה הסרת הסרכא נפוחה היטיב ולא יהא בה שום גומא ורפיון מצד מיעוט הנפיחה. וכ"ז כתבתי לפי מה שנסיתי וראיתי בעיני. ולבד זה צריך להשגיח היטיב לציין מקום הסרכא וביותר שבעת הסרת הסרכא תהי הריאה נפוחה. כי כשמסירים כשאינה נפוחה אזי כשנופחים משתנה מצב המקום וא"א לצמצם המקום. ואח"כ הבודק אומר שהבצבוץ אינו על מקום הסרכא והקצב עונה אמן בקול רם. וכשהבודק רוצה לצאת ידי כולם אומר שהדבר בספק אצלו והמורה בחפצו להקל כנהוג תופס זה לדון כאלו עברה הסרכא ונאבדה בלא בדיקה אף דלא דמי כלל לפעמים כי ניכר למראית עין שניטלה הסרכא ממקום הבצבוץ ודי בזה. ומרפיון כוחי כעת אקצר: