שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן יד
ואגב אעיר במה שנמצא לפעמים נקבים בריאה וניכר לבודקים שהם נקבי מורנא והם יפים ובריאים בלי שום מוגלא וצרירת דם ורק שניקב ומבצבץ. וכבר כתב התב"ש סי' ל"ו סט"ו והב"א שם שאף שהבודקים אומרים שמכירים שהם נקבי המורנא אין להקל אם לא נמצא שום מורנא. והנראה שאם כבר שהה זמן גדול לאחר שחיטה ויש לתלות שהמורנות אזלו לעלמא יש מקום לצדד להקל בהפ"מ ושעה"ד דהא כבר כתבו האחרונים בסימן ל"ו דהיכא שנמצא מורנא בריאה במקום אחר תלינן שהמורנא מהנקב הנמצא אזיל לעלמא עש"ך ועתב"ש ס"ק כ"ז. הרי שדרכו בכך וא"כ למה לא נסמוך על בקיאות הבודקים. וגם יש הוכחה. דאי מחיים היה ניכר איזה צרירות דם או סירכא וכבר כתבו הפוסקים דלהכי אין חוששים במחט בריאה לניקב והבריא שהיה לו להסתרך לאיזה מקום עתב"ש סי' ל"ג סקי"ג. אך בנ"ד י"ל שהוא תוך ג' ימים ולא הספיק להגליד פי המכה. אך בכ"ז הו"ל להיות איזה היכר. והרי כבר כתבו הפוסקים בסי' נ' דכל היכא שיש רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה. לכ"ע תלינן שנעשה לאחר שחיטה אף שיש ריעותא לפנינו וע' ט"ז ס"ס מ"ח וש"ך סי' נ' סק"ג שפסקו כן. ועש"ך ס"ס נ"ה בזה ונתבאר שם שכמה פוסקים הקילו בכל ספק להעמיד על חזקתו וכבר האריכו בזה האחרונים. וגם דהא מצינו שסומכים על אומדן דעת אף בדיני נפשות כדאיתא בב"ק דף צ' ע"ב ובסנהדרין ע"ח שאומדין האבן ואגרוף אם היה ראוי להמית או להזיק נזק כזה ע"ש. וכן כאן אומדים אם הנקב נעשה מחיים או לא ונהי דמ"מ זה נכנס בגדר דבר הצריך בקיאות אשר כבר הוסכם בפוסקים שאין אנו בקיאים. מ"מ מידי ספק לא יצא ושפיר הוי רגלים לדבר וכמש"ל. ויותר מזה תלינן בשגרונא ולא בנפילה אף ששגרונא אין מצוי כ"כ וגם הא מדינא דגמרא יש לסמוך על הקפה נקב לנקב ואף שאנו אין בקיאים בזה. בכ"ז כתב הש"ך שבמקום שיש עוד צד היתר יש לסמוך על הקפה. ואף שהאחרונים חלקו ע"ז. בכ"ז בכה"ג שיש אומדן דעת ובקיאות הבודקים שנעשה לאח"ש וע"י הקפה ג"כ יש לדון לענ"ד לצדד להקל היכא שיש קצת מקום לתלות ג"כ בסכין או שנעשה בצלעות הבהמה בעת הוצאת הריאה. ואף שאין ברור שהעביר הסכין שם. בכ"ז יש לצרף יחד לסמוך להקל אם שהה זמן הרבה שקרוב דאזלו התולעים לעלמא. ואותן תולעים שבריאה כבר נתקשו וכמבואר באחרונים:
וכעין זה יש לדון היכא שנמצא בריאה שטח שחסר בו שני הקרומים. ואין שם שום ריעותא. אפשר לתלות שנקרעו הקרומים שם מחוזק הנפיחה כמבואר בפוסקים ר"ס ל"ו דתלינן שנפחו יותר מכפי שנפוח בחיי הבהמה. והדרך כשנקרע מחמת חוזק נפיחה שאין נשאר שום דלדול קרום במקום ההוא. והבודקים בקיאים בזה. והיינו אם כבר נפחו הריאה קודם שמצאו זה. וגם שנשמע איזה קול בעת הנפיחה כי הדרך כשנקרע מחמת נפיחה משמיע קול. ואם אין כאן הנופח או שיש לתלות באיזה סיבה שלא שמעו הקול בעת שנקרע. אזי ג"כ אפשר לתלות בזה בשעה"ד והפ"מ אם ניכר לעיני הבקיאים שדרך להיעשות קרע בצורה זו ע"י חוזק הנפיחה: והכל מטעם שהזכרנו שיש לתלות לאח"ש. דכיון שאין כאן שום ריעותא. רגלים לדבר שנעשה לאח"ש ונשחטה הותרה. וכמ"ש התב"ש סי' ל"ו ס"ק ל"ג דחזקת היתר זו חזקה אלימתא היא:
ואגב אזכיר מה שק"ל במנחות דף ק"ח ע"א בפירש"י ד"ה ומותר עשירית האיפה שהביא ממ"ק דף ט"ז דיקריב חטאת זו עשירית האיפה של כה"ג שמקריב בכל יום ובמ"ק שם פירש"י דקאי על עשירית האיפה של כהן הדיוט ביום חינוכו: וכ"ה פשטות הכתוב שם דקאי על יום בואו לשרת בקודש דהיינו חינוכו. והכא י"ל ג"כ דקאי על עשירית האיפה שמביא כה"ג ביום חינוכו כדאיתא במנחות דף ע"ח. וס"ל דקאי קרא דיחזקאל על כה"ג ולא על כהן הדיוט. אבל מה שפירש"י דקאי על חביתי כה"ג צ"ע טובא: