שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן י · יח
ועוד נראה דהנה בגוף ענין חלודה יש להעיר דהא באמת בגוף הסכין אין שום פגימה. והחלודה הוא דבר נוסף שעלה באיזה מקום על החוד. ולמה יפסול זה כפגימה. אך י"ל דכיון שיש מורשא בהחלודה שאוגרת הציפורן. הוי כעיקור שנשחטים הסימנים בדבר פגום. ואטו אם ישחוט בשני סכינים ביחד בקצותם לרחבם נאמר שכשירה. דבודאי טריפה דהא קצה הסכין השני הוי כפגימה. וכן קיי"ל בחולין דף י"ח ע"א שבשני שינים אין שוחטין כי ההפרש שביניהם הוי כפגימה. וה"ה הכא וראיתי בבדק הבית בשער השני שכתב גבי סכין דדמי לסאסאה שמרגשת בה ציפורן אעפ"כ כשירה לפי שאינו מגוף הסכין ואינה פגימה כלל אלא כשמחדדין הסכין ביותר עולה על חודה כמין חוט אחד ואותו חוט מסכסך ודומה לראשי שבלים ולפעמים מסתלק מן הסכין ולזה כשר שאינן פגימות אלא מתוך דקותו של אותו חוט הוא מסכסך כך עכ"ד. וכתב עליו הרשב"א במה"ב שם החוט שאמר שאינו מגוף הסכין לא ידעינן מאי אי נוסף מן המשחזת על הסכין ומין בשאינו מינו אינו מעכב. או בא לומר שכיון שלפעמים נופל החוט מעל הסכין אע"פ שעכשיו ישנו רואין אותו כאלו אינו ולא פגע ולא נגע בסימנים עכ"ד. נראה מבואר לכאורה מדבריהם שאם יש איזה דבר על חוד הסכין שפוגם בכ"ז כשר. אבל באמת ז"א דהא בכל שוחטין אף בצור וזכוכית ושאר דברים ובכולם פגימה פוסלת. א"כ אם מונח איזה דבר על החוד הרי שוחטים באותו דבר ופגימה פוסלת בו. ומ"ש הרשב"א שמין בשא"מ אינו מעכב. אינו מובן דהא קיי"ל דמין בשא"מ חוצץ טפי ממינו כדאיתא ביומא דף נ"ח ובכמה דוכתי. ובאמת הכא לא שייך חציצה כלל דאטו גזה"כ הוא לשחוט בסכין דווקא הא בכל שוחטין. ואולי כוונת הרשב"א להא דאיתא בזבחים דף ג' דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. אבל ג"ז צ"ע דלא שייך כלל להך דהכא סברא זו. וכן מ"ש הרשב"א שכיון שעומד החוט לינטל מן הסכין הוי כאלו אינו הוא ג"כ תמוה. דאף דאמרינן בפסחים דף פ"ה ובחולין דף ע"ג ע"א דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ולקצוץ כקצוץ דמי. מ"מ הכא לא שייך זה לענ"ד דמ"מ הרי שוחט הסימנים באותו החוט והוא פגום. ויש להביא ראיות לזה אך א"צ כי זה פשוט לענ"ד. ואולי באמת כותב הרשב"א כל סברות הללו לדעת הרא"ה לומר שדבריו דחוים. וע"ש בסוף דברי הרשב"א שם במה"ב. ופשטות דברי הרא"ה משמע דס"ל שאינה פגימה אוגרת. רק בשביל שהחוט אינו מגוף הסכין לזה נראה לבודק כעין הרגש פגימה: