אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן ט

סימן ח

א

נשאלתי מעיר אירקוטסק ע"י טעלעגראמא אי מותר לקנות בשר כשר מקצבים שמוכרים בפרהסיא בשר בשבת כמה פעמים. והנה השבתי ע"י ט"ג בקוצר שאסור לקנות מהם. ופה אבאר דברי. הנה פשוט בש"ס פ"ק דחולין ובפוסקים שמומר לחלל שבת בפרהסיא הוא חשוד על נבילות וטריפות ג"כ. וכ"ז במידי דאורייתא. אבל אם חילל שבת בדרבנן ידוע דעת הבית הלל ועוד אחרונים דהוי מומר. אכן הפר"ח ועוד אחרונים חלקו עליו והעיקר כדבריהם. ולפ"ז היה מקום לומר דבנ"ד לא עבר רק על מקח וממכר בשבת דהוי דרבנן משום ממצוא חפצך או שמא יכתוב כדאיתא בביצה ל"ו ע"ב ולא נעשה חשוד לכה"ת כולה. אכן נראה דכ"ז לענין דאורייתא אבל לענין דרבנן נראה דוודאי הוי מומר לכה"ת וכן מוכרח מסוגיא דעירובין ס"ט דאיתא שם דמומר לחלל שבת בדרבנן הוי כנכרי לענין ביטול רשות ע"ש ברש"י ותו' ושאר ראשונים וכן קיי"ל באו"ח סי' שפ"ה ומזה הביא הב"ה ראיה דאף בדרבנן הוי מומר לכה"ת. והקשה הפר"ח שם דשאני ביטול רשות דהוי דרבנן אבל לא לדאורייתא דהא קיי"ל בסי' קי"ט דחשוד לדרבנן אינו חשוד לדאורייתא. והנה בסוגיא שם משמע שאם לא היה נעשה מומר לכל התורה. לא היה דינו כנכרי לענין זה ואף דלענין שבת הוי מומר לאותו דבר ואין דינו כנכרי רק כשנעשה מומר לכה"ת כולה. ולזה הוצרך רב אשי שם לומר דס"ל דשבת חמירא כעכו"ם ואף דרנב"י שם משמע דלא ס"ל הכי מ"מ הא קיי"ל כרב אשי לגבי רנב"י. וא"כ אי נימא דבדרבנן לא נעשה מומר לכה"ת. למה דינו כנכרי לענין ביטול רשות. ואף דלא הוי מומר לכה"ת לאיסורים של תורה רק לאיסורי דרבנן. מ"מ הוי כנכרי לענין ביטול רשות:

ב

והסברא בזה נראה דהא עיקר הטעם שהצריכו חז"ל לשכור רשות מן הנכרי הוא כדי שלא ידורו עמו שמא ילמוד ממעשיו כדאיתא בעירובין דף ס"ב. ולזה מי שהוא מומר לכה"ת אזי יש לחוש שילמדו ממעשיו דכיון שכל מעשיו אינם ע"פ התורה מזיק מאוד ההתקרבות לאיש כזה כי ההרגל לראות איש עובר על חוקי התורה בתדירות מביא לידי קלות ראש במצות התורה. וגם כי בוודאי לא ימלט שלא ידבר עמו אודות זה ויטיל ספיקות בלבו. ולזה אף אם הוא מומר לכל דברי סופרים ג"כ יש חשש זה. ואדרבא בכגון זה עשו חכמים חיזוק יותר משל תורה. כי בזה יקל בעיניו יותר ללמוד ממעשיו ולהלעיג על דברי חז"ל ח"ו. אכן אם הוא מומר רק לדבר אחד א"כ אינו עושה בתדירות נגד התורה. לזה אין שייך לחוש שילמוד ממעשיו וגם כי מי שהוא מומר לכה"ת ע"כ שאינו מומר לתיאבון. רק מצד שאינו מחזיק זה לחטא כלל וכופר בתורה או בדברי חכמים. וממילא יש לחוש שילעיג בפני שכניו על התורה או על דברי חז"ל וילמדו ממנו. ועל כגון זה נאמר הרחק מפתח ביתה. ושאני מינות דמשכא. אבל מי שמומר לדבר אחד אין חשש כ"כ שילמדו ממנו וכנ"ל:

ג

ובאמת בפושעי ישראל יש לחוש יותר שילמדו ממעשיו יותר מן נכרי. כי הנכרי כבר אנו מרוחקים ממנו ע"פ דין בכל דבר. וגם כי הנכרי אין דרכו להסית את שכנו. כי הוא מנהג אבותיו בידו כדאיתא בחולין י"ג. משא"כ פושעי ישראל אין מתרחקים ממנו כ"כ. וגם דרכו להלעיג וצריך להזהר ממנו יותר. וכן איתא בשבת דף קט"ז אר"ט אפילו אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ אחריו להכישו נכנס לבית עכו"מ ואין נכנס לבתיהן של אלו שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין וכו'. א"ר ישמעאל וכו' ועליהם אמר הכתוב הלא משנאיך ד' אשנא וגו'. ומזה קשה לי על דברי התו' עירובין ס"א ע"ב ד"ה הדר שכתבו שהגזירה היתה בשביל עכו"ם שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בעכו"מ אסרו נמי בכותי ולזה לא החמירו יותר מבעכו"ם להצריך שכירות ביחיד אף שאינו חשוד על שפ"ד. וקשה דהא אדרבא איתא בשבת קט"ז שיותר יש להתרחק מן הצדוקים ממה שיש להתרחק מעכו"ם וע"ש בפירש"י בשבת דקאי על הצדוקים. ואולי י"ל דהא איתא בעירובין שם הטעם שכשיצטרך לשכור יחשוב העכו"ם שעושה לו כשפים ולא ישכיר לו. וממילא יתרחק משם. והנה זה שייך רק בעכו"ם. אבל ישראל שאינו מודה בעירוב או צדוקי. יודע היטיב דיני ישראל שהוא תקנתא דרבנן וישכיר לו ולא יחוש לכשפים. והיינו שכתבו התו' שתקנת שכירות רשות עיקרה נתקנה בשביל עכו"ם. אבל בגוף החשש שילמדו ממעשיו יש לחוש בצדוקי יותר. וזה דוחק לומר דבשבת קט"ז איירי בצדוקים שמשתדלים להסית אחרים דהא קאי שם אהא דספרי צדוקים דמשמע דאיירי בסתם צדוקים. והעיקר נראה דהא ר"ג ס"ל דצדוקי אינו כעכו"ם וכן קיי"ל להלכה בסי' שפ"ה והטעם כתבו המפרשים שאף שאינם נזהרים בדברי חז"ל. מ"מ הם כאנוסים בזה שמעשה אבותיהם בידיהם לזה אין חשש כ"כ שילמדו ממעשיהם וכמ"ש הב"י שם בסי' שפ"ה לדעת הרמב"ם בזה כי מ"ש התו' בעירובין ס"ט ע"א שנזהרים במילי דרבנן הוא דחוק. וגם ראיית התו' מנדה ל"ג צ"ע דשם איירי רק בנשים. אבל לא בכל הצדוקים שמלא כל הש"ס שעשו כנגד דרשות חז"ל. וכבר הוכיח הב"י שם דהרמב"ם לא ס"ל סברת התו' בזה ע"ש. והא דאיתא בשבת קט"ז שצריך להתרחק מן הצדוקים צ"ל דס"ל כמ"ד הכא דצדוקי הרי הוא כעכו"ם. ולזה אפשר דמשמע להתו' כיון דר"ג ס"ל דצדוקי אינו כעכו"ם שוב לא מסתבר דת"ק יחמיר בו יותר מעכו"ם ואכמ"ל בזה. והעיקר נראה דצדוקים דשבת קט"ז היינו האדוקים בע"ז. וכן איתא בהוריות י"א דצדוקי הוא העוע"ז ע"ש. ובע"ז כ"ו ע"ב קרי לי' מין ע"ש. והוא פלוגתא שם אי להכעיס הוי מין ואכמ"ל בזה:

ד

עכ"פ שמענו שאם עובר על איסורי דרבנן של שבת בפרהסיא נעשה מומר לדברי סופרים לכה"ת כולה. וכן מוכח להדיא בפר"ח בקו"א לסימן ב' שעיקר יסוד סברתו מה שחולק על הבה"י הוא מצד שהקשה שם דהא קיי"ל דחשוד לדרבנן אינו חשוד לדאורייתא. ומבואר דבדרבנן מודה דהוי חשוד לכה"ת. והתב"ש בסי' ב' ס"ק כ"ח כתב דלית הילכתא כסוגיא דעירובין דההיא אזלא אליבא דר' יהודה. ור"י ס"ל לחד גירסא בהוריות דף י"א דאף במומר מדרבנן בדבר המפורסם לרבים מיקרי מומר לכה"ת. ושם קיי"ל כת"ק דלא הוי מומר בדרבנן. ודבריו תמוהים דהא הכא קיי"ל בשו"ע או"ח סי' שפ"ה דאף בדרבנן מיקרי מומר והא דהוריות י"א לא שייך כלל להא דעירובין דבהוריות שם איירי בכלאים דרבנן. ובזה בוודאי לא הוי מומר לכה"ת כולה אף בדרבנן. אבל במומר לאיסורי שבת בדרבנן הוי מומר לכה"ת כולה דשבת חמירא כעכו"ם כדאמר רב אשי בעירובין שם ס"ט ע"ב ובחולין דף ה'. ודברי התב"ש צ"ע:

ה

וממילא אתאן לנ"ד דאף אינימא דלא כהב"ה ולא הוי מומר לדאורייתא כיון שלא עבר רק על מקח וממכר דהוי דרבנן. מ"מ הא הוי מומר לדרבנן. ובבשר כשר איכא מילי טובא דהוי רק מדרבנן כגון בדיקת הריאה דקיי"ל בי"ד סי' ל"ט שאינה אלא מדרבנן. ומדאורייתא מוקמינן לה אחזקתה דהויא מרוב כשירות. וא"כ יש לחוש ששחט ולא בדק כגון שאמר להשו"ב שרוצה למוכרה לנכרים. ועתה מוכר לישראל מבשר הזה. וכן בדיני ניקור יש הרבה דברים שאינם רק מצד חומרא דרבנן עי"ד סי' ס"ד ובראשונים שם. וכן לענין בשר ששהה ג' ימים דהוי רק מדרבנן. וכן בבשר שנתעלם מן העין דהוי ג"כ רק חשש דרבנן. על כל אלה הוא חשוד ואסור לקנות ממנו ולהאמין לו על זה. וזה בוודאי אין לומר שכיון שהטבח איש בור אינו יודע שהוא דרבנן וחושב שבדיקת הריאה וש"ד הכל מדאורייתא דא"כ חושב ג"כ שמקח וממכר הוי ג"כ דאורייתא. והעיקר שאין משגיחים על סברא זו כי אנו מחזיקים שיודעים כל ישראל מה הוא דרבנן ומה הוא דאורייתא וכן מוכח פשטות הש"ס והפוסקים דקיי"ל דחשוד לדרבנן אינו חשוד לדאורייתא. ולא חילקו אם הוא יודע שהוא דרבנן או שהוא סובר שהוא דאורייתא. וכ"כ הפוסקים לענין מיגו שאין ב"ד דורשים ע"ז אם הבע"ד בר הכי לדעת טענת המיגו וע' ש"ך ח"מ סי' נ"ו ס"ק וע' גיטין נ"ד בענין זה ואכמ"ל בזה:

ו

והסברא דמומר בדרבנן באיסור שבת הוא מומר לכה"ת באיסורים דרבנן. נראה דכיון דשבת חמירא כעכו"ם ואמרינן שכיון שעבר על חילול שבת הרי הוא חשוד על כל התורה וכעכו"ם. ממילא ה"ה בדרבנן כיון שידוע שאיסור שבת קל עליו מכ"ש שיקלו בעיניו דברי סופרים בשאר מצות. וכמו שאיסורי תורה דשבת חמורים מכל המצות עד שנעשה חשוד לכל התורה. כן איסורי דרבנן דשבת ג"כ חמורים משאר איסורים ונעשה חשוד לכה"ת בדרבנן. ואף דרש"י כתב בחולין דף ה' דלהכי חשיב שבת כע"ז מפני שכופר במעשה בראשית. וא"כ כיון שלא עבר רק אדרבנן. לא שייך סברא זו. מ"מ נראה דסברא זו לאו דווקא דא"כ ל"ל בפרהסיא. ועוד דהא קיי"ל באה"ע סי' קכ"ג דמומר ליה"כ הוי ג"כ מומר לכה"ת. וגבי יה"כ לא שייך סברא זו. וע"כ צ"ל שהטעם דשבת חמירא לכל ישראל יותר מכל המצות. וכן יה"כ חמור לכל ישראל. ובדין יה"כ באמת צ"ע טובא ואכמ"ל בזה. וע' תב"ש סי' ב' סט"ז בזה. ועכ"פ ממילא מדברי סופרים דשבת נעשה חשוד לדברי סופרים לכה"ת. וירדו חז"ל לסוף דעת הבריות דרק בפרהסיא חמירא להו שבת טובא ולא בצינעא:

ז

ועוד נראה והוא עיקר דהא קיי"ל בהוריות י"א ובש"ע י"ד סי' ב' וסי' קנ"ח דמומר להכעיס דינו כצדוקי ומין אף דהוא מומר רק לדבר אחד. ובמומר לד"א סתם ולא ידענו אם הוא לתיאבון או להכעיס איתא שם שאם אוכל שקצים ורמשים שאין דרך לאכלם לתיאבון מוכח שהוא להכעיס ור"י ס"ל בש"ס שם דאף בכלאים דרבנן הוי מומר להכעיס כיון דמפרסם איסורא. מבואר מזה דכל דמפורסם האיסור וניכר שהוא להכעיס הוי מומר לכה"ת. וצ"ע טובא על הרמב"ם וטוש"ע בי"ד סי' קנ"ח וח"מ סי' תכ"ה שכתבו אוכל נבילות או לובש כלאים להכעיס. והא קיי"ל דאפילו סתמא הוי ג"כ להכעיס. ואף למ"ד דמומר להכעיס לא הוי מין מפרש הכי הברייתא כמ"ש התו' בע"ז כ"ו ע"ב ד"ה וחד. וצ"ל דאיירי בנבילה הראוי לאכילה כמ"ש התו' שם. אבל עדיין קשה ל"ל הביאו דין זה דמומר בסתם באוכל שקצים ורמשים הוי להכעיס. ואפשר לומר ע"פ מה דאיתא בש"ס שם דמ"ד דלהכעיס הוי מין ס"ל דהא דתניא דאוכל יתוש או פרעוש הוי מומר היינו משום דבעי למיטעם טעמא דאיסורא ע"ש. וא"כ גם באוכל שקצים ורמשים י"ל כן. וכבר הקשו זה בתו' שם ד"ה התם ונדחקו בזה ע"ש. ולזה ס"ל להרמב"ם דברייתות פליגי בסברא זו. והוא פוסק כהך ברייתא משום דס"ל להלכה דלהכעיס הוי מין כמ"ש בפי"א מה' גזילה ובפ"ד מה' רוצח וכבר עמד בתבו"ש סי' ב' סקי"ח על סתירת דברי הרמב"ם בזה ויש להאריך בזה ואכמ"ל:

ח

עכ"פ משמע דמומר להכעיס הוי מומר לכה"ת ואף שאינו מומר רק מצד שאינו מקפיד על איסור זה כלל ע"ש בתב"ש. וקשה טובא על הטוש"ע שלא כתבו בס' קי"ט דין זה דמומר להכעיס אף בד"א הוי חשוד לכל התורה. וכ"כ התב"ש שם בסי' ב' סקי"ח לדעת רש"י והרשב"א שהוא חשוד על הכל. וע' רמב"ם פ"ג מה' מעה"ק ה"ד שכתב דהוי רק מומר לד"א וע"ש בלח"מ פ"ב ה' שגגות. ונראה כוונתו שם דרק לענין שאינו שב מידיעתו לא מיקרי מומר בהחלט לכל התורה. אבל חשוד הוי ויש להאריך בזה ואכ"מ. ולזה נראה דגם בשבת אם עבר בפרהסיא מוכח מזה דהוי כלהכעיס ואף שנראה שעובר רק לתיאבון. מ"מ כיון שהפקיר א"ע כ"כ לחלל איסור חמור של שבת בפרהסיא מוכח שהוא מומר להכעיס ואינו מקפיד כלל על איסור. ולזה הוי מומר לכל התורה. וממילא דה"ה בדרבנן שייך זה וכמובן. ובהא דמומר לחלל שבת משמע אף לתיאבון וכמ"ש התב"ש סי' ב' וההכרח לקצר במקום שי"ל:

ט

והנה אחרי כותבי הראה לי חכם אחד בשו"ת ח"ס חאה"ע ח"א סי' כ"ב שכתב דמומר לחלל שבת בפרהסיא אף דהוי מומר לכה"ת. זה רק לענין דלא הוי בן ברית ובר זביחה. אבל אינו חשוד לשאר איסורים. ולענ"ד דבריו מרפסין איגרא דהא מפורש בש"ע סי' קי"ט ס"ז שמי שהוא מומר לע"ז או לחילול שבת בפרהסיא הרי הוא חשוד לכל התורה. ובב"י שם הביא שכ"כ הרשב"א בתשובה. וכן פסקו כל האחרונים הלכה למעשה וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' ק"ע. וגם איך שייך לומר שיהא מומר לכה"ת ויהא נאמן. ומה שהביא שם הח"ס מהא דגבי חשוד לדבר חמור חשוד לקל כתבו הפוסקים שזה רק ממין איסור אחד. הוא ג"כ תמוה שזה נאמר רק בשאר איסורים ולא גבי שבת וכ"ה בב"י סי' קי"ט:

י

ועפ"ז יש לבאר סוגיא דעירובין ס"ט דרנב"י אמר שמומר לחלל שבת הוי ככופר רק לענין ביטול רשות אבל אינו חשוד לכה"ת. ורב אשי אמר דשבת חמירא כעכו"ם ונעשה חשוד לכה"ת. וקשה טובא היכי פליג רנב"י על ברייתא מפורשת דמייתי רב אשי שם ובחולין דף ה'. וכ"ה פשטות הש"ס בכ"מ. ועפמ"ש י"ל דרנב"י ס"ל דאף שנעשה מומר מ"מ אינו חשוד וכסברת הח"ס שהזכרנו. ורב אשי ס"ל שנעשה חשוד ג"כ וכמש"ל. וקיי"ל כרב אשי כמ"ש הפוסקים בסי' קי"ט וכמש"ל:

יא

ועוד נראה דהנה כבר כתב הרמב"ן בפירושו על התורה פרשה אמור כ"ג כ"ד דאף שמקח וממכר וטילטול מוקצה בשבת הוי דרבנן. מ"מ זה רק כשעושה כן במקרה. אבל כשעוסק במסחר ועבודה כל היום אף שלא עשה מלאכה דאורייתא ואינו חייב סקילה בשבת או מלקות בי"ט מ"מ עובר על מ"ע דשביתה. שזהו לשון שביתה שישבות מטורח ועבודה ודבריו ברורים למבין. וא"כ האיש הזה שעומד כל היום בשבת ועוסק במכירת בשר. הרי הוא עובר על מ"ע דאורייתא ביום השביעי תשבות והרי הוא מומר לדאורייתא באיסור שבת. וזה דוחק לומר דמ"מ לא חשיד על ל"ת דנבילה וטריפה. וגם דהא י"ל דעשה חמיר מל"ת שהרי דוחה ל"ת. וע' יבמות ז' ע"א וחיבורי ח"א סי' ס"ב מ"ש בזה. וראיתי בפ"ת ביו"ד סי' ב' שהביא בשם ס' משנת חכמים לחלק בין עשה לל"ת לענין חשוד ואין ספר הזה ת"י לזאת אקצר בזה וע' בפמ"ג לאו"ח בא"א סי' ל"ז ובתב"ש סי' ב' סקי"ח מ"ש לענין מומר במצות עשה ואקצר בזה:

יב

והנה כל זה כתבתי באם אינו עושה יותר רק שעוסק במקח וממכר. אבל באמת בלי ספק שעושה כמה מלאכות שנושא המפתחות לפתוח חנותו וקוצב הבשר בקרדום לעשות חלקים שוים דהוי כמחתך. וגם מביא הבשר מבית המטבחים לחנות ועוד מלאכות הרבה השייכים לזה. וידוע שאיש שעושה זאת נעשה לו השבת כהפקר ובלי ספק מעשן בשבת ג"כ. ואין שייך כלל לומר שחשוד רק אדרבנן:

יג

ובר מן כל דין נראה שכל פרטי הדינין הללו היו בזמן הש"ס שהיה מורא שמים על כל אדם. ואף מי שהיה חשוד על דבר לא היה מקום לחשדו על איסורים אחרים חמורים מזה אבל עתה ידוע כי אנשים כאלה שפרקו מעליהם עול שמים בפרהסיא כבר נעשה הכל לפניהם כהיתר וחשוד על כל התורה. וכעין זה חילקו בש"ס בגיטין נ"ד בין אתרא דקילא להו שביעית או חמירא להו. וכן קיי"ל בי"ד סי' קי"ט ס"ה ונתבאר באחרונים שם שתלוי לפי הענין והזמן אי קיל להו האיסור או חמור ע"ש. ולהאנשים האלה ידענו דקיל להו כל האיסורים ומביטים על הנזהר מהם בעין בוז. ואיך אפשר לסמוך עליהם. וכ"כ הש"ך בי"ד סי' ב' ס"ק כ"ד בשם שו"ת רבינו בצלאל לחלק בין צדוקים שבזמן הש"ס לצדוקים שבזמנו. וכ"כ הבית הלל הובא בתב"ש סי' ב' סעיף י"ב ובבה"ט סק"ד שבזה"ז אף מומר לתיאבון אין לסמוך עליו בשום דבר איסור. וכתב התב"ש שם שראוי לחוש לדבריו. ובזמנינו אנו רואים זה בחוש אשר אלה שעוסקים בפרהסיא במסחר וקנין בשבת. חשודים על כל דבר איסור. שוב במשך שנה אחר כותבי כל זה מצאתי בשו"ת ח"ס חח"מ סי' קצ"ה שכתב ג"כ שהפותח חנותו בשבת חשוד על כל דבר ע"ש ות"ל שכוונתי לדעתו הק':

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה