שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ח
מ"ש להקשות על התב"ש סי' כ"א סק"ב שכתב דלרש"י י"ל דבעינן בשחיטה מדאורייתא רוב הנראה לעינים. והקשה כבודו דביומא ל"ב ע"ב פריך הש"ס קרצו בכמה ומשני ברוב שים ופירש"י שיעור שחיטה מצומצם. והנה כדבעי בכמה. וודאי לא ס"ד ששחט כל הסימנים. דא"כ מה מירק האחר. וגם א"ל דאפשר שישחוט חצי סימנים דא"כ הו"ל עבודה באחר. וע"כ צ"ל דבעי אם שחט רוב הנראה לעינים כדין ומשני ששחט רוב מצומצם. ואף דמדרבנן בעינן רוב הנראה מ"מ הכא בכה"ג שהוא זריז הקילו. וממילא מוכח דהוי רק דרבנן עכ"ד. ולדעתי ז"א דלדבריו עיקר חסר מן הספר דהו"ל להש"ס לפרש דמחדש בתירוצו דאיירי ברוב מצומצם. ועוד דהא לשון המשנה רובו של אחד כמוהו בחולין כ"ז דאיירי בחולין כדאיתא בדף כ"ט שם. איירי ברוב הנראה לעינים. וסיפא שם רוב שנים דאיירי בקדשים כדאיתא בדף כ"ט שם ומייתי לה מהא דקרצו ע"ש. לדבריו מיירי ברוב מצומצם. וזה וודאי א"א לומר. ולזה נראה פשוט שהש"ס מפרש המשנה משום שי"ל ששחט החצי משום דשחיטה לאו עבודה היא וכשירה באחר וכמ"ש התו' שם ד"ה א"כ שאסור מדרבנן. והו"א שהתירו לאחר לגמור כדי שיוכל הכה"ג למהר לקבל כל הדם. ומ"מ שוחט החצי דכל מה דאפשר שיעשה בעצמו עושה או אפשר לפרש ששוחט הכה"ג כל הסימנים ומירק אחר קאי על הוורידין כדאיתא בחולין כ"ט דלכ"ע בקדשים צריך לשחוט אף הוורידין. ולזה מפרש הש"ס דקרצו הוי ברוב שנים משום דחצי לאו כלום הוא. ולשחוט כל הסימנים. לא יספיק למהר לקבל כל הדם. וגם דעל הוורידין אפשר דלא נקרא מירוק שחיטה. ויותר נראה לומר דהך דקרצו בכמה שואלים דרך פירוש האמוראים המתרצים. וכעין שכתבו התו' בב"מ כ"א ע"א וב"ב כ"ב ע"ב ד"ה וכמה ועוד בכ"מ בש"ס:
ואגב אזכיר מה שראיתי בשעה"מ פ"א מה' שחיטה שהקשה בקדושין נ"ז ע"ב דקאמר ר"י משום ר"מ דיליף חשנב"ע במה מצינו מה שלי בשלך אסור וכו' ופירש רש"י דאסור בהנאה והקשה דהא ר"מ בפסחים כ"ב יליף איסור הנאה לחשנב"ע מאותו אתה משליך וכו'. ונשאר בקושיא ובמקנה נדחק בזה. ונלע"ד דלק"מ דלכאורה תמוה לפירש"י שם היכי יליף איסור הנאה בחשנב"ע משחוטי חוץ במה מצינו. לפירש"י שם שהאיסור בש"ח מפני שנשאר איסור מעילה ע"ש. וא"כ מה ששוחט בחוץ אינו מוסיף איסור רק שאינו מתיר האיסור הקודם דגזה"כ הוא שאיסור שאינה זבוחה אינו ניתר רק בשחיטה. ואיסור קדשים אינו ניתר רק בשחיטה בפנים כראוי ובזריקה וע' ריש מעילה. וא"כ מהיכי תיתי לומר דבחשנב"ע עוד נוסף איסור הנאה עי"ז שנשחט בפנים כיון דבש"ח לא מצינו שניתוסף איסור עי"ז:
אבל באמת הכוונה פשוטה לפירש"י דיליף דכי היכי דהוי גזה"כ שישחטו קדשים בפנים ואם שחטם בחוץ לא תועיל השחיטה להתיר איסור קדשים. ה"נ בחולין הוי גזה"כ לשחוט בחוץ. ואם שחט בפנים אינו מועיל להתיר איסור שאינו זבוחה. ויליף מזה רק לאיסור אכילה והנאה בעי למילף מקרא דאותו. והא דפירש"י בהנאה זה רק בש"ח ששם האמת כן כדין קדשים שאסורים בהנאה. אבל לא דבעי למילף מינה איסור הנאה. ונראה דנקיט רש"י איסור הנאה דהוי רבותא טפי. ועוד משום דבאכילה נראה דבלא"ה יהא אסור בש"ח משום כל שתעבתי כדאיתא בחולין קט"ו. וצ"ע על התו' בקדושין שם דמשמע מדבריהם שיהא מותר ש"ח אף באכילה ע"ש. ונראה שגם כוונתם שם רק דמשום לתא דקדשים אין כאן איסור בש"ח. אבל מהא דכל שתעבתי לא איירו בה. ובאמת קשה גם בחשנב"ע ל"ל ניליף איסור אכילה מכל שתעבתי. ומכ"ש למאי דאמרינן בחולין קי"ד דיאסר מחמת זה גם בהנאה מהא דר' אבהו אר"א ע"ש. ודוחק לומר דדמי להא דחורש בשור וחמור בחולין קט"ו. דבתו' שם מבואר הסברא משום שאינו ניכר כ"כ ע"ש. ובש"ח וחשנב"ע בוודאי ניכר טפי וכהא דאותו ואת בנו ושילוח הקן ע"ש בתו'. והנראה דהא דכל שתעבתי לא שייך רק במה שיש עליו אזהרת לאו. אבל לא בלאו הבא מכלל עשה ואין מפורש האזהרה בו. וה"נ חשנב"ע הוי רק מכלל עשה כדאיתא בקדושין שם בריחוק מקום אתה זובח וא"א זובח בקירוב מקום. ובמה מצינו לא שייך למילף זה מש"ח. דשאני התם דאיכא לאו כיון שבזה תלוי עיקר דין כל שתעבתי כנ"ל. ושוב ראיתי במקנה שהרגיש בהא דכל שתעבתי ונדחק מאוד ע"ש. ולענ"ד כמ"ש. עכ"פ דברי רש"י מיושבים דלא ילפינן במה מצינו מש"ח רק לאיסור אכילה ולאיסור הנאה בעי שפיר למילף מקרא דאותו כדאיתא בפסחים שם וכדמסקינן בקדושין שם בסוגיא גופה. רק דהש"ס לא שבקיה לאסוקי למילתיה ופריך לה. וכן ע"כ צ"ל לפי' התו' שם בקדושין דג"כ לא ילפינן במה מצינו רק איסור אכילה ע"ש. ולפמ"ש קרובים דברי רש"י לפי התו' שם. רק מחולקים בדין אם מועיל השחיטה בחוץ להתיר איסור מעילה. והדברים ברורים לענ"ד: