אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן נח

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן נח

סימן נז

אות א

ומה שהקשה על מ"ש הט"ז שם בשם מהר"מ מ"צ בנודר להתענות בה"ב אחר הפסח. יתענה תיכף אחר ימי ניסן. והקשה דהא מפורש בח"מ ס"ס מ"ג דאחר הפסח מיקרי עד שיעברו המחצה מימים שבין פסח לעצרת. לדעתי לק"מ. דהא שם מקור הדין בר"ן ס"פ מי שאחזו. ולמדו זה מדאמרינן שם דבתר שבתא הוי עד תלתא בשבתא. ולמדו מזה דה"ה לאחר הפסח. וממילא מבואר דכמו דגם ביום א' מיקרי בתר שבתא. ה"ה שתיכף אחר הפסח מיקרי אחר הפסח וזה פשוט. רק שבקובע זמן אחה"פ אין יכול לכופו לפורעו עד שיעברו מחצה ימים שבינתיים כנ"ל. שכל זה הוי בכלל לשון אחר הפסח. ולדעתי יש לדון בזה אם טוען שפרע תיכף אחר הפסח. דלא מיקרי פורע תוך זמנו כיון שג"ז נכלל בלשונו. רק שי"ל שחזקה שאין אדם פורע כל זמן שאין הלה יכול לתבעו. וע' סי' ע"ח בזה. ולכאורה נראה דדמי לאומר פרעתי ביומא דמישלם זימניה תיכף בבוקר. עח"מ סי' ע"ח מחלוקת הפוסקים בזה. ונ"מ מזה ג"כ למי שלוה לשלם תוך משך שנה. ולא הגביל הזמן דווקא לסוף השנה. די"ל ג"כ דלא מיקרי תוך זמנו. דכל השנה הוי כיומא דמישלם זימניה כמובן. ואכמ"ל בזה. וכ"כ הט"ז סי' ע"ג שקובע זמן בחנוכה הוי כל חנוכה כיומא דמשלם זימניה והיינו כמ"ש:

אות ב

עכ"פ מבואר דאחר הפסח מיקרי מן תיכף אחה"פ עד שיעברו חצי ימים שבינתיים. והנה קיי"ל ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב שנודר לעשות דבר תוך משך שנה וכדומה. חייב לעשות תיכף שמא ישכח או יאנס אח"כ. והוא מהריב"ש סי' קצ"ח עב"י וד"מ וצריך להגיה כן ברמ"א. וכן מפורש בנדרים דף ד' באומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר. חייב לנהוג תיכף נזירות שמא ימות. רק שבזה יש לחלק בין זמן מוגבל דלא חיישינן למיתה ובין לעולם כהך דנדרים. וע' בשעה"מ פ"ד מה' סוכה שהאריך לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט. אבל בנ"ד מיקרי זמן מרובה וכמ"ש בשעה"מ שם דרק עד ז' ימים מיקרי מועט. ובח"ס אהע"ז ח"ב סי' פ' כתב עד ה' ימים. אבל בלא"ה כבר כתב הנ"י והובא ברמ"א שם. דבכל גוונא חייב לעשות תיכף שמא ישכח כנ"ל. וע' קצה"ח סי' קמ"ג סק"ב בענין זה מה שיש לדון עוד ואקצר. והמהרי"ט בראשונות סי' קל"א כתב דרק בדבר מצוה חייב לקיים תיכף ולא בדבר הרשות ותמוה כנ"ל. וכן מפורש בריב"ש סי' קצ"ח דאף בדבר הרשות הדין כן. והרגיש בזה המהרי"ט בעצמו שם. ובטעות ציינו שם סי' קצ"ג עי"ש וכ"כ בס"ס שד"מ ע"ש לענין פרעון חוב:

עכ"פ בנ"ד שנדר להתענות דהוו קצת דבר מצוה כ"ע מודו שצריך לקיים תיכף. וכיון שנדר לעשות אאה"פ פשוט שחייב להתענות תיכף אף שיש בכלל זה הלשון עד שיעברו מחצה ימים שבינתיים. דלא עדיף מאם היה אומר להדיא שיתענה תוך אותן אחד ועשרים יום. שג"כ היו מתחייבים אותו להתענות תיכף שמא ישכח או יאנס אח"כ כנ"ל. אבל בפרעון חוב שפיר יכול לפרוע בסוף הזמן שבכלל לשונו. ולא יוכלו לכופו לפרוע קודם:

אות ג

ואף שהר"ן ס"פ מי שאחזו כתב בשם תשובת הרי"ף דגם בנשבע לפרוע אחה"פ הדין כן. שאין חייב עד שיעברו מחצה ימים שבינתיים. ולפמ"ש ראוי שנחייבנו לקיים תיכף. נראה דלק"מ דלענין פרעון שאני. דהא מבואר בח"מ סי' ע"ג ס"ז והוא מדברי הרמב"ן והרשב"א בנשבע לפרוע שאם נפטר בדין מהפרעון פטור מהשבועה. שלא נשבע רק על דעת החיוב מן הדין. וא"כ ה"נ לענין הזמן ג"כ אין דעתו לפרוע רק בזמן שיוכל הלה לכופו לפרעו. ולזה שפיר בנשבע לפרוע אחר הפסח אין מחייבין אותו לפרוע תיכף אחה"פ. דלאו אדעתא דהכי נשבע והו"ל כמפרש כן בשבועתו. אבל בנודר להתענות וכדומה שפיר קם דינא שבסי' רל"ב סי"ב שחייב לקיים תיכף. ולזה כתב הט"ז בשם מהר"מ מ"צ שפיר שחייב להתענות תיכף אחה"פ. וכ"כ הש"ך שם וזה ברור לענ"ד:

אות ד

ועוד נראה דכיון דעיקר הטעם שצריך לקיים שבועתו מיד הוא שמא ישכח כמש"ל. ובפרעון חוב אין שייך זה כי בלי ספק יזכירנו התובע ויתבענו. ודמי להא דשבת י"ב גבי שמא יטה ששנים מותרים דמדכרי אהדדי. וכ"ש הכא שבלי ספק יתבענו. ומכ"ש לדעת קצת אחרונים בח"מ סי' ע"ג שאינו עובר על השבועה לפרוע עד שיתבענו. א"כ א"ש בפשיטות דהא אין יכול לתבעו קודם כלות כל הזמן. היינו עד שיעברו חצי ימים שבין פסח לעצרת וא"כ אין שייך שיעבור השבועה כלל. ורק החשש שמא ישכח וזה ודאי לא שייך. דאם יתבענו לא ישכח ואם לא יתבענו אינו עובר על השבועה כלל. ואף שיש לחוש לאונס ג"כ. מ"מ אונס לא שכיח כ"כ לחוש לו. ולשכחה חיישינן טפי:

אות ה

ואין להקשות לפמש"ל דשבועתו לפרוע הוא כפי שיתחייב מן הדין אף בזמ"פ. מתשובת הרשב"א והובא להלכה בח"מ סי' ע"ג ס"ט בנשבע לפרוע בר"ח יפרע בר"ח הראשון דספיקא לחומרא. והנה אם לא נשבע פשוט שאין יכול לכופו לפרוע עד ר"ח השני דהממע"ה. וא"כ גם בשבועה נימא הכי. אבל באמת ז"א דהא כבר כתבו האחרונים דבחיוב ממון בשבועה לא יוכל לטעון קים לי כיון שיש בזה איסור שבועה. ורק שיכול לומר אלו הייתי יודע שאני פטור מן הדין לא הייתי נשבע. אבל כאן שנשבע לפרוע בראש חודש וזה אינו כולל שניהם רק או זה או זה. שפיר הוי ספיקא לחומרא. אבל אחר הפסח הוי כיומא אריכתא ויכול לפרוע בסופו. וכ"כ הש"ך סי' ע"ג סקל"ב שאם נאמר ששני ימי ר"ח הם כיום ארוך. ודאי שיכול לפרוע ביום ר"ח השני. והרשב"א תופסו לספק כי הם נעשים מספק. ולזה פסק להחמיר מספק כדין ספק בשבועה. אבל במגביל זמן אחר הפסח אין כאן ספק וכיום ארוך הוא. ועי"ד ס"ס רכ"ח והאחרונים שם. [ומה שנזכר באחרונים שם דין זה בשם ריב"ש ג"כ ז"א. ונמשך זה ממ"ש זה בב"י ס"ס רכ"ח בשם ריב"ש ח"ג סי' ש"ז אבל הוא ט"ס וצ"ל הרשב"א. ובריב"ש אין זה כלל]. והחילוק בין ספק לודאי מובן לכל משכיל:

ובאמת בבשמים ראש סי' י"ד מפורש דעת הרא"ש דאין חייב לפרוע רק בר"ח השני. שכיון שאינו יכול לכופו בלא שבועה לפרוע עד יום השני. ה"ה בשבועה שלא נשבע רק ע"ד החיוב ע"פ דין. וזה מפורש דלא כדברינו וחולק על הרשב"א הנ"ל וסיים שכן דנין בכל ספק שבועה הנופלת על מעשה ותנאי בממון. ואף שכתב הרשב"א סי' תרנ"ו הובא להלכה ביו"ד סי' רנ"ט ס"ח שהקדש בלשון מסופק מוקמינן בחזקת בעלים. כבר כתב התומים בקצור ת"כ ס"ק קכ"ז שזה רק שיש חזקת חולין על הממון או החפץ ולא בעלמא ע"ש. ובפרט הכא דעכ"פ חייב לפרוע אין כאן חזקה גמורה לענין איסור. וכעין שכ' התו' בב"ב ס"א ע"ב דבמאי דלחזרה קאי אין שייך חזקת בעלים. ואף דהכא לא שייך זה כ"כ דאין הממון בעין. אכן מ"מ אין שייך כאן חזקת חולין או פטור עליו דהוי כחזקה העשויה להשתנות וע"ש בתומים ואכמ"ל בזה:

אות ו

ולכאורה י"ל דהרשב"א ס"ל שרק בגוף פרעון הממון אמרינן שרק על דעת החיוב נשבע. אבל בנוגע לזמן הפרעון אזלינן בתר דיני שבועות. וכן מוכח ממ"ש הב"י סס"י רכ"ח בשם הרשב"א והובא שם בש"ע סל"ט בנשבע לפרוע לזמן אין יכול להאריך לו הזמן. ואמאי דהא הוי כמחל לו שפטור מן השבועה כמ"ש בח"מ סי' ע"ג ס"ז בשם הרשב"א. וכן הקשה בשער משפט בח"מ סי' ע"ג. ונדחק בישוב זה שהזמן הגביל מעצמו. ופשטות איזה תשובות הרשב"א שהביא הב"י סי' רכ"ח בדין זה לא משמע כן יעו"ש. וגם דכל כה"ג הו"ל לפרושי. אבל לפמ"ש א"ש דס"ל שזה אינו נשבע על דעת החיוב רק בנוגע לגוף הפרעון. וכעין דקיי"ל ס"ס צ"ז שאם נשבע לפרוע אין מסדרין. ולא אמרינן שלא נשבע רק על ע"ד החיוב. והרא"ש ס"ל שגם בנוגע לזמן ג"כ דעתו כפי החיוב ע"פ דין. רק בסידור הוא מילתא אחריתי לגמרי. וע' בש"ר סי' ז'. ועוד נראה שזה תלוי בפלוגתת הרשב"א והרא"ש שהובא בסי' רכ"ח סמ"א. אם נשבע לפרוע לזמן ועבר הזמן אם נשארה שבועתו לפרוע מ"מ. דהרשב"א דס"ל שם דבטלה שבועתו לטעמי' דס"ל ששבועה לפרוע לזמן הוא כשבועת ביטוי בעלמא. ואין תלוי בדין ממון כלל ובגוף הפרעון. והרא"ש ס"ל שבזה נכלל גם גוף הפרעון. דכל שבועה בדיני ממון רק על דעת החיוב נשבע. וכ"נ בריב"ש סי' שד"מ שכתב דבדבר שמן הדין פטור מודה הרא"ש שאם עבר הזמן פטור. ולכאורה אין לזה טעם. אבל הדבר כמו שכתבתי:

[ובכסא דהרסנא שם בסי' י"ד נתקשה על הרשב"א בהא דשמיטה דא"כ הו"ל שבועת שוא לגמרי. ובמחכ"ת בתשובות המיוחסות סי' רנ"ו כתב באמת מקודם דבלא"ה כיון שעבר זמנו פטור משבועתו ואח"כ כתב דהשמיטה פוטרתו. ונראה כוונתו שם לבאר שאף אם נשבע בלא זמן רק סתם לפרוע חוב זה ונמשך הדבר עד שהגיעה שמיטה פטור דהוי כמחל. וכן מוכרח דאל"ה בלא"ה אין שביעית משמטת בתוך זמן כמ"ש ג"כ הרשב"א שם בתחילה. וא"כ לק"מ דלא הוי ש"ש. כי נשבע לפרוע כ"ז שיתחייב. ועכ"פ הרואה יראה שם שלא כתבו רק לסניף]:

אות ז

וגוף קושיית השער משפט הנ"ל באמת לק"מ. דכוונת הרשב"א שם שאין יכול להאריך זמן ושתשאר השבועה בתוקפה וע"ש לשונו ולשון הש"ע סל"ט. והיינו כי כיון שיאריך הזמן הוי כמחילה ובטלה שבועתו. ודמי לעבר הזמן שדעת הרשב"א שכבר בטלה שבועתו וכמבואר שם סעיף מ"א. ובזה מיושב תמיהת הט"ז שם על המנהג להאריך הזמן בשבועה ולפמ"ש א"ש שנוהגין כן לדעת הרא"ש דס"ל שאף שעבר הזמן נשאר חיוב שבועת הפרעון במקומו. וגוף הארכת הזמן הוי כמחילה כנ"ל. ובפרט דגם להרשב"א שרי להאריך הזמן רק שהשבועה בטילה. ולזה המנהג הוא לחומרא שאף שמאריך הזמן מ"מ מחזיק חיוב השבועה כדעת הרא"ש. אולם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשי"ג מבואר להיפוך. וכ"נ בב"י סס"י רכ"ח בשם תשובת הרשב"א בהא דנשבע ליתן שטר לחמיו:

ועכ"פ לדעת הרמ"א שהעתיק בסעיף ז' דעת הרשב"א שרק ע"ד חיובו ע"פ דין נשבע. ובסעיף ט' שתיק להמחבר שהעתיק דעת הרשב"א שחייב לפרוע בר"ח הראשון ולא הזכיר כלל סברא לחלוק. נראה דעתו לחלק בין ספק בלשונו. ובין דין ברור שפטור. או שיוכל לאחר זמן הפרעון כמו באחר הפסח כמש"ל. והכס"ד כתב שם דהרשב"א איירי שבעצמו נשבע לפרוע בר"ח בלי דעת המלוה והוא כעין תירוץ השער המשפט הנ"ל. אבל פשטות הענין אין מורה כן ובפרט סתימות הדין בש"ע ח"מ ויו"ד:

אות ח

ובעיקר קושייתו בדברי הט"ז סי' רט"ו בשם מהר"מ מ"צ באמת א"צ לכ"ז. דהא שם איירי שנדרה להתענות אחר הפסח בה"ב עד ר"ה כמבואר בב"ח שם סי' רט"ו [ומ"ש בט"ז עד ר"ח ט"ס הוא וצ"ל ר"ה] וא"כ הרי נדרה בפירוש להתענות אחר הפסח ג"כ והיינו בכל המשך מן החג עד מחצה ימים שבין פסח לעצרת והוסיפה עד ר"ה. וכעבור מחצה ימים הנ"ל כבר לא מיקרי אחר הפסח כמבואר בר"ן ס"פ מי שאחזו וכמו בתר שבתא. וכבר כתב הסמ"ע ס"ס מ"ג שמ"ש עד שיעברו רוב ימים לאו דווקא. וא"כ שפיר קאמרינן שצריכה להתענות תיכף אחר הפסח. רק כיון שנדרה סתם אמרינן שימי ניסן אינם בכלל וע"ש בב"ח וש"ך טעם הדבר. רק אם אמרה להתענות אחה"פ בה"ב סתם נראה דסגי בפעם אחד שתתענה תיכף כי לשון בנ"א משמע רק על פעם אחד כמובן כיון שלא אמרה כל אחר הפסח ותתענה תיכף כמש"ל שצריך להקדים. אבל כיון שאמרה עד ר"ה פשוט שכוונתה כלשונה להתענות כל אחר הפסח ועד ר"ה. משא"כ בקובע זמן לפרוע אחר הפסח. ובאמת הרואה בב"ח סי' רט"ו שהעתיק לשון הגהות שהביא הט"ז. אין מבואר כלל שהזכירה בפירוש לשון אחר הפסח. רק שאמרה לפני הפסח שתתענה בה"ב עד ר"ה. ואפשר היה זה בע"פ או יומים לפני הפסח שלא היה עוד בה"ב קודם הפסח רק לאחר הפסח. אכן לדינא פשוט כמש"ל בס"ד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה