שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק יורה דעה · סימן נו
כבוד ידידי הרב הג' כו' מ' משה נ"י שפירא
אשר כתת כי מצא דבר חידוש בריטב"א עירובין כ"ט דתמד שהחמיץ פוסל המקוה לפי ערך מים שבו. ובקש להודיעו דעתי בזה באשר יש בזה שיטות שונות. והנה לברר כל שיטה זו אין העת גורמת כי הטרדה מרובה בימים הללו ורק ארשום בקופיא מה שנ"ל בדברי הריטב"א
והנה בהשקפה תמהתי על הריטב"א הנ"ל דהא משנה מפורשת במקואות פ"ז דתמד שהחמיץ וכל מי פירות שנפלו סאה למקוה שאין בה מ' סאה לא פסלו ולא העלו ע"ש דקאי גם אתמד וכ"כ התו' זבחים ע"ח ע"ב וכ"כ התוס' יבמות פ"ב ע"ב ד"ה נתן. ובסאה תמד ודאי יש יותר מג' לוגין מים. וע' תוס' חולין כ"ה ע"ב שכתבו דאיירי ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. וא"ל דאיירי בנפל מכלים מופסקים באופן שבכל כלי לא היה ג' לוגין מים לבדם וכדקיי"ל בפ"ג דמקואות דבכה"ג לא מצטרפי לפסול. ז"א דמשמע דאיירי בחד גוונא עם שאר משקין שנזכר שם ובפרט לפמ"ש הש"ך סי' ר"א ס"ק ס"ב דנקיט סאה לרבותא ע"ש. ואי בגוונא דלא מיצטרפי אין כאן רבותא:
[וזה מכבר תמהתי על תוס' דיבמות פ"ב ע"ב הנ"ל שהקשו שם היכי מייתי מהא דנתן סאה ונטל סאה דבעי רובא בדרבנן דהא שם איירי במי פירות דאורייתא. ותרצו דקאי גם אתמד שיש בו מים ע"ש. והא איירי שם בהחמיץ שיש לו דין מי פירות גמורים וכמ"ש התוס' בחולין כ"ו ע"א ד"ה בשהחמיץ דחשוב כפרי לגמרי מדנקח בכסף מעשר ע"ש דמשמע דהוי כמי פירות דאורייתא. ונראה בדעת התוס' דס"ל דאף דאמעיטו מי פירות בחולין פ"ד גבי מקוה היינו משקים גמורים אבל לא תמד שעקרו מים וכמ"ש הריטב"א שם. והא דנקח בכסף מעשר הוא גזה"כ מובשכר כדילפינן בעירובין כ"ז ע"ב. ואף שהתו' בחולין צ"ו כתבו דטעמא דמעשר הוא משום שיש בו טעם יין. מ"מ י"ל שזה שייך רק במעשר דתלוי בטעם ולא במקוה. וכדאיתא בירושלמי תרומות פ"י הל"ו דפריך שם מכבשים ושלקות דתרומה שאסור ובמקוה פוסלים. ומשני דתרומה תלוי בנו"ט משא"כ במקוה לא שייך נ"ט ע"ש. והיינו דלגבי מקוה צריך שיהא מי פירות לגמרי או משקה אחר כגון דם ולזה ס"ל להתו' דהא דאין פוסל מקוה הוי רק דרבנן דשוינהו כמשקה לגבי מקוה. כי היכי דאשכחן דהוי משקה גבי מעשר שני כ"נ בדברי התוס' יבמות הנ"ל לכאורה ולהלן יבואר יותר אי"ה]:
והנראה בזה דהנה התוס' בחולין כ"ה ע"ב הקשו דמנ"ל דמתניתין דתמד שהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל מקוה אתיא כר' יהודה דילמא איירי ביהיב ג' ואתא ד' דרבנן נמי מודו כדאיתא בב"ב צ"ו ותרצו דא"כ לא החמיץ נמי. ולכאורה קשה דהא רש"י פי' שם דקודם שהחמיץ הוי מיא בעלמא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. וכ"ה מפורש בסוגיא שם כ"ו ע"א דבלא החמיץ טעמא וחזותא מיא נינהו ע"ש. וא"כ מה מהני דאתא ד' כיון דמ"מ הוי מים. ואף יין גמור כשיתערב ויהי מים ממש בטעם ומראה ודאי יפסול המקוה ג"כ. וכתרוצא קמא ר"פ המוציא יין שאני יין השרוני דרפי ולא דרי רק על חד תרי ע"ש. וכ"כ הפוסקים להדיא דביינות שלנו אף אי רמי ג' ואתא ד' לא הוי יין לענין ברכה וע' שו"ע סי' ר"ד בזה. ורק בנשתנה המראה אמרינן דסגי בקורטב יין לג' לוגין מים בחולין שם ומכות ד' ע"א. ובאמת התוס' בחולין באותו דיבור כתבו דבלא החמיץ יש בו טעם יין ע"ש. ודבריהם נראים דאי לא החמיץ לאו כלום הוא. לא שייך כלל לקרותו תמד כיון שהוא כמו מים בעלמא [ודבסוגיא שם איתא דר"א ס"ל דבלא החמיץ מחלוקת וס"ל לר"י דבלא החמיץ חייב במעשר. כבר פירש"י שם הטעם משום שסופו להחמיץ ועכצ"ל שיש בו איזה טעם יין]. אלא דבסוגיא שם מפורש דבלא החמיץ טעמו מים כנ"ל. וצ"ל שהטעם קלוש מאוד עד שנחשב לגבי מקוה כאלו טעמו מים [והרמב"ם בפי' המשנה כתב דבלא החמיץ מ"מ נצבעים המים מן השמרים. וקשה דהא מפורש בש"ס שם דחזותא מיא. ואולי כיון שאין לו מראה יין קרי ליה חזותא מיא ודחוק] וא"כ גם באתא ד' כיון שהטעם קלוש לא ליהוי כיין. ועכ"פ לפי לשון רש"י ורמב"ם דטעמו מים ודאי קשה [ומסוגיא דחולין יש לדחות ולחלק דשם איירי קודם ששהו השמרים במים זמן הראוי ואז טעמם מים לגמרי רק שסופם להחמיץ כשישהו. אבל סתם תמד שלא החמיץ הכוונה שכבר שהה זמן הראוי ובכ"ז לא החמיץ ואז שפיר קלט עכ"פ טעם יין כמ"ש התוס'. ועפ"ז יהיה מדוקדק הא דפריך שם אלא מתניתין דקתני החמיץ אין לא החמיץ לא דילמא אי שבקיה הוי מחמיץ. וקשה ל"ל קאמר בפשיטות דקתני לא החמיץ פוסל המקוה. ול"ל למינקט בלישנא גם החמיץ דמשמע דדייק מסיפא החמיץ אין לא החמיץ לא. ולפמ"ש א"ש דברישא י"ל דאיירי ששהא זמן הראוי כנ"ל אבל מסיפא דייק דלמה נקיט החמיץ הול"ל רבותא טפי אף בלא החמיץ עדיין רק סופו להחמיץ. אלא שלפ"ז יקשה לשון המשנה עד שלא החמיץ משמע שעכ"פ סופו להחמיץ. אבל זה בלא"ה קשה כל היכי דנקטי הש"ס והפוסקים לשון זה הול"ל תמד שלא החמיץ. וצ"ל דריהטא דלישנא הוא משום דרוב תמד סופו להחמיץ ודוחק. וגם בתוד"ה דלמא מבואר דאין רוב מחמיצין דלא כפירש"י שם ע"ש. ואולי כוונתם שאין לסמוך לכתחלה על רוב זה ע"ש שז"א ואקצר]:
ובישוב קושית התוס' נראה דלכאורה קשה מאי קאמר הש"ס דהא דניקח בכסף מעשר ר"י היא. הא גזה"כ היא מובשכר דניקח כדאיתא בעירובין כ"ז. ושם הטעם דמבליעין דמי המים בדמי טעם יין שיצא מן השמרים וכפירש"י בעירובין שם וע"ש בתוס' וביומא ע"ו בתוס' וכמו ציר בעירובין שם שמבליעין דמי מי מלח בשמן ע"ש. וכן מוכח בסוגיא שם דתמד גרוע מיין אגב קנקנו דקאמר שם אי כתיב ובשכר ה"א דאתי לדבילה קעילית ולא נקיט תמד משום דהוי ידעינן מזה קנקן ע"ש בתוס'. וכן מפורש בירושלמי פ"ה דמעשרות ופ"ק דמע"ש דבעי לאוקמי מתניתין כר"י ודחי דלא גרע תמד ממי מלח והיינו בהבלעה בשמן כמ"ש המה"פ שם וא"כ קשה כנ"ל. וביותר קשה על התו' חולין כ"ו ע"א שכתבו דתמד ניקח בכסף מעשר משום טעם יין שבו ול"ד לקנקן דהוי משום הבלעה ע"ש. ותמוה דא"כ לימא הש"ס שם דשפיר ה"א בשכר אתי לתמד. ומ"מ לא נדע מינה קנקן דשאני תמד שגופו משקה. ועכצ"ל דהטעם משום הבלעה וכמש"ל [ולפמ"ש הריטב"א בחי' שם בחד תירוצא דהש"ס נקיט דבילה לרווחא דמילתא ע"ש יש ליישב זה אלא שהוא דוחק גדול וגם במצא כדי מדתו י"ל שנשאר מן המים ויצא יין כמ"ש הרשב"ם בב"ב צ"ו ע"ב סברא זו ושפיר שייך גם בזה הבלעה וכן דעת הרשב"א בחולין דאיירי אף בכדי מדתו דלא כהתוס' שם ע"ש]:
ולזה נראה דבאמת בהא פליגי ר"י ורבנן. דר"י ס"ל דניקח בכסף מעשר משום טעם יין שבו ויליף מינה לעלמא דהוי משקה. ורבנן ס"ל דטעמא משום הבלעה כנ"ל וסוגיא דעירובין שם אזלא לרבנן לזה נקט דבילה קעילית כנ"ל. אבל התו' בחולין שם אזלי אליבא דר"י ושפיר כתבו משום טעם יין. והש"ס דאוקמא כר"י היינו משום דקתני דאינו פוסל המקוה ולרבנן פוסל המקוה. ואף דבירושלמי דחי מהא דמי מלח ובהבלעה אף על משנתינו דתני אינו פוסל המקוה. י"ל דס"ל לירושלמי דכיון דג' לוגין דרבנן הקילו בהחמיץ דכיון דניקח בכסף מעשר שוינהו כמשקה אף לגבי מקוה כן צ"ל לדעת הירושלמי. אבל ש"ס דילן לא ס"ל הכי כיון דגבי מעשר לרבנן טעמא משום הבלעה כנ"ל. וממילא מיושב קושית התו' דע"כ לא איירי מתניתין ברמא ג' ואתא ד' דהא נקיט ניקח בכסף מעשר וזה ע"כ איירי בפחות מד' דבאתא ד' לא צריך קרא דהו"ל יין מזוג גמור [והרע"ב שכתב דאיירי באתא ד' תמוה וכבר תמה עליו במה"פ בירושלמי שם] ולזה עיקר הוכחת הש"ס דאתיא כר"י מדנקיט אינו פוסל המקוה באותו תמד שניקח בכסף מעשר והיינו בפחות מד' כנ"ל:
ובזה מיושבים שפיר דברי הריטב"א הנ"ל ממשנה דמקואות. דשם י"ל דאתיא שפיר כרבנן דר"י. ואיירי ברמא ג' ואתא ד' ושפיר מחלקינן בין החמיץ ללא החמיץ כמש"ל דבלא החמיץ הו"ל מים גמורים. ובאתא ד' מודה הריטב"א דאינו פוסל אף המים שבו דהו"ל יין מזוג גמור וכדאיתא בעירובין שם ובמכות ד' ע"א. ובזה לא שייך לומר סברת הריטב"א שעיקרו מים דזה עיקרו יין מיקרי:
ונראה ראיה לדעת הריטב"א ולפירושינו הנ"ל מסוגיא דחולין דף כ"ו. דקאמר רבא דהא דתמד שלא החמיץ פוסל המקוה אף שסופו להחמיץ וכגון ששייר בכוס דאתיא כריב"נ דאזיל בתר חזותא בג' לוגין פחות קורטב ונפל לתוכן קורטב חלב ומראיהם מראה מים פוסלים המקוה. וה"נ טעמא וחזותא דהאי מיא נינהו. וקשה טובא דמה דמיון הוא זל"ז דהכא סופו להיות משקה וטעם יין בכולו משא"כ שם דלא קמ"ל ריב"נ שם רק שהחלב מצטרף למים אבל המים הם מים גמורים לעולם. והתוס' ורש"י שם הרגישו בזה ונדחקו מאוד לומר דמ"מ מדמה רבא כי היכי דהתם החלב עצמו הוי כמים ה"נ אף שסופו להחמיץ הוי כמים. ובענ"ד אין זה נוח בסברא לדמות זל"ז. אבל לפמ"ש הסוגיא מבוארת היטיב בס"ד. דעיקר הדין דפוסל ואינו פוסל סובב הולך אי בעינן ג' לוגים במים לבד מה שיצא מן השמרים או דכל ג' לוגים תמד פוסלים. וכ"ז בהחמיץ אבל בלא החמיץ אף באתא ג' ופלגא. מ"מ מצטרף לכ"ע כיון שטעמו כמעט כמו מים א"כ מוכיח שלא יצא כלל יין מן השמרים. ורק איזה לחלוחית שהיתה בהם וכמו מים [וגרע ממוהל שמן בשבת קמ"ד ע"ב יעו"ש] או י"ל דאיירי בכדי מדתו כמ"ש הרשב"א שם דלא כהתוס' בחולין שם. ושפיר מוכח שלא יצא כלל מהשמרים ורק בסופו להחמיץ א"כ שוב מוכח שיצא איזה מעט יין מהשמרים לזה צריך ג' לוגין מיש גמורים וע"ז קאמר רבא דהא מני ריב"נ דס"ל דאף קרטוב חלב מצטרף למים אף שחלב היה משקה גמור. וא"כ ה"נ אף אם נתפוס שיצא מעט יין מן השמרים מ"מ כיון שעכשיו טעמא וחזותא מיא שפיר מצטרף עם המים לפסול בג' לוגין וא"צ ג' לוגין שיהיו במים לבד מה שיצא ולא אזלינן בזה כלל בתר סופו כיון שאף אח"כ לא יבטלו המים לדעת הריטב"א וכנ"ל. וכ"כ בחי' הרשב"א שם דאף דכשהחמיץ לבסוף איגלי מילתא למפרע שיש בו יין מ"מ אין נידון לריב"נ רק כמים של עכשיו ע"ש. נראה כמ"ש לדעת הריטב"א דעיקר השקלא וטריא הוא אם מצטרף מה שיצא מן השמרים אל המים לפסול המקוה:
והנה הרמב"ם פוסק בפ"ב מה' מעשרות דבאתא ד' חייב במעשר ובפחות אף שיש בו טעם יין פטור. וכן בפ"ח מה' ברכות פסק דאין מברכין בפה"ג רק באתא ד' ובפ"ז מה' מע"ש כתב התמד עד שלא החמיץ א"נ בכסף מעשר מפני שהוא כמים ומשהחמיץ נלקח ביין ובשכר. לקחו עד שלא החמיץ והחמיץ קנה מעשר בד"א בנתן ג' מים ומצא פחות מד' אבל אם נתן ג' והוציא ד' ה"ז כיין מזוג ונלקח בכסף מעשר עכ"ל. ובפ"ז מה' מקואות כתב סתם דהחמיץ אינו פוסל המקוה ולא החמיץ פוסל. והנה לכאורה דבריו צ"ע דאם נפרש דבה' מע"ש כוונתו לומר דבאתא ד' אף בלא החמיץ ניקח א"כ יקשה מהא דמקוה שסתם לומר דפוסל בלא החמיץ בכל גוונא. וגם דהא הרמב"ם פי' דבלא החמיץ הוי מים גמורים כמש"ל וא"כ ה"ה באתא ד' וגם דהו"ל להרמב"ם לכתוב בפירוש דבאתא ד' ניקח אף בלא החמיץ כיון שזה עיקר הרבותא. וגם צריך להבין לשונו ביין ובשכר שאין לו ביאור. ורציתי לומר שצ"ל כיין וכשכר. אבל הוא דחוק להגיה וגם ז"א מכמה טעמים. וגם צ"ע דדבריו סותרים זא"ז דבה' ברכות ומעשרות לא חילק כלל בלא אתא ד' בין החמיץ ללא החמיץ. ובמקוה לא חילק אי אתא ד' או לא:
אכן לפמש"ל י"ל דהרמב"ם פוסק כהירושלמי שהזכרנו דבעי לאוקמא מתניתין כר"י ודחי לה דלא גרע ממי מלח. וכבר בארנו דתמד דנקח בכ"מ לרבנן הוא בהבלעה ובארנו דס"ל להירושלמי דגם במקוה בהחמיץ אינו פוסל אף לרבנן דלא כש"ס דילן. ולזה פסק במקואות סתמא לחלק בין החמיץ ללא החמיץ ובמע"ש כתב דבלא אתא ד' נלקח ביין ובשכר. הכוונה בהבלעה עם מעט היין ושכר שיש בו. אבל באתא ד' ה"ז כיין מזוג וא"צ הבלעה כלל. אבל בה' מעשרות וברכות אוקמא אדינא כרבנן דר"י דדווקא באתא ד' וכנ"ל ומיושב הכל בס"ד. וידוע דרך הרמב"ם שפוסק לפעמים כירושלמי. ובפרט הכא דעדיף טפי לאוקמא סתמא דחולין כ"ה ומקוואות פ"ז ומע"ש פ"ה הכל כרבנן דר"י דבש"ס דילן מוקמינן בחולין שם כר"י [ואפשר לומר במ"ש ביין ובשכר דמפרש הרמב"ם אופן ההבלעה שלוקח יין או שכר ולוקח עמו תמד בהבלעה ומוכח זה מסוגיא דעירובין שם דמרבינן מביין שניקח קנקן אגב יין וקאמר אי כתיב ביין משום דהיינו נטירותיה אבל תמד קיוהא בעלמא הוא. ואי כתיב בשכר הו"א דבילה קעילית דפירא הוא אבל יין ע"ג קנקנו לא ע"ש. ולא קאמר דבשכר הוי תמד דמתמד הוי ידעינן שפיר קנקן במכל שכן. ואי כפשוטו שנקנה המים שבתמד אגב מעט יין שמעורב בו הול"ל הצריכותא בתמד גופיה דאי כתיב בשכר הו"א דוקא תמד משום שהמים מעורבין עם היין שבהם. משא"כ קנקן דלחודיה קאי ואינו ראוי לשתותו עם היין ביחד. וע"כ צ"ל דתמד נקנה בהבלעה עם היין ושכר שקונה לבד התמד ושפיר עומד לבדו כמו קנקן. ומדוקדק לשון הרמב"ם ביין ובשכר פי' אגב יין ואגב שכר. ונראה שכן דרך הלוקחים חביות יין שלוקח גם התמד שנעשה מן שמרים של אותו יין וכעין הא דב"מ דף מ' נותן לו שמרים ע"ש. ולזה יש לו שייכות עם היין כמו קנקן ליין אבל התוס' ורש"י נראה שאין מפרשים כן]:
ועדיין דחוק הוא לומר דהרמב"ם פוסק דלא כש"ס דילן. ועו"ק טובא ל"ל מחלק הרמב"ם גבי מקוה בין אי נשתייר ממנו בכוס ולבסוף החמיץ וכדאיתא להדיא בחולין כ"ו ע"א ובה' מע"ש פ"ז הזכיר חילוק זה כנ"ל:
ונראה בדעת הרמב"ם. דבמכות דף ד' מוקי רבא שם פלוגתא דר"י בן נורי ורבנן בנפל קורטוב יין לתוך ג' לוגין מים ומראיהם מראה יין דת"ק ס"ל דפוסלים דאזיל בתר שיעורא דמים וריב"נ ס"ל דאינו פוסל ואזיל בתר חזותא. וכן פליגי בפחות מג' לוגין והשלימם בקרטוב חלב ומראיהם מראה מים דת"ק ס"ל דלא פסיל וריב"נ ס"ל דפסיל יעו"ש. והנה בחולין דף כ"ו מבואר דריב"נ אזיל ג"כ בתר טעמא אף שהמראה מראה מים יעו"ש להדיא מדקאמר וטעמא וחזותא דהני מיא נינהו. ולפ"ז מבואר דלריב"נ בתמד שהחמיץ ויש בו טעם יין אינו פוסל המקוה כלל אף המים שבו ואף בלא אתא ד' דהטעם משוה לה משקה וכמו גבי קורטב יין בג' לוגין דהמראה משוי לה משקה. אבל בלא החמיץ אף שסופו להחמיץ מ"מ כיון דהשתא עדיין לא החמיץ לא שייך לומר שיהיה משקה כיון שעכשיו טעמא וחזותא מיא. והיינו דמייתי רבא בחולין שם. ואף דלענין מע"ש הו"ל שפיר משקה כיון שלבסוף החמיץ. מ"מ פוסל המקוה כנ"ל. ולפ"ז צ"ל דרבא כדמוקים שם בחולין המשנה כריב"נ שוב א"צ לומר דאתיא כר' יהודה כדקאמר מעיקרא שם. דאף לרבנן דר"י מ"מ כשהחמיץ ויש בו טעם יין לא גרע מקורטב יין שנעשה ע"י מראה יין דאינו פוסל לריב"נ. דבהחמיץ ג"כ יצא מעט יין אף בלא אתא ד' ואף במצא כדי מדתו כמש"ל בשם הרשב"ם והרשב"א. ודקאמר רבא שם בתירוצו דטעמא וחזותא מיא נינהו היינו לומר דאף לר"י מ"מ בלא החמיץ פוסל המקוה אף שסופו להחמיץ וכנ"ל. והנה בהא דג' לוגין שנפל בהם קרטוב יין ומראיהם מראה יין פוסק הרמב"ם וש"פ כריב"נ דאינו פוסל המקוה והטעם משום דרב ס"ל בזה כריב"נ במכות שם. ולזה שפיר פסק הרמב"ם דהחמיץ אין פוסל המקוה בסתמא אף אם מצא כדי מדתו דהטעם מהני לאשויי משקה לענין מקוה וכריב"נ כנ"ל. ובלא החמיץ פוסל אף אם שייר בכוס והחמיץ מ"מ השתא טעמא וחזותא מיא כנ"ל. וגבי מע"ש פוסק כרבנן דר"י דדווקא באתא ד' מיקרי משקה גמור כיין מזוג ורק בהחמיץ בלא אתא ד' נקח בהבלעה מגזה"כ וכמש"ל בס"ד. ובה' ברכות ומעשרות פסק בפשיטות כרבנן כנ"ל ומיושב הכל בס"ד:
ועפ"ז מיושבים דברי הריטב"א שהזכרנו דס"ל דמשנה דמקואות פ"ז הנ"ל אתיא כריב"נ דס"ל דמעט הטעם או המראה עושה כולו משקה לזה אינו פוסל כלל תמד שהחמיץ וס"ל דשמואל דקאמר בעירובין דף כ"ט דשכר פוסל המקוה ס"ל כרבנן דריב"נ דאזלי בתר שיעורא לחוד כנ"ל. ולזה כתב שפיר הריטב"א דתמד שהחמיץ ג"כ פוסל לפי ערך מים שבו:
ובחי' הרשב"א בחולין כ"ו הביא אהא דאר"א הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אא"כ החמיץ דיש מפרשים דר"י מודה אבל רבנן ס"ל דפטור ממעשר אף בהחמיץ. ולפי פירוש זה מתניתין לא ר"י ולא רבנן אלא אתיא כריב"נ עכ"ד. ואין לזה ביאור לכאורה דלפירוש זה משמע דלר"י חייב במעשר בלא החמיץ אף דלא ידענו אי סופו להחמיץ. וא"כ מה שייכות הא דריב"נ להכא. אכן לפמ"ש הדבר מבואר דשפיר אתיא כרבנן דר"י ומ"מ בהחמיץ אינו פוסל לריב"נ דכיון שיש בו טעם יין הו"ל כולו משקה וכמש"ל. אף דלרבנן הוי קיוהא בעלמא טעם שיש בו כמ"ש התו' שם מ"מ לא גרע ממראה יין שנעשה מחמת קורטב יין וכמש"ל דהא קורטב אינו רק אחד מס"ד בלוג. אבל בלא החמיץ פוסל דטעמו וחזותא מיא כנ"ל ואקצר בזה:
ובאמת אף שהראנו פנים לדעת הריטב"א מ"מ עיקר מה שהביא להריטב"א לומר כן מקושייתו אהא דאר"ז אמר שמואל דשכר פוסל המקוה בג' לוגין. והקשה דהא תמד שהחמיץ אינו פוסל ומ"ש שכר מתמד. ולזה תירץ דתמד ג"כ פוסל לערך מים שבו. ובתוס' רי"ד שם מהפך הגירסא מכח קושיא זו. וגורס דשכר אינו פוסל המקוה ע"ש. וזה צ"ע דהא בחולין שם מוקי לה כר' יהודה דהחמיץ פוסל. ושמואל יסבור כרבנן וא"ש בפשוטו. וגם תירוץ הריטב"א צ"ע דמשמע מדבריו דגם שכר אין פוסל רק לערך מים שבו. ולשון שמואל דקאמר בג' לוגין משמע דג' לוגין שכר פוסלין כמות שהם. אך זה י"ל דכוונת הש"ס לומר דפוסל בג' לוגין בתורת מים ולא בשינוי מראה בתורת משקה עפירש"י שם. אבל באמת צריך ג' לוגין לבד מה שיצא מן התמרים ודוחק. ובעיקר הדבר נראה שאינו דומה דהא חזינן לענין ברכה כ"ע מודו בשכר תמרים ושעורים דמברכים שהנ"ב ורק בתמד שמרים פליגי אחרים בב"ב צ"ו יעו"ש. הרי חזינן דתמד עדיף והטעם כמ"ש התוס' שם דבאמת בכל דוכתא המשקה היוצא מפרי אינו כמו הפרי. ורק בזיתים וענבים גלי קרא דמשקה היוצא כמותו. כדאיתא להדיא בחולין דף ק"כ והטעם מפני שהם עומדים לכך מתחילה בעיקר נטיעתן וגידולן כדאיתא בשבת קמ"ג יעו"ש [ולגבי ברכה מפלגינן כה"ג בברכות ל"ו ע"א צנון נטעי אינשי אדעתא דהכי וכו' צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא יעו"ש ובתוד"ה לא נטעי מה שכתבו לענין לולבי גפנים] וגם דרך יין לערב בו מים אח"כ דאין דרך כלל לשתות יין חי. ויין מזוג זהו עיקר משקה היין ושם יין עליו. ולזה ה"ה בתמד שהחמיץ שהוא ג"כ יין מעורב במים כמש"ל שמן השמרים יצא יין. ושפיר המים בטלים לגבי היין. אבל שארי משקים שאין עיקרן לכך נהי שאם הם בעינם ודאי לא פסלי מקוה כדממעטינן בחולין פ"ד כל מי פירות. אבל כיון שעיקרם מים אין כדאי הטעם שיוצא מן התמרים לבטל את המים מתורת מים לענין זה. והיינו דמחלק הש"ס במכות ד' דהתם חמרא מזיגא איקרי ואינו פוסל. ובעירובין כ"ט קאמר אף דשיכרא איקרי מ"מ פוסל. והיינו משום דיין חשוב לבטל המים ולקרוא עליו שם יין כנ"ל. וע"ש בתוס' שלפי תירוצם ראשון שעיקרו מים יקשה מתמד כנ"ל. ולתירוצם שני דחמרא שם פרי עליה. א"ש כמ"ש דשאר פירות אין מבטלים שם המים. ושוב ראיתי בתוס' רי"ד שהרגיש בסברא זו בקוצר. אלא שכתב שדוחק יעו"ש. ולענ"ד י"ל כן:
וראיה מכבשים ושלקות דקיי"ל בפ"ז דמקואות דפוסלים מקוה. ולא פלוג אף בשלקות דירקות. וגבי ברכה קיי"ל דעל שלקות ירקות מברכים בפה"א. ורק בשלקות פירות נחלקו הרא"ש ורשב"א. וגם בזה כתב המג"א שיהא ממשות הפרי ועס"י ר"ב ור"ד וסי' ר"ה במג"א סק"ז בזה. וא"כ מבואר דמקוה חמיר מברכה. וא"כ קשה מתמד שהחמיץ. וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בעירובין שצריך שיהא שם הפרי על המשקה לענין מקוה וגם דיין חשוב ומבטל המים כמש"ל. ועוי"ל דכיון דניקח בכסף מעשר מדאורייתא עדיף. והחשיבוהו כמי פירות טפי וכמש"ל בזה. ובפרט למש"ל בדעת תוס' דתמד דאין פוסל הוא רק דרבנן ודאי אתי שפיר יעו"ש. ואף לריב"נ שבארנו דטעם יין שבו עושה כולו משקה. כ"ז ביין דשם הפרי עליו. משא"כ בשכר. והעיקר תלוי בשם הפרי דבחולין פ"ד אימעיטו מי פירות ממים. וה"נ בעי שם למימר דדם יפסול דאיקרי מים. וצריך שם מיעוט בפ"ע לדם יעו"ש. והיינו משום דמ"מ עיקר שמו הוא דם. אבל בשארי דברים אזיל בתר שמא בזה כמו שכתבו התוס' שם בעירובין בתירוצם השני. ועדיין קשה דהא תמד גם כן הוא שם בפ"ע כמו שכר. ואין זה שם יין כלל. וצ"ל דשם תמד היה ג"כ איזה לשון נופל על דבר הנעשה מן היין. ולזה לא מצינו שם זה רק על הנעשה מן הענבים כמו חרצנים ושמרים כדאיתא בפסחים מ"ב. משא"כ שכר כולל הרבה דברים. ובשבת קמ"ד ע"ב איתא דהנסחט מן הפירות אינו פוסל רק בשינוי מראה. ורוצה לדקדק מזה דהוי משקה ודחי דכל שאין עושין ממנו מקוה פוסל בשינוי מראה ע"ש. הרי דמעיקרא ס"ד דצריך משקה גמור דוקא. ומסיק דכל מידי דמימעיט ממים בחולין פ"ד פוסל בשינוי מראה. וא"כ היכי שמעורב עם מים עד שאין שם הפרי עליו אינו פוסל בשינוי מראה. דהו"ל כמי צבע ודינן בג' לוגין. וכמו כבשים דהנסחט מן תרדין פוסל בשינוי מראה כדאיתא בשבת קמ"ד. וכשנכבשו במים פוסל בג' לוגין כדתנן פ"ז דמקואות. וע"כ צ"ל כמ"ש וכמ"ש בירושלמי ספ"י דתרומות דאין נותנים טעם לענין מקוה ע"ש:
וצ"ע טובא על הטוש"ע יו"ד סי' ר"א שהשמיטו דין דשכר אי פוסל המקוה והרמב"ם הביאו בפ"ז מה' מקואות דפוסל וכן שארי פוסקים לא הביאו דין זה רק הרמב"ם. ועכ"פ לדינא ודאי דשכר פוסל כיון דרש"י ותוס' ורמב"ם וריטב"א גורסים כן הו"ל דעת תוס' רי"ד דעת יחיד. אכן דעת ריטב"א שפוסל רק לפי חשבון מים שבהם. פשטות כל הפוסקים הנ"ל לא משמע כן ובפרט לפמש"ל בענין זה. אלא דמ"מ נראה אם ידוע שיצא קצת מהתמרים או השעורים ונוסף על המים א"כ לא גרע מהא דקרטוב חלב דקיי"ל כת"ק דריב"נ דאין פוסל אף שמראהו וטעמו מים. דלא מצטרף החלב לג' לוגין ול"א שהחלב בטל. וה"נ בלח קיי"ל דיש בילה ולזה ודאי נראה דלא יפסול עד שנדע שיש ג' לוגין מים בו לפי ערך. משא"כ בתמד שהחמיץ דאין פוסל לגמרי כמש"ל דדמי ליין גמור לר' יהודה או לריב"נ אף לרבנן. ובריטב"א שם משמע שפירש דשכר הוא מחרצנים וצ"ע. ויש שם איזה ט"ס ואקצר: