אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק יורה דעה › סימן לח

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק יורה דעה · סימן לח

סימן לז

כבוד ידידי שב"ז הרב הגדול וכו' מו"ה יהודה דוב הלוי נ"י:

אות א

ע"ד אשר העירני כת"ר בישוב קושיית הגאון רעק"א ביו"ד סי' ו' ובתשובה סי' נ"א שהקשה דמנ"ל לפסול מחובר בבע"ח כגון שן וצפורן דבהמה. דילמא דווקא אדם דהוי כמחובר והביא שכן משמע בר"ש פ"ד דמכשירין מ"ג. וע"ז כ' ידידי כיון דאמרינן בנדרים ס"ה דשער כמטלטלי. וכ' הרא"ש משום דסתמא איירי אף בעומד לגזוז והוי מטלטלי. וכ"ש בצפורן והביא מדין חציצה וכ"ש להסוברים דעומד לגזוז כגזוז. וכן דעת הרא"ש דהא בב"ק י"ב לא ס"ל סברא דלא סמכא דעתיה לענין חוב. וא"כ מוכח דהך דחולין לאו משום קרקע רק משום דלא הוי לקיחה כדרך העולם עכת"ד. הן יפה התעורר. אבל לא העלה ארוכה דהא פליגי רשב"ג ורבנן בשער עומד ליגזז בגיטין ל"ח וסנהדרין ט"ו. ושם קיי"ל דהוי כמחובר משום דכמה דשביק להו אשבוחי משבח כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' מעילה. וה"ה צפורן הולך וגדול ותורת מחובר עליו. [ובשטמ"ק בנדרים ס"ה כתב דבנדרים איירי בעומד ליגזז. ובסנהדרין באינו עומד ליגזז. ותמיהני דהא מפורש שם דאיירי בעומד ליגזז. ואולי כוונתו דבנדרים איירי שגדל כ"כ עד שלא ישביח יותר ודוחק וצע"ג]. וגם מ"ש כת"ר דהרא"ש ס"ל כגזוז דמי ולא ס"ל סברא דסמכא דעתיה. הנה מפורש בטור סי' צ"ה דס"ל להרא"ש דהוי כמחובר וע"ש בפרישה וש"ך שכ' דב"ח שאני. ובפרט למש"ש התומים הסברא דכיון דמקיש לכסף וכלים בעי מטלטל גמור ול"ש לומר כקצור דמי ע"ש. א"כ ה"ה הכא דיליף מויקח המאכלת נימא הכי:

ובאמת קושיית הש"ס דנדרים צ"ע לפי' הרא"ש שם. דהא ר"ע לא אמר הלכה פסוקה שצריך למכור שער ראש לכתובה רק א"ל שער ראשך לאותו איש. ואפשר ראה בו שאינו עומד ליגזז. ויותר מיושב פי' המאירי שם דסתם שער עומד ליגזז. וזה נכון למנהגם אז לגלח בכל עת כדאיתא בפ"ב דתענית ובכ"מ]:

אות ב

ולכאורה מוכח דלא ס"ל להרא"ש סברא דבע"ח שאני. דאי בע"ח שאני ל"ל להרא"ש לומר דאיירי בעומד ליגזז הא גם באינו עומד מיקרי מטלטלי כיון שיכול להבריח ובאמת בלא"ה קשה למ"ש הרא"ש בב"ק י"ב דבדרבנן עבדי כמטלטלי וא"כ כ"ש בן חורין דהוי כמטלטלי ול"ל לאוקמא בעומד ליגזז וצ"ל שכתב זה לר"ע לטעמיה למ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות דר"ע ס"ל כתובה דאורייתא. וא"כ בדאורייתא הוי עבדי כמקרקעי כמו"ש הרא"ש בב"ק. ואף די"ל דר"ע ס"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר מ"מ הרא"ש מפרש אליבא דכ"ע. אך ז"א דהא ד' מאות זוז רצה ליתן לה ולא חייבו ר"ע רק עד ח' מאות זוז. וזה אינו רק תוספת כתובה ולא הויא דאורייתא. וע' רא"ש פ' הכותב גבי הא דמייתי הירושלמי זו תורה וזו אינה תורה דמבואר דס"ל דעכ"פ שעבוד כתובה דרבנן יעו"ש. וא"כ אף אי נימא שתוכל לומר שהמזומן תקח על התוספת והכתובה עדיין חייב לה מ"מ הוי דרבנן. ויש להאריך בפרטי דין זה ואכ"מ דבלא"ה ק"ל היכי מקשה הש"ס בפשיטות דשער כמטלטלי דילמא ס"ל לר"ע כמ"ד בסנהדרין ט"ו דלאו כגזוז דמי ובפרט דהכי הילכתא. ואי נימא דמשמע ליה להש"ס דהכא כמטלטלי משום שיכול להבריח או דהוי דרבנן כמש"ל א"כ קשה על הרא"ש ל"ל לסברא דעומד ליגזז. וצ"ל דמשמע להרא"ש דהש"ס בעי לאוקמי לכ"ע וכהא דפריך בנדרים שם מהא דמטלטלי לכתובה ומסדרין לבע"ח. אף דלא דמי דבמטלטלי בעי לאוקמא כרבנן וגם ע' כתובות פ"ד בדברי ר"ע שם. ובמסדרין לב"ח י"ל דפריך משום דבב"מ קי"ג משמע דס"ל לר"ע מסדרין. ע"ש בתו' קי"ד ד"ה מהו ודחוק. ועוי"ל דהש"ס מדקדק מדנקיט שער ראשך ולא שערך סתם. וע"כ היינו משום שראה ר"ע ששער ראשו עומד ליגזז. וא"ל לרבותא דאף שער ראשו שעומד ליגזז והוי כמטלטלין מ"מ חייב למכור וכ"ש שער כל גופו שאינו עומד למכור והוכיח מזה הש"ס דס"ל דהוי מטלטלי. ואף שי"ל דהרבותא הוא דלא הוי כגזוז מ"מ כיון שדין זה הוא אינו רבותא לדיני גבייה רק בעלמא אין שייך לומר שבא עתה להשמיענו. ומשמע טפי דאשמועינן שגובה ממטלטלי. וכ"ז דחוק כמובן וגם יש לדחות. וגם דברי הרא"ש בפי' לא א"ש וע' בתוס' ב"מ ד' ע"ב בדעת ר"ע לענין ריבויי ומיעוטי ועבדא כמקרקע ואקצר:

אות ג

והיה נלע"ד דבר חדש דכיון דקיי"ל דאין אדם מחויב למכור ולהשכיר א"ע לפרעון חובו כידוע. ואף לשיטת הר"א בתו' כתובות ס"ג. היינו רק למזונות אשתו אבל לא לכתובה ע"ש. וכמו שיש חילוק בין מזונות לכתובה לענין סידור ע' טוש"ע אהע"ז סי' ע'. ומכ"ש שאינו מחויב למכור אבר ממנו אף שלא יכאב לו בנטילתו ולא יזיק לו כלל. א"כ בשערו אי נימא דהוי כמחובר וכגופו אינו מחויב למכור שערו לגזיזה לפרעון חובו דגוף האדם אינו משועבד לפרעון חוב כנ"ל. וא"כ שפיר הוכיח הש"ס מדא"ל ר"ע שימכור שערו ע"כ ס"ל דכגזוז דמי וראה באיש ההוא ששערו עומד ליגזז דאלת"ה הוי כגופו כנ"ל. וכן מפורש בטור בי"ד סי' שמ"ט דשער מת אסור דהוי כגופו. והרמב"ם שפוסק שם דמותר וטעמו דפוסק כרנב"י ספ"ק דערכין כמ"ש הב"ח ולח"מ. הנה מפורש בש"ס שם הטעם דלהכי בבהמה אסור ובאדם מותר. דזו מיתתה אוסרתה וזו גמ"ד אוסרתה. פי' דכיון דעיקר טעם דשער הוי כגופו משום דאשבוחי משבח כדאיתא בסנהדרין ט"ו. וזה שייך רק מחיים ולא לאחר מיתה. ובאדם שהאיסור בא בשעת מיתה מותר השער דנעשה אז כתלוש דאינו עומד להשביח. משא"כ בבהמה דנאסרת מחיים בגמ"ד וכל המחובר בה הוי כגופו וכפירש"י שם. ואף לדעת הרמב"ם ור"ת דאין נאסרת מחיים. כבר כתבו התוס' בזבחים ע"א להסביר דמ"מ הגמ"ד גורם האיסור ועיקר האיסור חייל מחיים ע"ש. ועכ"פ השיער הוי כגופו כיון שיונק מהגוף:

אות ד

ובנזיר נ"א מיבע"ל בשער העומד ליגזז במת וצפורן העומד לינטל אי הוי כגופו. ופירש"י שם שהיה עומד מחיים ליגזז ע"ש. וטעמו דלאח"מ לא שייך עומד ליגזז דאטו במחשבה תליא מילתא. וא"כ לפמש"ל קשה דהא מחיים קיי"ל דאשבוחי משבח וכגופו דמי. ואי ניזיל בתר שעת מיתה בכל גוונא לאו כגופו דמי כהא דערכין. וא"ל דמיבע"ל למ"ד כגזוז דמי. דא"כ מאי מייתי שם מדרבב"ח דילמא ס"ל כמ"ד לאו כגזוז דמי. ואף דר"י ס"ל הלכה כרשב"ג בכ"מ מ"מ לאו כלל הוא בכל דוכתא כמ"ש הרי"ף סוף ב"ב ומכ"ש הכא דהוי ברייתא כמבואר באחרונים. ונראה הכוונה בזה דהתו' כתבו שם דשער מטמא משום יד. ובסוכה י"ד קיי"ל דאם קצר לאכילה שצריך לידות ונמלך לסכך צריך מעשה לבטלו מתורת יד. אבל בקוצר מתחלה לסכך א"צ מעשה ואינו מטמא משום יד ע"ש. וקיי"ל שם דכל יד העומד ליקצץ אינו יד רק בנמלך צריך מעשה לבטלו יעו"ש. וכן איתא בחולין ע"ג ובעוקצין. ומיבע"ל הכא שעומד ליגזז מחיים אי הוי כיד שעומד ליקצץ מתחילה וא"צ מעשה לבטלו מתורת יד וכהא דקוצר לסכך. או דלמא מ"מ צריך מעשה כיון שבראשית צמיחתו לא עמד ליגזז. והא דשער מטמא במת ילפינן בספרי זוטא מקרא כמ"ש הר"ש פ"ג דאהלות. והתו' חולין קי"ח והרשב"א בחי' שם הקשו מנ"ל ידות במת. ותמיהני דהא יליף לה מקרא דשער מטמא כנ"ל. והיינו משום יד כמ"ש התו' בנזיר. ובחולין קי"ט ע"ב פליגי ר"י ור"ל בנימא אחת אי הוי יד וקאי שם בלישנא קמא על מת ע"ש. ור"ל ס"ל דהוי שומר ולא יד עיי"ש בפירש"י. וצ"ע דמה שייך במת שומר שיטמא רק נגד הבשר דהא גם עור המת מטמא כבשר. וצ"ל דנ"מ לענין נבילה אבל לענין מת באמת אין נ"מ. ועתו' ב"ק כ"ה ע"ב ד"ה ומה ושבת פ"ד בתו' שכתבו דשער הזב אינו מטמא רק אם אפשר לבשר ליגע משום דמרבה מבשרו משא"כ בשער המת ע"ש. וקשה דמ"מ ליטמא משום יד. ואפשר דהתו' דחולין קי"ח ורשב"א ותו' דב"ק ס"ל דאינו מטעם יד רק ריבה הכתוב כגופו במת וגזה"כ הוא. והיינו בעיית הש"ס בנזיר בעומד ליגזז אם הטעם ששער טמא משום יד וא"כ הו"ל יד שעומד ליקצץ. או הטעם משום גזה"כ וטמא בכל גוונא. אך בהא דב"ק י"ל כפשוטו דבאדם מחיים לא שייך יד כמובן. אבל עדיין קשה דשייך דין שומר ואקצר. והרמב"ם כ' בפ"א מהלאה"ט דשער נבילה טמא משום שומר ולא הביא כלל פלוגתא דנימא אחת. וצ"ל דעתו שפוסק כלישנא בתרא בחולין שם וכר"י דס"ל דהוי שומר יעו"ש דאיירי בנבילה וממילא ל"צ לאתויי לישנא קמא:

ובב"ק ע"ח ע"ב פליגי תנאי במכרה חוץ מגיזותיה אי הוי שיור גבי גנב. ונראה דלא שייכא להא דשער אי הוי כגוף דהא איכא מ"ד שם דאף ידה ורגלה לא הוי שיור כל שאינו מעכב בשחיטה. והיינו דלא גרע מאם נחתך רגלה. ומ"ד דווקא גיזה לא הוי שיור משום דלמיגז קאי גרע טפי מידה ורגלה וגם מקרנה גרע יעו"ש. ומשמע ליה דקפידת הכתוב שימכרנה כולה הוי רק לדבר שהוא אינו עומד ליגזז. ויותר נראה לומר דההוא תנא ס"ל עומד ליגזז כגזוז דמי. ומאן דממעט קרנה היינו משום הקיש דוטבחו ע"ש:

אות ה

ובבכורות כ"ה גבי שער בכור מבואר שם דמה"ת שרי בהנאה. ואף שער עולה תמימה שרי כמ"ש התו' שם. ולכאורה קשה דהא איתא בפסחים ל"ג בנתחמם בגיזי עולה דמעל. ובמהרי"ט אלגאזי ספ"ג דבכורות הביא קושיא זו בשם תו' חיצוניות. ותרצו דאיירי שהקדיש עולה בגיזותיה. ושם כ' הריט"א שלא ידע איפוא נמצא דין דנתחמם. והוא ש"ס מפורש בפסחים ל"ג]. ולענ"ד הוא מפורש במעילה ובתמורה ל"א ע"ב דגידולי קדשי מזבח שאין ראוין למזבח אין מועלין בהם. ואף דאיתא בחולין קל"ה דגיזה מכחשת לקדשים. היינו דאסור לגוז. אבל לא שתהא הגיזה אסורה. ומ"ש הריט"א שם דלוקי בחולין שם בעבר וגזז. לק"מ דכיון דאסור מה"ת לא שייך זה. וכדקאמר שם מעיקרא הני לאו בני גיזה נינהו ע"ש. וכ"כ המהרש"א שם. וקשה לכאורה לפמש"ל דשער הוי כגוף ל"ל ימעל אף בגדל אח"כ. וצ"ל דכך דעתו בשעה שמקדש שיקדש רק דבר הראוי למזבח ושתלוי בחיותה וכמ"ש התוספות במעילה י"ב ע"ב סד"ה חלב ע"ש. וכן איתא במעילה י"ב דדווקא דם מועלין דא"א לה להתקיים בלא דם משא"כ חלב וביצים ע"ש. ובביצים לא מחלק בין אי מעורים או לא דמעורים הוי כגופה עיין ביצה ז' ומנחות ע'. ומ"מ אין מועלים משום דאפשר להתקיים בלעדם:

אות ו

והרמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"ב כתב סתם דתולש צמר מקדשי מזבח ונהנה בו מעל ומשמע אף שגדל אח"כ יעו"ש. וע' פ"א מה"מ הל"י. והנה בחולין קל"ה איתא דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין דכתיב צאנך ולא הקדש. ופריך הא בלא"ה אסור בגיזה ומשני בקדשי ב"ה. והא קדשי סד"א ליפרוק וליתיב. הניחא אי ל"צ העמדה והערכה אלא למ"ד קדשי בה"ב בעי העוה"ע קשה. ארמב"פ באומר חוץ מגיזותיה והא כחשה באומר חוץ מגיזה וכחישה אבל בקדשי מזבח פשטה בכולה. ורבא אמר במקדיש עצמה דמחוסר גזיזה ופדייה. וצאנך צריך לשותפות לר"א ולרבנן לשותפות עכו"ם. והנה הרמב"ם פסק בפ"א מה"מ הל"ז דתולש אינו כגוזז. ובפ"י מה"ב פסק דתולש חייב בראשית הגז. וא"כ קשה דנוקי בתולש וע"כ ס"ל דגם גוף הגזיזה קדוש. ונראה דהנה הרמב"ם פ"י מה"ב מייתי אוקימתא דקדשי בה"ב ועבר וגזזן ואוקימתא דמקדיש חוץ מגיזה והא דרבא לא מייתי כלל. וכבר תמה ע"ז בכ"מ בשם ר"י קורקוס ומ"ש בזה דחוק ע"ש. ועוק"ל דהרמב"ם פסק בפ"ה מה"ע דקבה"ב בעי העמדה והערכה ע"ש בכ"מ. והיכי מייתי הא דעבר וגזז. ועו"ק דכתב רק הא דחוץ מגיזותי' ולא גיזה וכחישה כדאיתא בש"ס. וכן הקשה בכ"מ בשם רי"ק. ונראה דעת הרמב"ם דשער הוי כגוף ממש וכמו"ש פ"ה מה"מ דהוי כמחובר מפני שמשביח. ועדיף מחלב וביצים שאין משביחים יותר בכל שעה. והא דאיתא בש"ס דגיזה מכחשא אינו מפרש כפירש"י שהגזיזה מכחשת. רק שצמר בגידולו יונק מהגוף ומכחישו. וממילא כיון דאמר חוץ מגיזה הוי כאומר חוץ מגיזה וכחישה וזהו כוונת הש"ס לתרץ דבקבה"ב שפיר יכול לשייר הגיזה. ודקאמר באומר חוץ מגיזה וכחישה לא דווקא אלא כאומר וכעין הא דכתובות נ"ח ע"ב ונדרים י"ג. או י"ל דבעי למימר אף למ"ד בסנהדרין דהוי כגזוז. ולזה לא מייתי הרמב"ם רק חוץ מגיזה. והתו' הקשו בחולין שם איך שייך בגיזה העמדה והערכה דהוי כעצים ואבנים. ותרצו דכיון שהיה מחובר בבהמה בעי הוה"ע. ולפמ"ש מבואר טעם הדבר דהגיזה שיונק מהגוף הוי כגוף הבהמה ובעי הוה"ע. ולזה נראה דזה שייך רק בגיזה שגדלה אחר ההקדש דינקה מגוף בהמת הקדש. אבל במקדיש בהמה עם גיזה שעליה הו"ל הגיזה כעצים ואבנים ול"צ העוה"ע. ונראה דהרמב"ם מפרש הש"ס דמקשי דבעי הוה"ע. משום דמשמע פשטות האוקימתא בגיזה שגדלה אח"כ ג"כ. אבל רבא דמוקי במקדיש גיזה עצמה אין פירושו הגיזה לבדה כפירש"י. דהא לא הוי קרי מוקדשין סתמא רק מפרש שהקדיש הבהמה עם הגיזה שהיה עליה בשעת הקדש. והא לא בעי העוה"ע כמש"ל. וזהו שכ' הרמב"ם שהקדיש בהמות לבה"ב וגזזן. פי' שגזזן תיכף אחר ההקדש הגיזה שבשעת הקדש ושפיר ל"צ העוה"ע כנ"ל והיינו אוקימתא דרבא. ורק לא מייתי דרשא דרבא משום דס"ל כמ"ד מקרא דצאנך. דה"נ לא מייתי שותפות עכו"ם דפטור והיינו דלא כרבא ע"ש. ובזה י"ל עוד אכ"מ. וגם דדרך הרמב"ם להביא דרשות הפשוטות כידוע. וכן בה' שחיטה פי"ד לא הביא דרשא דמחוסר שפיכה ופדייה וכיסוי. ומיושב הכל בס"ד

וברש"י בחולין שם הביא שהיתה גירסא השתא דאתית להכי בתר דברי רבא וכ' דל"ג. ובריטב"א ג"כ מייתי להגירסא דהשתא דאתית להכי אפילו בקדשי בה"ב וכו'. ודחי לה דהא רבא איירי נמי בקבה"ב. ונראה דכוונת גירסא זו לומר דכיון דחידש רבא דגיזה עצמה ל"צ העוה"ע. א"כ שפיר י"ל דאיירי בקדשים גמורים. רק שהקדיש עם גיזה שעליה ול"צ העוה"ע כמש"ל. ובריטב"א שם מבואר דעתו דבמקדיש עם גיזה צריך העוה"ע ולענ"ד י"ל כמ"ש. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם גריס כהך גירסא ולזה מייתי הרמב"ם מסקנא דאוקימתא כנ"ל. ועפמ"ש מיושב מה שקשה מתמורה י"א דאיתא שם עבודה מכחשא וגיזה לא מכחשא. ובחולין שם איתא דמכחשא וכבר הק' כן בלב ארי' ומש"ש דלמסקנא באמת גיזה לא מכחשא ול"צ לומר חוץ מגיזה וכחישה ונסתייע מדברי רש"י. לענ"ד מפורש ברש"י ד"ה רבא דגם למסקנא בעי חוץ מגיזה וכחישה [ומש"ש בענין אי קדשי בה"ב פשטו בכולה. הוא מפורש בסוגיא דתמורה י"א וערכין ה'. וברמב"ם ספ"ה מה"ע כ' להדיא דפשטה בכולה. ובריטב"א בחולין שם כתב דלא פשטה בכולה ואכמ"ל בזה]. אבל לפמ"ש בדעת הרמב"ם א"ש דהגזיזה אינה מכחשת. רק גידול הצמר מכחיש ומושך ליחות ממנה. אבל עבודה מכחיש בשעת עבודה וזה ברור לענ"ד. ועכ"פ שמענו דעת הרמב"ם דשער הוי כגוף ואף בקדשי מזבח שפיר ס"ל דקדשה הגיזה כנ"ל ולהכי לא מוקי הש"ס בחולין בתולש כנ"ל. וראיית התו' בבכורות יש ליישב לדעתו ואכמ"ל בזה:

ויש עוד להעיר בזה לענין גוזז בשבת דהוי רק משום גוזז ולא משום עוקר דבר מגידולו כמ"ש הרמב"ן פ"ג דבכורות וע"ש ברי"ט אלגאזי אות מ' בזה ויש להאריך בזה וכן מהא דשבת קכ"ח דאין סחיטה בשער אך לקצר אני צריך:

ונחזור לנ"ד דכיון שנתברר דאף בעומד ליגזז קיי"ל דהוי כמחובר. א"כ אין שום ראיה דבחולין איירי אף בבהמה ובפרט לפמש"ל דמנדרים לא מוכח כלל דסתמא איירי אף בעומד ליגזז. ועוד דהא קתני סתמא והצפורן ומשמע אף תלוש וכס"ד דהש"ס באמת בדף י"ח. ורק דמוקי לה שם במחוברת. ואף דמסיק טעמא דחונקין מ"מ צ"ל לצדדין קתני. וכיון דתרצת לה תריץ נמי דאיירי בגוונא דאינו עומד ליגזז והוי מחובר גמור. וא"כ קושיית רעק"א כחומה עומדת דאין רמז בש"ס מבע"ח וגם ברמב"ם אין מבואר דין זה. ואדרבא בסיפא כתב שם שן תלושה שלקח לחי של בהמה עם שן והטור חולק עליו וכתב דמ"מ הוי מחובר ללחי וע"ש בב"י. ולפי הנ"ל י"ל דס"ל להרמב"ם כסברת הטור דהוי מחובר בכה"ג. ורק דס"ל דזה רק באדם ולזה דקדק וכתב לחי של בהמה. ולאו דווקא לחי דה"ה בהמה שלימה רק דאורחא דמילתא נקיט. ואף דלחי אדם נראה ג"כ דמיקרי תלוש לכ"ע מ"מ שפיר מיתסר משום גזירה כמ"ש הרעק"א שם ועכ"פ אין מפורש ד"ז ברמב"ם:

אות ז

והנה לשיטת הסוברים דאדם בן חורין לא הוי כקרקע נראה דשפיר מוכח דהטעם לאו משום מחובר רק משום דלא מיקרי כה"ג לקיחה ביד. ומ"ש הרעק"א דגזירה בן חורין אטו עבד דחוק. דכל כה"ג הו"ל לפרושי דעבד פסול מה"ת וב"ח משום גזירה. ועוד נראה דכיון דעיקר ילפותא מאברהם דכתיב ויקח שהוצרך מאכלת ולא היה מוצא לשחוט באופן אחר ע"ש ברש"י ותו'. והיינו מדכתיב קרא הכי דמן המעשה ל"מ מידי דוודאי עדיף ליה ליקח מאכלת טובה. וא"כ מוכח ג"כ שאסור לשחוט בצפרנו או בשינו אף דאברהם היה ב"ח וזה ברור. וא"כ ע"כ דאין הטעם משום מחובר רק משום שצריך דרך לקיחה בידו בגוף דבר השוחט. אבל בבע"ח לא שייך לקרוא הבע"ח יד לצפורנו ושינו ואדרבא הם טפלים להבע"ח. ואף דבחולין קכ"ח מיבע"ל בבהמה אי נעשית יד לאבר ואילן ליחור. היינו התם שכבר נבדלים מהבהמה ומהאילן יעו"ש ואינם נכללים בגוף הבהמה ואילן משא"כ כאן וא"כ ל"ש אדם ול"ש שאר בע"ח. [וכ"נ מדקאמר הש"ס זריזותיה דאברהם קמ"ל אלמא שהלימוד הוא מן הפסוק ולא מן המעשה. ובתו' הקשו דהא קדשים בעי כלי ותרצו דדייק מדלא כתיב לשחוט העולה. וקשה דא"כ מאי קאמר זריזותיה וכו' דלזריזות ידענא גם אי כתיב עולה. ועו"ק קושיית התו' ע"ש ובזבחים צ"ז דלר"ח מנ"ל כלי בקדשים נימא נמי דקמ"ל זריזותיה ע"ש מ"ש בזה. ולולא יראתי הייתי אומר דבחולין ט"ו ל"ג תיבת לשחוט רק ויקח את המאכלת. והכוונה לקרא קמא דכ' ויקח את האש ואת המאכלת. ודרך הש"ס לקצר פסוק כמ"ש התו' בשבת קכ"ח ובכ"מ ודילגו תיבות את האש. ועלה שפיר דחי זריזותיה קמ"ל ששם מספר מה שהכינו מתחילה. ובזבחים יליף מקרא בתרא דלשחוט את בנו ושם לא שייך לומר זריזות קמ"ל דכבר ידענו מקרא קמא. וכ"נ בפירש"י בחולין שם שפי' שחש שמא לא ימצא צור אפילו מחובר והביא עמו מאכלת עכ"ל. וזה לא שייך כלל רק אקרא קמא ולא על קרא בתרא כמ"ש. וזה נלע"ד ברור ומיושב סוגיא דחולין וזבחים בפשיטות דיליף מתרי קראי ובזבחים מייתי תחלת הפסוק וישלח אברהם וגו' משא"כ בחולין]. ועכ"פ שמענו דלשיטת התו' ור"ן וריטב"א דס"ל דבן חורין לא הוי כקרקע וכמ"ש הש"ך סי' צ"ה מוכח שפיר דגם בע"ח מיקרי מחובר לגבי שחיטה כנ"ל. ומכ"ש למש"ש התומים למסקנא כן דלא כהש"ך וכ"נ דעת הגר"א ס"ס רכ"ז ושכן דעת המ"מ ע"ש:

אכן על פירש"י דס"ל בקידושין ז' דבן חורין כקרקע ובחולין י"ח פי' להדיא דבע"ח מיקרי מחובר לשחיטה. תקשה קושיית הרעק"א כחומה וכן למסקנת הש"ך סי' צ"ה דב"ח כקרקע. ובלב אריה נתעורר ג"כ מנ"ל לפסול צפורן בבע"ח דהו"ל שפיר דרך קיחה ונדחק בזה יעו"ש ובזה אפשר לצדד מהא דאמרינן בבכורות כ"ד דתולש גיזה מבהמה בשבת הוי כעוקר דבר מגידולו והיינו קוצר. וכן בשבת ק"ז גבי דלדל עובר וגבי דג דהוי עוקר דבר מגידולו בירושלמי פ' כלל גדול וכ"כ התו' בע"ז כ"ו ע"א לענין עובר להדיא. אבל באמת ז"א דדעת כל הפוסקים דלא מיקרי עוקר דבר מגידולו. ע' רמב"ם פ"ט מה"ש ורמב"ן דהטעם משום נטילת נשמה וכ"ד רש"י בשבת ק"ז ע"ב שפירש דאיירי בהפילתו ע"ש. וע' שבת צ"ה ברש"י גבי חולב וע' רמב"ם פ"ח מה"ש ובמ"מ שם. וכ"ז אין שייך לענינינו בלא"ה דשם מיקרי גידולי קרקע אבל לא מחובר לקרקע כי זה שני דברים. ובמק"א הארכתי בזה ואקצר. וע' רי"ט אלגאזי פ"ג דבכורות אות מ' ובחי' רשב"א שבת קכ"ח הקשה על רש"י שפי' אין מילדין בהמה משום טירחא דהא גבי מילדין האשה משמע דהוי איסור דאורייתא מדפריך הש"ס שם ל"ל תו מחללין וכו'. ולענ"ד לדעת רש"י דאדם הוי כקרקע א"ש דבאשה הוי דאורייתא דהוי עוקר דבר מגידולו ודלא כהתו' דע"ז שכ' דדווקא קודם זמנו. אבל בבהמה לא מיקרי מחובר לקרקע ולזה כתב משום טרחא]:

אות ח

ובאמת צל"ע טובא על המ"מ בדעת הרמב"ם והתומים שהחזיק ע"י דרק עבד עברי מיקרי קרקע ולא בן חורין דהא מפורש ברמב"ם פט"ו מהט"א הל"ז דהוי כקרקע לענין הכשר ע"ש. ומה שהקשה הר"ש פ"ד דמכשירין מהא דהדיח ידיו דמוכח דלא מיקרי מחובר לענין הכשר. לק"מ לדעת הרמב"ם דלרצון מטמא אף במחובר כמ"ש רפט"ו מהט"א ובפי' המשנה ריש מקואות. ועוד יש להקשות מכריתות י"ג דאיתכשר בטיפה מלוכלכת על הדד דהא האשה כקרקע. וצ"ל ג"כ דהתם משום דאיירי ברצון וכנ"ל. אבל לשיטת כל המפרשים שלא פירשו כהרמב"ם דלרצון מטמא יקשה באמת מכל הנ"ל. וגם על הרמב"ם קשה מהא דהחושב שיודח הכותל טהור בכותל מערה בחולין ט"ז ואינו מכשיר. וברגליו מלאות טיט אם שמח ה"ז בכי יותן בפ"ג דמכשירין. ונראה דעת הרמב"ם דרק לענין רוק בפט"ו מהט"א הוי אדם כקרקע משום שנובע מגופו ודרכו בכך ולא בא לכלל משקה. אבל אם בא מעלמא על גוף האדם לא מיקרי מחובר ואין דרכו בכך לעמוד עליו מים ודוחק. וע' רש"י עירובין צ"ט שפי' ברוק הטעם משום דלא הוי משקה ולא משום מחובר. וקשה דהא רש"י ס"ל דכל אדם הוי מחובר. ונראה דעתם דשאני הכשר דגלי קרא בטומאה דאדם מקבל טומאה ואף עבד כדאיתא בנזיר ס"א. ולזה חזינן דאדם לא מיקרי מחובר לענין טומאה וה"ה לענין הכשר:

עוד ק"ל דהא גבי גט קיי"ל דמחובר פסול אף שנתן לה המחובר עצמו ולא הפסיק בקציצה ע' ש"ע אהע"ז סי' קכ"ד. וכתבו המפרשים הטעם משום דבעי ונתן ומ"מ שרי בכתב על יד העבד ונתנו לה ועבד הוי לכ"ע כקרקע. וראיתי בט"ז באהע"ז שם שהרגיש מהא דבשחיטה באדם פסול ותירץ דשם ממעט כל מחובר מדלא כתיב ויכין רק ויקח. אבל הכא העבד בר נתינה הוא ליתנו כולו. ועדיין קשה לענ"ד דשפיר האדם ובע"ח ג"כ בר לקיחה שיקח הבע"ח בידו וישחוט בצפורנו וכדומה וכמו בגט. וגם דהא בב"מ נ"ו ממעטינן קרקע מדבר הניתן מיד ליד וממעט שם עבד ג"כ. וגם דמ"מ יקשה למאי דאיתא בירושלמי והובא בתשו' הרשב"א טעמא דמחובר פסול דבעי דומיא דספר דהוי תלוש וא"כ וודאי הו"ל לפסול עבד ג"כ. וראיתי בש"ק שבירושלמי שם פ"ב דגיטין שהרגיש בזה דעבד הוי כקרקע ודחה באמת דברי הרשב"א שכ' דמחובר פסול מה"ת ודעתו דהוי דרבנן. אבל לענ"ד אין אנו כדאים לדחות דברי הרשב"א ופוסקים הנמשכים אחריו ועלינו להבין דבריהם ולא לדחותם. וגם דדברי הש"ק דחוקים שם דכיון דאיתא בירושלמי שם דלריה"ג הוי הך דספר דרשא גמורה א"כ ה"ה לרבנן דכ"ה להדיא בירושלמי בהדדי:

אות ט

ונראה בישוב זה דהתו' כתבו בגיטין כ"א דריה"ג יליף לה בכלל ופרט וכלל ונקיט בכעין הפרט הכל לפי מה שדומה לחכמים. ע"ש ד"ה ת"ל וד"ה מה ספר. והנה התו' כתבו בב"ק ס"ג וב"מ ד' דלמ"ד כו"פ מימעט מכעין הפרט ועבדים אבל למ"ד ריבויי ומיעוטי צריך לקרקע מיעוט אחד ולעבדים מיעוט אחר ע"ש. וא"כ הכא לרבנן דריה"ג י"ל דס"ל ריבויי ומיעוטי וא"כ ליכא למעט מספר רק חדא מילתא והיינו מחובר גמור ולא עבד. ושטרות לא שייך למעט דגט היינו שטר ולזה עבד כשר. והנה לברר שיטה דריבו"מ דורש אריכות. וע' נוב"י מ"ת חח"מ סי' קי"ח בזה אבל הירושלמי מיושב היטיב בע"ה. ועפ"ז מיושב ג"כ הך דהכשר זרעים. דבירושלמי מקשה לריה"ג בהכשר זרעים נמי נמעט בע"ח ומשני דכל ריבויא הוא ומקשה א"ה קרקע נמי ומשני כל מיעוטא הוא ע"ש. ובב"ק ס"ג איתא ג"כ כה"ג דכל ריבויא ובעי מיעוט לקרקע ומיעוט לעבדים ע"ש. וא"כ בהכשר דליכא רק חד מיעוט לא ממעט רק מחובר גמור ולא עבד. ומיושב קושיית הר"ש בפ"ד דמכשירין בפשיטות ל"ל הוי אדם כמחובר גבי הכשר. ומ"ש הרמב"ם גבי רוק ברפט"ו מהט"א דהוי מחובר. נלענ"ד כוונתו דכיון דמהני רצון א"כ אין עיקר הטעם משום חיבור. רק משום דכ"ז שהוא במקום נביעתו ומקורו לא מיקרי משקה. וכ"כ שם הרמב"ם בפט"ו גבי הקזה ומציצת אצבע יעו"ש. וע' ספ"ה דמכשירין גבי זיעה וכן בפי' המשנה ספ"ח דכלים ותראה כוונתו דאין הטעם משום מחובר ממש רק כמ"ש והיינו כמ"ש רש"י בעירובין צ"ט דלאו משקה הוא וכמש"ל אבל ודאי דאדם לא מיקרי קרקע לענין הכשר כנ"ל:

ולפ"ז יש מקום לומר גם בשחיטה דויקח כלל ומאכלת פרט ולשחוט חזר וכלל בכל דבר הניקח וכל דבר השוחט. וכעין זה בקדושין כ"א ע"ב ולקחת כלל מרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל. ורבי לטעמיה בסוכה נ' ובכורות נ"א דדריש כו"פ וה"נ דריש כו"פ וממעט בע"ח ג"כ וכמו ריה"ג גבי גט כנ"ל. ור"ח קאמר דזריזותיה קמ"ל ולא אתא לדרשא כלל. ועפ"ז מיושב דלא מייתי קרא קמא דויקח את האש וגו' וכמש"ל דשם ליכא כו"פ. ומיושב כל הסוגיא וגם דמייתי הש"ס תיבות אלו ויקח את המאכלת לשחוט. אלא שאיני כדאי לחדש דבר כזה בנוגע לדרשות הפסוקים שלא נזכר בראשונים וכל עצמינו לא נעמול רק להבין דבריהם:

אות י

אכן לע"ד יסוד הדבר צריך ביאור דכיון דעבד הוי ממש כקרקע א"כ ל"ל למ"ד ריבו"מ תרי מיעוטי לקרקע ועבד כיון דהוקשו לגמרי וגם ל"ל נימא דליהוי אדם כמחובר גמור לענין שבת. ובפירוש כ' הרמב"ם בפ"ט מה' שבת להיפוך יע"ש בה"ה וברמב"ן ורשב"א שבת ק"י. וכן קשה מגט והכשר כנ"ל. ולמש"ל היא גופא קשה דהא הוקש לקרקע וכן מצינו דעבד נקנה במשיכה בקדושין כ"א ע"ב אף דאיתקש לקרקע. והתו' כתבו בגיטין כ"א ע"ב דבעציץ נקוב לא מהני משיכה כ"ז שלא פסקה היניקה יעו"ש. וע' קדושין י"ד דבעי קרא לקנינים דעבד עברי וכן באמה ולא ילפינן מעבד כנעני ומקרקע דהא ע"ע לכ"ע הוי כקרקע כמ"ש התומים. וזה י"ל ואקצר. וגם איך איכא פלוגתא עבדי אי כמקרקעי דמי כיון שהוקשו בפירוש:

ולזה נלע"ד דבאמת לא הוקש עבד לקרקע רק לענין קנינים כדכתיב לרשת אחוזה וכדאיתא בקידושין כ"ב ובכורות י"ג שנקנה כמו קרקע וכה"ג כ' התוס' בכ"מ גבי היקש וג"ש דלא נאמר רק לענין דאיירי ביה. ע' תוס' ב"ק כ"ה ע"ב ד"ה ש"מ ופ"ח ע"א וקדושין ג' ע"ב בתוס' וזבחים ט"ו ע"ב בתו' שכ' כה"ג דלא הוקשו ממש לכל דבר. ונראה דהקנינים עיקר יסודתם הם בסברא וכהא דאמרינן בב"ב פ"ו דשליפי זוטרי דאורחייהו בהגבהה נקנין בהגבהה ורברבי במשיכה וכן לענין מסירה ומשיכה ע"ש דף ע"ז ובתו' וכן בב"מ ט' גבי רכוב באינש זילא דמחלק שם דמי שדרכו בכך קונה. ודרשות הפסוקים בזה נמסרו לחכמים. ולזה קרקע שהוא דבר קבע וניכר נקנה בכסף ושטר וחזקה כי זולת זה לא יפול בו קנין והרי הוא כמו שהוא. אבל דבר המטלטל ניכר הקנין בו ע"י משיכה והגבהה שבא לרשותו וכן מסירה. ושטר לא שייך דאין מתקיים עליו שם בעליו הראשון שיצטרך ראיה עליו תמיד. ולהכי פריך בפשיטות בב"מ צ"ט מטלטלין בני שטרא נינהו. ובכסף פליגי ר"י ור"ל אי סגי בזה כבמטלטלין כיון שאפשר למשכו לרשותו ומשיכה לחוד ס"ל לר"י דלא סמכה דעתיה עד שיתן מעות וכעין הא דקידושין כ"ו דל"ק בשטר עד שיתן מעות ע"ש ויש להאריך בזה אכ"מ. ובמתנה שפיר קונה במשיכה לכ"ע עתו' ע"ז ע"א. ועבד דומה לקרקע בזה שקנינו לזמן ארוך ולקיום ושייך שטר וגם מחזקתו בו אין היכר קנין דגודרות אין להם חזקה וגם דהא מ"מ גופו תמיד בידו וברשות עצמו לזה הוקש לקרקע לקנינים. ומ"מ משיכה קונה כיון דדרכו בכך ואפשר בכך ולזה פירש"י בקידושין ז' דאשה הוי כקרקע לענין קנין משום שגבי קנינים הוקשו כנ"ל. ובשעבוד נחלקו אי כמקרקעי דמי כמו בקנין או לא. וכמו שנחלקו בקרקע גופא אי משתעבדא מה"ת משום דהוי קנין לחצאין כמ"ש הראשונים וה"נ פליגי אי ג"ז נכלל בקנינים שהוקשו או לא. וכן בהא דע"ע גופו קנוי בקידושין ט"ז:

אות יא

ובדבר שנדרש בכלל ופרט שנמעט כעין הפרט כ' התו' ר"פ בכל מערבין ובגיטין כ"א וחולין ס"ו דהכל כפי ראות עין חז"ל באיזה סברא לדמות כעין הפרט. לזה נראה להם גבי שבועה וכפל בב"ק ס"ג ובפדיון בכור בבכורות נ"א ושומרים בב"מ נ"ז דממעט מכעין הפרט עבדים ג"כ כיון שיש להם דמיון לקרקע גבי קנינים כנ"ל. ודקאמר בכל הנהו יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות אין הכוונה שיצאו מצד גזה"כ שהוקשו זל"ז דא"כ לא הול"ל יצאו עבדים דמשמע שיצאו מצד כעין הפרט רק הול"ל ועבדים הוקשו לקרקעות כיון שהוא מצד פסוק אחר. אבל הכוונה הוא שאנו מוציאין עבדים מכעין הפרט יחד עם קרקע. כיון שמצינו שהשוום הכתוב לקרקע גבי קנינים ה"נ דמו להדדי עד שאינם כעין הפרט דכסף וכלים. וגבי אונאה בב"מ נ"ו דממעט עבדים וקרקע מיד דבר הניתן מיד ליד היינו משום דקרא איירי בקניני מטלטלים לר"ל בב"מ מ"ז וכן לר"י בבכורות י"ג דממעט מינה עכו"ם ע"ש. ואף דעבד נקנה גם במשיכה מ"מ קרא איירי בדבר שזהו עיקר קנינו. ובמעילה דקיי"ל בגיטין ל"ט וסנהדרין ט"ו דעבד כמחובר היינו משום דבמעילה י"ח יליף ג"ש חטא חטא מתרומה למעט מחובר וא"כ יש למעט מזה גם שאר דברים כל שאינו גידולי קרקע כתרומה. רק דמרבה שם במעילה מתמעול מעל ריבה מילי טובא עיי"ש ומסתבר לחכמים לאוקמי ריבוי אכל מילי ומיעוטא דג"ש על קרקע ועבדים דדמו להו קצת וכמש"ל לענין כו"פ וגם דמדמה שם מעילה לעכו"ם ובע"ז קיי"ל בדף מ"ה דמחובר ואדם לא נאסרו וכעין זה כתבו התו' בסנהדרין ט"ו ע"ש:

אכן היכא דאיכא ריבוי ומיעוט שהריבוי מרבה הכל. והמיעוט ממעט חדא מילתא מצד גזה"כ ולא מצד דברים שדומים לפרט בסברא שפיר ליכא למעט רק קרקע לחודיה ולא עבדים דלא איתקשו להדדי לכל מילי כנ"ל. ורק בכו"פ סברא הוא למעטם מכעין הפרט מצד שיש להם דמיון קצת זל"ז. אבל במיעוט מצד גזה"כ שפיר בעי תרי מיעוטי לקרקע ועבדים. וכן בגט לא שייך לפסול עבד מצד שנתמעט מחובר מונתן. דאין זה מצד כו"פ רק מצד גזה"כ למעט מחובר. וכן בהכשר ובשבת לא שייך כלל לומר דאדם יהא כקרקע בשביל שדומה לקרקע גבי קנינים ובעי מחובר ממש לקרקע וז"ב לענ"ד:

אות יב

ובמגילה כ"ג וסנהדרין ט"ו דאיתא דאדם שמין בעשרה משום דשמין כעבד ועבד איתקש לקרקעות. צ"ל ג"כ שאין זה מצד שהוקשו לגמרי רק מצד שמצינו שהוקש גבי קנינים וה"ה גבי אונאה כמש"ל. ובאונאה הטעם מסברא מצד שאין שער ידוע לקרקע שיש בנ"א מוסיפים בדמיהם או פוחתין. ולזה ס"ל לכמה פוסקים דבפלגא אית להו אונאה וכן איתא פלוגתא בש"ס דף נ"ט לענין ביטול מקח. וכעין זה מצינו בב"ב קנ"ה ע"ב בתוס' שעדות פחות מבן כ' מועיל לענין שומת מטלטלין ולא לענין קרקע. ואף דשם קצת טעם אחר יעו"ש. וכ"כ הסמ"ע ר"ס רל"ה דלקרקע בעי בקיאות במו"מ טפי. אף שדבריו צע"ק דמנ"ל זה דילמא טעמא כהא דבב"ב שם דמשום כדי חייו לא תקנו רק במטלטלין ואכ"מ. ועכ"פ לזה שפיר יש סברא דלגבי שומא דהקדש יהא שוה לקרקע ג"כ. ואף דבמגילה שם איתא ועבד איתקש לקרקעות דכ' והתנחלתם וגו'. משמע מזה דהוי היקש גמור מדמייתי קרא מ"מ י"ל דלא מייתי רק שהוקש שם וכנ"ל. ויותר נראה דעיקר לגרוס ועבד איתקש לקרקעות ותו לא וכ"נ להדיא ברש"י ד"ה עבד שהביא ע"ז הפסוק דוהתנחלתם ע"ש. הרי שלא היה גורס זה בש"ס. וכ"ה לשון הש"ס בסנהדרין ט"ו להדיא. וכן בכ"מ דאיתא הא דעבד איתקש לקרקע לא מייתי האי קרא. ומ"ש הכא. וע"כ דל"ג לה כנ"ל:

ובירושלמי נראה קצת דאדם בעשרה אינו רק מדרבנן. מדקאמרינן במגילה שם דעבדים בג' שמא ישמעו ויברחו והובא בתוס' במגילה כ"ג ע"ב. רק שדעתם שם דמה"ת צריך עשרה לכתחילה. וכבר הקשה ע"ז בטורי אבן דהא מה"ת אינו פדוי פחות מי' כדמוכח בסנהדרין פ"ח וכמו"ש התו' בתמורה כ"ז ע"ב. ודעתו שם דירושלמי פליג על ש"ס דילן. אבל אי נימא דהוי רק מדרבנן אדם בעשרה א"ש. ובאמת לענ"ד לולא דברי התוס' נראה דגם ש"ס דילן ס"ל דבדיעבד מחולל בפחות מעשרה. וכהא דאיתא בתמורה כ"ז שם להדיא דמחלק הש"ס דבשומא בי תלתא מחולל אף אם טעו משא"כ בבי תרי יעו"ש וכן דקאמר שמואל שם דמחולל על ש"פ. וכ"נ דעת התוס' שם ד"ה בין למר בסוף דבריהם שם שהוכיחו מהא דבעי עשרה דשמואל קאמר בדיעבד וחולקים על סברת התוס' ד"ה לא אמרו שחילקו בין בעלים לגזבר. וכ"נ בתוס' ב"מ נ"ז ד"ה ומ"ס וכ"נ בסנהדרין פ"ק דאמרינן שם דנטע רבעי ומע"ש בג' יעו"ש ושם לא שייך גזבר כלל דשייך לבעלים. וכ"נ מפורש בערכין י"ט ע"ב דבעי רבא בשמוהו ג' לנזקין ואח"כ אמר דמי עלי אי יצא באומד ראשון או צריך לשומו שנית בעשרה משום דשאני אומדן דעשרה ע"ש. הרי דמספקא ליה. וג"ז רק משום דשאני אבל לא מצד גזיה"כ. ובדיעבד אם כבר חילל ופדה ודאי מחולל. וע' תוס' סנהדרין י"ד ע"ב ד"ה נטע רבעי שכ"כ לענין מע"ש וה"ה בהקדש. והך דסנהדרין דף פ"ח נלע"ד דאיירי שם ששמו פחות מעשרה וטעו בשומא דאינו פדוי כדאיתא בתמורה כ"ז ע"ב למ"ד חוזר יעו"ש. וזה לראב"י דס"ל שם דבעי עשרה אבל לרבנן כל שיש שם שלשה שפיר פדוי אבל בלא טעות ודאי פדוי כנ"ל. ואין להקשות דלמה גרע משאר נכסי הדיוט דאין נקנים בלא שומא בג' דאמרינן מאן שם לך כדאיתא בכתובות צ"ח וב"מ ל"א ע"ב. ז"א דגבי הקדש שאני דליכא בעלים וכל ישראל שווים בזה והו"ל כל אחד כגזבר. וגם דהקדש אימעיט מאונאה ואכמ"ל בביאור שיטה זו דהקדש שחיללו על ש"פ כי צריך להאריך הרבה. אבל עכ"פ סוגיא דסנהדרין א"ש אף אי נימא דפדוי בפחות מעשרה וכפשטות סוגיא דתמורה כנ"ל ולפ"ז אין סתירה כלל מירושלמי שתקנו לפדות עבדים בשלשה:

אות יג

עכ"פ נשוב לנ"ד דלפמ"ש א"ש הא דפסלינן שן וצפורן בע"ח אף לשיטת רש"י דאדם בן חורין איתקש ג"כ לקרקע. דמ"מ אינו היקש גמור לכל מילי כמש"ל ואי נימא דהש"ס יליף למעט מויקח רק מחובר לקרקע א"כ מה שייכות בזה לפסול אדם דלענין זה לא איתקש לקרקע כלל. וע"כ צ"ל דעיקר מיעוטא הוא מצד דלא איקרי קיחה רק במאכלת וכדומה שלוקח בידו גוף כלי השוחט משא"כ באדם ובהמה שעיקר הלקיחה אינו נופל על השן והצפורן רק על האדם ובהמה וכמש"ל דאין הבע"ח נקראים ידות לצפרנם ושיניהם וכהא דחולין קכ"ז דאין בהמה נעשית יד לאבר. ואף שפסק הרמב"ם בפ"ב מהט"א שהוא ספק אי בהמה נעשית יד לאבר לענין הכשר. זה רק לענין אבר שלם. אבל לשן וצפורן ודאי לא. ועכ"פ לקיחה בדבר השוחט ודאי לא מיקרי כנ"ל. וממילא מימעטו אדם וכל בע"ח בחדא מחתא. וכן ראיתי בב"ח יו"ד סי' ו' ואהע"ז סי' קכ"ד שהקשה למה בגט דאימעט מחובר מונתן עבד כשר. ובשחיטה פסול אדם ובע"ח. ותירץ דבגט ילפינן מוכתב ונתן יצא מחובר שמחוסר קציצה. משא"כ בפרה ועבד שנותן לה גוף העבד והפרה. אבל בשחיטה יליף מויקח שיקח בידו דבר השוחט בו. ובצפורן ושן בע"ח אינו לוקח בידו דבר שהוא שוחט בו עכ"ד. הרי שמפרש ג"כ הך דרשא דויקח כמו שפרשתי. ואף אם יאחוז בידו גוף הצפורן מ"מ לא מיקרי לקיחה. לפי שבטל לגוף הבהמה ושם הבהמה והאדם עליו. [רק מ"ש הב"ח דבגט הפסול משום מחוסר קציצה תמוה. דהא פסקינן דאף אם נתן לה גוף המחובר פסול. וע' ב"ש אהע"ז סי' קכ"ד ס"ק י"א ואבני מילואים סי' קל"ג. ובאמת ברש"י גיטין כ"א ע"ב ורי"ף דף כ"ב ע"א נראה דעיקר פסול מחובר הוא משום מחוסר קציצה ולא משום פסול מחובר עצמו. וע' בפנ"י שהבין באופן אחר מדברי רש"י. ולענ"ד האמת כמ"ש יעו"ש וצ"ע בזה אכ"מ]:

בהא סלקינן דבין לשיטת התוס' ור"ן וריטב"א והה"מ וש"פ דרק עבד כקרקע. ובין לדעת רש"י והראב"ד דאדם בן חורין ג"כ כקרקע. כולהו מפרשי מיעוטא דמחובר בשחיטה לא מצד מחובר ממש רק מצד דלא מקריא לקיחה בגוף המאכלת דבר השוחט כנ"ל ושפיר מימעטו אף בע"ח ומיושב קושיית רעק"א ז"ל בע"ה:

אות יד

ובעיקר קושיית התוס' בסנהדרין ט"ו שהזכרנו למעלה באות י"א צל"ע מנ"ל בפשיטות דבתרומה לא הוי כקצור ואף דבקדושין ס"ב איתא דאומר פירות ערוגה זו לכשיתלשו יהיו תרומה. י"ל דנקיט בלשון דמהני אף למ"ד לאו כקצור וכגזוז. וגם י"ל דלכשיתלשו ל"ד. והכוונה כשיהיו ראוים ליתלש. וכ"מ בטומאה שמחובר אינו מקבל טומאה כדאיתא ר"פ העור והרוטב ומ"מ קיי"ל שם דף קכ"ז שאם צמקו תאינים באיביהן מקבלים טומאה דבעי דווקא שיכול לחיות. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהט"א בתבואה עקורה דבעי שיכול לחיות. ואף דר"י ס"ל שם קכ"ח ע"ב ביחור שנפשח דטהור אף באין יכול לחיות. י"ל דר"י לטעמיה דהוא חכמים דר"מ בשבועות מ"ב בענבים העומדות ליבצר דס"ל כקרקע דמי אף שאין משביחים יותר ועוד מתקלקלים כדאיתא בסנהדרין ט"ו. אך ז"א דא"כ מה מקשה הש"ס שם קכ"ז ע"ב על שמואל מברייתא לישני דאתיא כמ"ד כקציר דמי. וזה קשה באמת על תירוץ קמא שבתוס' שם קכ"ח דר"י פליג אהא דתאינים שצמקו דלוקמא כר"י. אך י"ל דכיחידאה לא בעי לאוקמא אבל אי תלי בהא דכקצור דמי א"כ שפיר י"ל כן דכמה תנאי ס"ל הכי. וגם מה מייתי סייעתא שם לשמואל כיון דפלוגתא דתנאי היא וכן קשה מדף קכ"ט ע"ב שם ע"ש. ולזה נראה דלא תלי בזה כלל וטעמא דר"י כדמפרש בדף קכ"ט הואיל ומעורה מעורה. פי' דכיון דטהרת מחובר הוא רק מצד שמצויים שרצים אצלם כמ"ש התו' קי"ח ע"ב ד"ה וכשם. וא"כ כל שמעורה דינו הכי. והתוס' קכ"ח ע"ב תרצו עוד דצמקו לא הוי אפי' כמעורה. נראה כוונתם דצמקו הפירות גרע מנפשח היחור והפירות עדיין לחים ביחור ומעורה ולפ"ז גם ר"י ס"ל הכי דצמקו מקבלים טומאה. וקצ"ע מלשון הש"ס קכ"ט ע"ב הואיל ומעורה יעו"ש ואכ"מ. והא דגבי שבת איתא שם דף קכ"ז דחייב אף בצמקו. כבר כתבו התוס' בשבועות מ"ג ע"א דיליף ממשכן ע"ש. וקצ"ע שכ' שם בלשון ונראה והוא מפורש בחולין שם. ויש ליישב קצת ועכ"פ בתרומה נמי נימא דבעומד ליקצר שפיר שרי לעשות תרומה ויותר מזה מצינו במנחות ע' דמיבע"ל בשבולת שמרחה ושתלה וקרא עליה שם במחובר אי הויא תרומה. הרי דאפשר תרומה במחובר יעו"ש בסוגיא דמסיק הכי להדיא:

אות טו

ומהא דמנחות הנ"ל נראה ראיה למה שפירש"י בקידושין ס"ב ע"א דאין תורמין תלוש על מחובר משום דבעינן דגנך דלא מיתחייב בתרומה עד דמידגן. ולזה מיבע"ל במנחות היכי דמרחה כבר. דלהתו' שם שכתבו דממעטינן מחובר מממנו דדווקא תלוש א"כ מה מהני מירוח. אך י"ל לפמ"ש התוס' שם דדגנך וממנו הוי לעכב א"כ י"ל בנתמרח שוב ליכא רק חד קרא דממנו ולא מעכב. אלא לפז"ק מנ"ל לעכב כלל נימא דממנו אתא לכה"ג בנתמרח ולענין לכתחילה וצ"ל דלא מסתבר לאוקמא קרא בהא לחודה דמילתא דלא שכיחא הוא. ובאמת מ"ש התו' מספרי דממעט מחובר מקרא דממנו צ"ע. דבספרי שם יליף ממנו שלא יתרום על שאינו מינו וכן ממחובר לתלוש ע"ש וא"כ י"ל דבמחובר על מחובר שפיר שרי לתרום ורק על תלוש אסור וכמו מין על שאינו מינו דבמינו שפיר דמי. ונראה דמשמע להו דממנו קאי על כי תקחו וגו' אשר נתתי וגו' דכתיב בההוא קרא בפ' קרח. ומשמעותו תלוש כהא דאמרינן בב"מ נ"ו דבר הניתן מיד ליד יעו"ש בסוגיא. ועלה קאמר דדווקא ממנו דהיינו תלוש וכן תנן בפ"ב דביכורים דביכורים נקנים במחובר משא"כ בתרומה ומעשר הרי דאינו נקנה כלל משמע אף בדיעבד אף מיניה וביה. וצ"ע מהא דמנחות ע' שהזכרנו דמשכחת תרומה במחובר. וצ"ל דאיירי במחובר מעיקרא שלא נתמרח מקודם כלל וא"כ שפיר י"ל כפירש"י דטעמא משום גמר מלאכה ועיכובא שפיר נדע מקרא דממנו או מקרא דכדגן מן הגורן כדאיתא בירושלמי וברמב"ם פ"ה מה"ת ה"ד לענין דבר שאינו גמור יעו"ש. וברמב"ם פ"ה מה"ת ה"ט נראה כמ"ש דרק מחובר על תלוש אין תורמין אבל מחובר על מחובר אפשר דתורמין ע"ש לשונו ובכ"מ שם ואכמ"ל בזה. וכ"כ בפי"א הכ"ו גבי שבולת שמרחה הטעם דהוי כדבר שלא נגמר ע"ש. ונראה דבאמת כבר הקשה הר"ש ספ"ק דתרומות דמ"ש דבר שלא נגמר ממפריש חלתו קמח דאינו כלום ותירץ משום דאיתרבי מעשר שהקדימו בשבלים ע"ש. וא"כ במחובר שלא איתרבי קאי בדוכתא דהוי כמפריש חלתו קמח ואקצר. עכ"פ שפיר י"ל דבתרומה בתבואה יבישה שעומדת ליקצר שפיר אם תרם הוי תרומה דכקצור דמי. ודברי התוס' צ"ע:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה