אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק חשן משפט › סימן צח

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן צח

סימן צז

אשר דרש כת"ר בעובדא שבא לפניו בגוי ששכר שדות מגוי אחר וישראל שכרם מן השוכר הלז והוציא הוצאות להשביחם בחשבו כי כבר הוחזק בם ולא יוכלו להשיג גבולו עוד. ועתה שכרם ישראל אחר מאדון השדות מעת כלות שכירות שוכר הראשון. ואם כי הטרדה רבה בימים אלו ולא אוכל להאריך כחפצי. רק למען אהבתו מלאתי חפצו להשיבו תיכף וארשום הנלע"ד כעת לדינא בזה:

והנה כת"ר דן לזכות שוכר הראשון אם מצד חזקה כמבואר במסגרת סי' ק"מ אות ל"ז שיש בכה"ג דין חזקה ואם מצד מצרנות והיינו אם ירצה בו אדון השדות. וגם הזכיר מצד עני המהפך בחררה. וכ"ז במקומם שנוהג מנהג חזקות. ואצלינו אין נוהג מדינא דמלכותא:

אות א

והנה מצד החזקה צריך אני לבאר פרט אחד אשר הרבה דיינים טועים בו. והוא כי עיקר תקנת החזקות אשר מקורם בשו"ת ב"ח הישנות סי' ס' לא נתקנו רק על אורענדא וריחיים יעו"ש בטעם הדבר לפי שיש שם חובות והוצאות והועתק קצת במסגרת סי' ק"מ. אבל על זולת זה לא נתקן כלל. רק בשכירות בתים יש חרגמ"ה שלא להשיג גבול ובתשובת רש"ל ס"ס ל"ו כתב שלא נתפשטה תקנתו בינינו וגם דלא תיקן רק בבתים וחנויות ולא בשאר דברים. וכ"ה ביש"ש ר"פ האומר ע"ש בסוף התשובה ששם. ואף ששאר אחרונים הביאו תקנת רגמ"ה למנהג גם אצלינו וכן ראוי לאחוז בתקנה טובה כזו וכמו שאנו נוהגים בשאר תקנותיו. וגם דהא כתבו התוס' בע"ז ל"ו דגם בתקנה שלא פשטה ואין יכולים רוב הציבור לעמוד בה צריכה היתר ע"ש. וע' רמב"ם פ"ב מה' ממרים ובלח"מ שם. וע"ל סי' כ"ח מ"ש בזה בס"ד. ואף שנראה עיקר לפסוק אצלינו כחרגמ"ה הנ"ל. מ"מ הבו דלא להוסיף עלה דרק בבתים תיקן כמו"ש המהרש"ל. והרמ"א שכ' בחו"מ ס"ס רל"ז בשם מהר"מ פאדווא דאף בהלואה בריבית שייך תקנתו ואין שו"ת הרמ"פ ת"י. אבל נראה טעמו לפי שהמנהג היה אז שהיה החנות מיוחד לעסק זה ע' מהרי"ק שורש קל"ב וקפ"ו וקצ"א וא"כ מה לי בית ומה לי חנות. שוב ראיתי בפ"ת שם בשם הח"ס שהביא לשון הרמ"פ בטעם הדבר כמ"ש בס"ד וגוף הח"ס חח"מ אינו ת"י [ומה שנתקשה שם שם בלשון הרמ"א שכ' ויש מי שכתב. נראה כוונת רמ"א לפי שדעת מהרש"ל שלא נתפשטה תקנתו כמש"ל וכמו שמצינו שהביא דעת רש"ל ביו"ד סי' ע']. ומ"ש הב"ש באהע"ז סי' צ' סקנ"א שבית כיפה ואורענדא יש להם חזקה צ"ל ג"כ דכיפה דמי לבית כמוש"ל בחנות אבל לא בשארי עסקים:

אות ב

ואף לפמ"ש הרד"ך בית כ"ח והצ"צ סי' מ"ד דבתקנה אזלינן בתר אומדנא אף להוסיף עליה מה שלא נזכר בה. ועיקר טעמם הוא דבנדרים אזלינן בתר הכוונה וכהא דנדרים נ"ו היה טעון והזיע ואמר קונם צמר עולה עלי מותר בלבישה ואסור בהעלאה. בכ"ז י"ל טעם המתקנים דרק בבית דירה תקנו שהיא הכרחית לכל אדם משא"כ בשאר דברים. ועוד נראה דודאי אין לאסור על אדם מה שאינו נכלל בדבריו כלל. ומ"ש ביו"ד סי' רי"ח בשם הרשב"ץ שנשבע שלא יעשה יין למכור שלא ימכור גם יין שהיה לו מכבר מצד כוונתו. כבר חלקו עליו האחרונים בזה יעו"ש. וגם הרשב"ץ לא קאמר רק מצד שהזכיר בדבריו לשון מכירה יעו"ש. ובמק"א הארכתי בזה בס"ד. והא דהרד"ך י"ל דשם שתקנו בשכירות דין חזקה לזה כתב שפיר דמצד אומדנא אמרינן דגם משכנתא הוי כשכירות והיינו שנאמר שזה נכלל בלשונם דמשכנתא היינו שכירות. ואף דמייתי ראיה שם ממזונות דהוי בכלל כתובה. י"ל ג"כ משום דהוי מתנאי כתובה. ואף שאח"כ דוחה בעצמו כן ראייתו מ"מ י"ל דגם מעיקרא ידע זה רק שדוחה דלא מיקרי הוספה כלל. וכן בעובדא דהצ"צ שתיקנו שראש המדינה לא יעשוהו ראש הקהל. י"ל דנקטו ראש הקהל לפי שרוב פעמים עיקר הטרדה עליו ע"ש. וגם כי האיש שהוא ראש מדינה ראוי להיות ראש הקהל ולזה אמדינן דעתם שגם מזט"ה אין לעשותו במקום שהטרדה מוטלת עליהם יעו"ש. אבל להוסיף על התקנה לגמרי כמו בנ"ד שתקנו רק על אורענדע וריחיים ודאי שאין להוסיף שאר דברים. ורציתי לומר דלשון ארענדא בלשונם כולל כל מיני שכירות כידוע. אבל בב"ח סי' ס"א מפורש שמוכיח דבטשאפאווי אין דין חזקה דרק בארענדא תקנו. הרי שאינו בכלל לשון ארענדא. ורק אח"כ כתב דגם הטעם אינו בטשאפאווי שאין שם הוצאות יעו"ש. ועוד נראה בהא דהצ"צ דכיון שהיתה תקנה שם שפטרו את ראש מדינה מטורח צרכי הקהל. א"כ כבר פטרוהו מזה. ואף שהוזכר בתקנתם ראש קהל היינו שאז היה עיקר הטרדה עליו כנ"ל. ולזה גם מזט"ה אין לעשותו אם הטורח יהא עליו. אכן בנ"ד ובשאר דברים שצריך להוסיף דבר חדש לגמרי ודאי א"א לומר כן:

אות ג

ובשבת ס' ע"ב איתא גבי סנדל מסומר דפריך דבחול נמי ליתסר ומשני מעשה בשבת הוי. א"ה ביו"ט נמי לשתרי ומשני דאפילו לרחב"ע דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה כמעשה שהיה התם שאני ירדן משאר נהרות אבל שבת ויו"ט כהדדי נינהו. בתענית ציבור דאיכא כנופיא נמי ליתסר מעשה כי הוי בכנופיא דאסורה במלאכה הויא יעו"ש. נראה מזה שאין לתקן רק כעין הסיבה והטעם שבשבילו תקנו ולא להוסיף. לא דמי לנ"ד דשם הכוונה על עיקר התקנה שתקנו בפירוש רק בשבת ויו"ט ולא בת"צ וכן לרחב"ע בירדן וספינה דווקא תקנו בפירוש. וכן ביבמות קט"ז ע"ב דאמרי ב"ה לא אמרו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה כמעשה שהיה. ובש"א אחת מן הקציר ואחת מן הזיתים וכו' לא דברו בקציר אלא בהווה ופירש"י מעשה שהיה כך היה וה"ה לשאר מקומות. נראה דמפרש שתקנו דין זה בקציר ורק שאנו דנין שאין חילוק ורק מעשה שהיה כך היה ומוכח מזה לכאורה דהוסיפו על התקנה מצד הסברא. אך ז"א דהכא אמרו סתם בשעת מעשה שמותרת לינשא והמעשה היה בקציר. אבל אם היו מתקנים בפירוש בקציר ודאי לא היינו מוסיפים מדעתינו וכמוש"ל. וכן מוכח בש"ס שם דקאמרינן שם דב"ש וב"ה פליגי בפלוגתא דרחב"ע ות"ק גבי לא יעביר מי חטאת בנהר אי דווקא בירדן גזרו. ודחי ע"כ ל"א ב"ש אלא משום דייקא ומינסבא מה לי מקום קרוב מה לי רחוק הכא משום מעשה שהיה בירדן וספינה דהוי מעשה גזור רבנן וכו'. ולכאורה קשה דמ"מ שייך טעמא דחשש כזית מן המת גם בשארי נהרות וא"כ דמי להא דדייקא ומינסבא. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת מחלקותם הוא איך היתה התקנה ולא אם נוסיף עליה. ולזה מחלק דהכא שהיה מעשה בקציר והתירוהו משום דדייקא. ממילא נדע דמותרת גם במקום רחוק. אבל בהא דמי חטאת שהיה מעשה בירדן וספינה ס"ל שבפירוש גזרו רק על הירדן דהא לא היתה כאן הוראה רק גזירה חדשה:

אות ד

והנה התוס' שם אהא דלא דברו בקציר אלא בהווה הביאו ירושלמי למה קציר א"ר מנא דאונסא דשכיח וכו' יעו"ש. ולכאורה תמוה דהא הירושלמי קאי על דברי ב"ה דאמרי דווקא בקציר ומפרש הירושלמי משום דשכיח טפי. אבל לא על דברי ב"ש דלא מפלגי והו"ל להתו' להביא זה על דברי ב"ה. ונראה כוונתם דדחיק להו לפרש כפירש"י בהווה שכך היה מעשה כי לשון בהווה שבש"ס פירושו בדרך הרגיל להיות. וגם לפירש"י צריך לדחוק כמ"ש שאמרו מותרת סתם. ולזה מייתו הירושלמי דקציר מצוי יותר למות ולהכי נקטו בלשון התקנה קציר אבל עיקר התקנה היתה בכל מקום כנלע"ד כוונתם. ועכ"פ נראה ברור דאין להוסיף על התקנה מדעתינו לומר שגם ע"ז חל האיסור. ואף דגם בנ"ד י"ל דנקטו בתקנתם אורענדא משום דהוי דבר ההווה ומצוי יותר אבל ה"ה כל דבר. אכן ז"א דהא בש"ס איתא א"ל ב"ש לב"ה אין לי וכו' אלא קוצר בוצר מוסק גודר עודר מנין אלא מעשה שהיה בקציר וה"ה לכולהו ה"נ מעשה שהיה באותה מדינה וה"ה לכולהו וב"ה באותה מדינה דשכיח אינשי מירתת וכו'. הרי מבואר דב"ה מודו דקציר לאו דווקא ורק דמצריכים אותה מדינה ולזה שפיר מוכחי ב"ש כיון דע"כ צ"ל דלשון התקנה בקציר לאו דווקא דה"ה בלא קציר וע"כ צ"ל דנקיט קציר בהווה וא"כ ממילא י"ל דה"ה אותה מדינה לאו דווקא ובזה פליג ש"ס דילן על הירושלמי דלירושלמי לב"ה קציר דווקא. ולש"ס דילן קציר לאו דווקא. ולשון המשנה בה"א לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהיה צ"ל דהכוונה שכך שמעו לשון התקנה. אבל לדינא מודו דקציר לאו דווקא:

וכדמדמי לה שם להא דרחב"ע הו"מ להוכיח מגופה דאי ב"ה כרחב"ע הול"ל דווקא קציר חטים רק י"ל דגם לרחב"ע הטעם הוא דלא רצו להחזיק טומאה בכ"מ רק בירדן שנמצא שם ודווקא בספינה שמאהיל בב"א על שטח גדול. אבל בלי שום טעם לא שייך לומר כן. וגם בשבת ס' צריך לפרש כן ואקצר. ולזה ה"נ בעי טעמא דמירתת. ומ"מ אמרו ב"ש דכיון דטעמא משום דייקא ומינסבא לא שייך לחלק בין מקום קרוב לרחוק. ושוב מצאתי במשניות בגליון בשם התוי"ט שהקשה על התוס' שהביאו הירושלמי אסיפא ובשם הג' מהר"ש זצ"ל תירץ שם כמו"ש ות"ל שכוונתי לדעתם ויש להאריך בזה בשיטות הפוסקים אי הנאמנות הוי דאורייתא ואקצר. עכ"פ לדינא ברור כמו"ש שאין להוסיף על התקנה מדעתינו ודווקא באורענדא תקנו:

אות ה

אלא שעדיין יש מקום לדון דלא גרע מהא דמרחיקין מצודת הדג משום דיהיב סייארא ושם מוציאין מידו כמו"ש האחרונים והאריך בתשו' משאת בנימין סי' כ"ז בענין זה ובשו"ת רד"ך בית כ"ז חדר ג' ולמדו מזה לענין חזקה ע"ש. אף שאין דמיונם עולה יפה לענ"ד דהא דכופין במצודת הדג להרחיק הוא רק קודם שניצודו אבל לאחר שניצודו ודאי אין מוציאין. דלא עדיפא מעני המנקף בראש הזית בגיטין. ס"א דאין מוציאין בדיינים. וכן הא דמעכב אבר מבואה אחרינא בב"ב כ"א שהביאו שם הוא רק שכופין כמו בכל מצות דרבנן לקיימם אבל לא בתורת חיוב ממון. וגם דשם אין כאן הוצאת ממון רק שאין מניחים לו לעשות עסקו שם שם ולהרוויח וממילא ירוויח השני. אבל לא להוציא גוף הדבר מת"י. ומש"ש הרד"ך דדמי לעני המנקף ולקט ונתן ביד ע"ש. הוא תמוה דשם זכה בידו זכות גמור כדין משא"כ בעובדא דידיה שהגוי התנה בפירוש עמו שיוכל לסלקו ע"ש בשאלה ואין לו זכות בדין אם לא מצד חזקה או עני המהפך. וא"ל דמייתי לדעת התוס' והרשב"א והר"ן שכתבו בעני המנקף שאף שלא כיון לזכות זכה בנטל בידו יעו"ש [ולפלא שבח"מ סי' ש"ע לא הוזכר זה כלל ואכמ"ל בזה] ז"א דהא לא הזכיר שם רק פירש"י עיי"ש:

אות ו

ולזה נראה נהי דאם הרוויח ודאי דאין מוציאין מידו מ"מ עכ"פ יש ללמוד שראוי לכופו למסור העסק לזולתו וכן דן שם המ"ב באורך בהך דעני המנקף אי הטעם משום שאליו נשא נפשו שעלה על האילן או מצד טורח ומדקדק מדברי התוס' דהו' משום טורח וכ"כ ברד"ך שם ודעתם דבטורח גדול והוצאה ראוי להוציא מידו עיי"ש. וא"כ ה"נ יש לדון לפמ"ש כת"ר שטרח והוציא בזיבול השדות והשבחתם בשביל שחשב שהחזיק בם ויש לכופו למסור העסק כמו בכל מצות דרבנן וכמש"ל. ובפרט לפמ"ש התוס' ורשב"א ור"ן דבעני המנקף ונטל בידו אף שלא זכה זכיה גמורה מ"מ מוציאים מידו וכמש"ל וה"ה לנ"ד שטרח הרבה בזה:

אות ז

אבל באמת אינו דומה כלל לנ"ד דאף שהרא"ש ומרדכי הקשו על שיטת ר"ת דבהפקר ליכא דין עני המהפך מהא דעני המנקף. ותירצו משום טורח וסמכא דעתיה ע"ז ע"ש (ובמהרי"ק שורש קל"ב וביש"ש פ' האומר ובמ"ב סי' כ"ז כ"כ גם בשם התוס' ולפנינו ליתא כן בתוס' ואולי היה גירסתם כן בתוס' שוב מצאתי בחוות יאיר סי' מ"ב שהרגיש בזה על היש"ש] מ"מ נראה דזה דווקא בדבר שהוא כבר לפניו ובידו לקחתו בלי שום מונע לפי שהוא הפקר וסמכא דעתיה שפיר. אבל בדבר שצריך לשכור מאחר או לקנות אין שייך זה כיון שאינו בידו ואטו מי שיוציא הוצאות ליסע למקום רחוק לקנות איזה דבר. שוב לא יוכל אחר לקנותו אף שלא נכנס בעסק זה כלל. אבל הדבר כמו"ש שצריך שיהא בידו והתחיל לטרוח בגוף הדבר. ובנידון דמהרי"ק שם אף שהוצרך לשכור מן הציבור מ"מ כבר הושווה ונגמר עמהם לחלוטין והרי הוא כבר בידו ממש יעו"ש המעשה. וכן במ"ב שם דקדק וכתב מצד שנתרצה כבר הנכרי להשכיר לו ע"ש והיינו כמו"ש שצריך שיהא בידו וסמכא דעתיה. אבל לא מהני מה דסמכא דעתיה על דבר שאינו בידו ולא התחיל לטרוח ולזכות בגוף הדבר. וכמו בנ"ד שעדיין לא שכר כלל מאדון השדות ולא טרח כלל בגוף עסק השכירות על להבא ולא נתרצה לו עדיין [שוב ראיתי במ"ב שם שכ' בהדיא דבעי שיהא בידו ע"ש]:

אות ח

ומה שסמך על חזקתו הרי היה בטעות וה"ז דומה להא דקיי"ל בב"ב נ"ג בבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד דלתות קנה. ולא נזכר כלל שיהא זה עכ"פ גזל מדבריהם לגבי ראשון שטרח בזה ובפרט לדעת הרמ"ה שם דאיירי בלבנים של הפקר רק שלא נתכוין הראשון לזכות בהם ע' טוש"ע סי' ער"ה סכ"ב. ואיירי שבנה בעצמו והחזיק הלבנים בידו יעו"ש. וא"כ דמי ממש לעני המנקף ונטל בידו דהוי גזל גמור לדעת התו' והרשב"א והר"ן שהזכרנו דאיירי בלא נתכוין לזכות וזו קושיא גדולה. וע"כ צ"ל כמו"ש דכיון דסמיכת דעתו היתה בטעות שחשב שיקנה השדה בבנינו ואגב השדה קנה הבנין בעצמו וסמיכת דעת בטעות לא מהני כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ הך דנפל על הפיאה ופירש טליתו שנתקשה המ"ב שם דמ"ש מעני המנקף כיון דטרח ונדחק לחלק בין טירחא לטירחא. וכן היש"ש ר"פ האומר האריך לחלק בין טירחא לטירחא והוסיף להקשות מהא דב"ב נ"ד נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר וכל הקודם זכה דליהוי כעני המנקף. ולפמ"ש א"ש בס"ד דגבי פיאה ומציאה הו"ל טורח בטעות דס"ד דקני בהך נפילה. ובהך דנכסי עכו"ם היינו משום דאמרינן שם דלא סמכא דעתיה. והכא בעני המנקף כ' הרא"ש משום דסמכא דעתיה ואף שיש לחלק מ"מ י"ל כמו"ש. ולפמ"ש היש"ש שם לחלק בין טורח שניכר ביחוד לטורח והוצאה בעלמא ע"ש א"כ גם בנ"ד אין כאן טורח ניכר ביחוד לענין שכירות להבא:

אות ט

וע' שטמ"ק ב"מ דף י' שכתב דלא מיקרי עני מהפך רק כשמהפך עם הבעה"ב לקנותה ולא כשמהפך בחפץ. וא"כ בנ"ד ג"כ שלא דיבר כלל עם אדון השדות בדבר השכירות לא הוי אף עני המהפך. וגם דהא בעינן פיסוק דמים וכדקיי"ל בסי' רל"ז. ועוד דהכא לא סמכא דעתיה דאפשר ישכרנה נכרי לעצמו כמו ששכרה מקודם. וכ"כ ביש"ש פ' האומר דבמקום שדרך נכרי ג"כ לשוכרו לא תיקן רגמ"ה כלל ואין כאן דין חזקה כלל ע"ש. עכ"פ זכינו לדין דבנ"ד ליכא חזקה ולא עני מנקף ועני מהפך ורק אפשר מצד מערופיא שעוסק עם אותו גוי יש קצת לדון במקום שמחמירים בזה אבל לא בנ"ד שלא היה להשוכר הזה עוד עסק עם האדון בעצמו רק עם השוכר ממנו. ולענין דין אי שייך חזקה בכה"ג אין נ"מ לפמ"ש דבנ"ד ליכא דין חזקה כלל. ומ"ש כת"ר מהמסגרת. ידע כי מה שמבואר בכנה"ג ומסגרת אינו שייך כלל אצליכם כי הם דברו רק מתקנות הנהוגות בתוגרמה ומצרים. ורק נ"מ לדידן לדמות מילתא למילתא מצד הסברא בחזקת ארענדא הנהוג אצליכם:

אות י

אולם מטעם מצרנות שכ' כת"ר יפה כתב. כי כן נהגו כל ב"ד שבישראל לדון דין מצרנות בשכירות וכמו"ש הט"ז ס"ס קע"ה דגם הרמב"ם מודה בכה"ג וכבר כ"כ המ"ב סי' כ"ז לדון בארענדא מטעם מצרנות וכן דן הגאון מוהרצ"ה שליט"א בישועות יעקב סי' קנ"ו והוא פשוט. ואין שייך כאן הא דקיי"ל דקונה מן העכו"ם אין בו משום דדב"מ דלא שייך אריא אברחית ממצרך וכ"כ התוס' להדיא בב"מ ע"ג ע"ב ד"ה נטר והמ"ב ובישועות יעקב שם לא נזכרו מדברי תוס' אלו] ונראה דכל החלוקים שבש"ע דהיכא שיש פסידא למשכיר אין בו דין דבר מצרא כמו בזוזי או בכל שדותיו או בהרבה דיורים. י"ל דבעכו"ם לא שייכי כלל דבאמת איכא הישר והטוב גם בהנהו גווני ורק דלא שייך לתקן תקנה דהישר והטוב במקום שיש פסידא למוכר ומשכיר שעליו אין מוטל הא דישר וטוב כמבואר בש"ס ופוסקים ולזה י"ל דבכל גוונא איכא דדב"מ בשוכר מעכו"ם. ולפ"ז אף שלא נתרצה לו המשכיר הגוי מ"מ איכא דדב"מ. ולפ"ז י"ל שתקנת חזקת אורענדא ובתים הוא על מגן כי בלא"ה איכא משום דדב"מ ורק שי"ל דמצד דדב"מ אין איסור לכתחילה רק אח"כ מוציאין מידו והם תקנו שאסור לכתחלה לשכור וע' נתיבות סי' רל"ז בזה:

אות יא

אכן קשה לחדש דבר כזה כיון שעכ"פ על המוכר לא תקנו הישר והטוב וא"כ ה"ה בגוי דוודאי גם גוי הרשות בידו לעשות בשלו כרצונו ואין להביא ראיה מב"ק צ"ו דאמרינן גבי תקנת השבים דבעכו"ם לא עבדו תקנתא. דשאני התם שמעמידים אותו על דין תורה אבל הכא אם יעמידו על ד"ת לא ידונו דדב"מ כלל. ומכ"ש במקום דאיכא פסידא למוכר ומשכיר דדב"מ הוא רק תקנת חז"ל וסמכו על מ"ש ועשית הישר והטוב. וכעין זה כתבו התוס' בכתובות י"א ד"ה אביי וב"ק ל"ט ד"ה שלא דלא אמרינן שלא יהא חוטא נשכר רק היכא דמוקמינן ליה אדינא אבל לא לתקן תקנה בשביל זה ע"ש. וה"נ לא מצינו שתקנו חז"ל להפסיד העכו"ם ע"י תקנת דדב"מ. ועוד דהנה התוס' הקשו בב"מ ע"ג על רב מרי ל"ל הוציא מרבא מדדב"מ ותירץ בשטמ"ק בחד תירוץ דאף דלא שייך אריא אברחי שם מ"מ לא פלוג רבנן דלא תקנו כלל בעכו"ם דדב"מ ע"ש בשם הריטב"א. א"כ מבואר דבקונה או שוכר מן העכו"ם ליכא כלל דדב"מ ולפלא על האחרונים שלא הרגישו במחלוקת זו. איברא דלדינא ודאי תירוצא בתרא שבשטמ"ק שם עיקר שרב מרי לא רצה לקנותה דזה פשוט וגם אתי הש"ס דב"מ ק"ח כפשוטו דאמרינן בעכו"ם טעמא דאריא אברחי ומשמע דהיכא דלא שייך האי טעמא איכא דדב"מ. אבל עכ"פ לא נוסיף עלה לומר דבגוי תקנו אף אי איכא פסידא לגוי המשכיר או מוכר ורק דבעי דליכא פסידא. ולפ"ז הו"מ התוס' בב"מ ע"ג לתרץ דאיירי בגוונא דליכא דדב"מ כגון שמכרה לגאול ביפה וכדומה אלא דעדיפא מינה תירצו שם:

אות יב

עכ"פ היכא דליכא פסידא לגוי המשכיר ונתרצה המשכיר גם לשניהם נראה ברור שיש לדון דדב"מ לשוכר הראשון ורק במכתב כת"ר נזכר שהגוי שכר על שש שנים והישראל על ארבע ומשמע שככלות ארבע של ישראל יש עוד שתים לגוי והישראל השני שכר מככלות כל השש שנים. ובכה"ג שיש הפסק ודאי ליכא דדב"מ דלא עדיפא מהיכא שכלה זמן שכירותו דליכא דדב"מ אף שעודנו יושב בבית כמו"ש הנתיבות סי' קע"ה והוא מהב"י יעו"ש. ואף שיש לחלק דהכא עודנו מחזיק השדות תוך הד' שנים וגם דיש חולקים על הנתיבות בדין זה. מ"מ נראה דעיקר הישר והטוב הוא שכיון שעוסק בזה לא יצטרך לחפש עסק אחר. אבל כאן שמפסיק שתי שנים שאפשר שלא ישכירם לו הגוי או ישכרם גוי אחר וכדומה ודאי דלא שייך דדב"מ וה"ז דומה למי שרוצה לקנות שדה שבין שדהו לשדה הנמכר כדי להיות מצרן שכיון שבשעת מכירה היתה מפסקת אינו מצרן ורק אם המעשה שהגוי כבר החזיק השתי שנים ואח"כ שכר הישראל על ד' שנים ואז הדין כמו"ש בס"ד דאיכא דדב"מ. ואף גם זאת שהזכיר כת"ר שהשני שכר השדות עם אורענדא בזה יש לדון לדעת הסמ"ע והט"ז דבשני שדות ליכא דדב"מ רק באשר כתב שהארענדא שייכת לקהל ולא בירר פרט זה איך תוכן הענין לא אדון בזה עד שאדע שורש דבר:

אות יג

ובמכתבו ראיתי שנסתייע מדברי הד"מ סי' קע"ה שכתב שהמלוה והשוכר מוחזקים לגבי הלוקח. ידע כי דבריו צע"ג דהא קיי"ל בכ"ד דהלוקח מוחזק לגבי מצרן ולענ"ד אין להורות כן. ואחרי כותבי מצאתי בשו"ת ב"ח הישינות סי' ס"ט שדחה ג"כ דברי הד"מ הללו יעו"ש ומאפס מקום ההכרח לקצר:

ובאשר ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' ל"ה שנראה דעתו לדון דין חזקה בשארי דברים ג"כ. וגם שמעתי שכמה דיינים דנים כן. כתבתי להגאון אבד"ק קאוונא שליט"א בזה והשיב בקוצר שדעתו שלא לדון בדיעבד דין חזקה בשארי דברים רק לכתחלה דעתו דשייך חדר"ג בכל דבר כי כן משמע בשו"ת מהר"מ פאדווא סי' מ"א. והנה גוף שו"ת הנ"ל אינו ת"י ולפמש"ל אות א' בשם החת"ס מבואר דדעת הרמ"פ להיפוך אבל גם בלא"ה כבר ביארנו שהרש"ל חולק עליו. ובפרט שהדין מורה כן שלא להוסיף על התקנה כמש"ל. ובמה שנראה דעתו דחדר"ג אינו רק לכתחילה. יש לדון ג"כ דאפשר דגם בדיעבד כופין אותו להשיב וכמו שנוהגים בנושא ב' נשים וכדומה ויש לחלק ואקצר. וע' נה"מ סי' רל"ז דמשמע דרק מצד בר מצרא יכול לסלקו ולא מצד חדר"ג וכן ראיתי בשו"מ ח"א סי' ל' בשם שמש צדקה והסכים כן ע"ש. אבל בסי' ל"ד נראה דעתו דאף בדיעבד מחזיר וסותר ד"ע וגם עירב שם דין חדר"ג ודין תקנת החזקות. והם דברים שונים באמת. וע' בשו"מ שם סי' ל"ב שנראה כנבוך אי שייך חזקה בשאר דברים יעו"ש שכמעט אין דבריו מובנים ובפרט מש"ש להסתפק אי גם ריחיים בכלל התקנה. הנה בב"ח בתשובה שם מפורש דהתקנה הוא בארענדא וריחיים יעו"ש לענין טשאפאווי והרואה יראה כי כל תשובותיו כתב רק בשיקול דעתו הקדושה ולא בעיון גדול. ולדינא נלע"ד עיקר כמוש"ל בס"ד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה