אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק חשן משפט › סימן צב

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק חשן משפט · סימן צב

חלק חשן משפט

לכבוד ידי"נ הה"ג וכו' מו"ה יהודא דוב הלוי נ"י רב דק"ק שינאווקא הי"ו:

ע"ד אשר דרש כת"ר. באחד שמכר ביתו וגינתו מפני שעקר דירתו מעיר ההיא. והאיש הזה דבר מקודם עם המצרן ורצה למכור לו בעד ק"כ. והמצרן לא רצה ליתן רק ק' ואח"כ חזר בו ולא רצה ליתן עוד רק פ'. ובתוך כך שלח המוכר אל המצרן בסתם שיבא ליקח ולא בא. וע"כ הלך המוכר ומכר לאחר בעד ק' רו"כ ועשו ק"ס. והכסף התחייב לשלם לו לזמנים מוגבלים ואחר התשלום האחרון יתן לו שטר ע"ז. ועתה רוצה המצרן לקחתם. וידידי פלפל בחכמה ובכלל הוטבו דבריו בעיני. כי נאמרו בהשכל. והנה להשיב באריכות אין הפנאי מסכים לזה ורצונו להשיב לו תיכף. ולזאת אכתוב לו הנראה לי לפום רהיטא בס"ד:

אות א

הנה הש"ך כתב בסי' קע"ה סקל"ו דבעוקר דירה ליכא דינא דב"מ. וראייתו דהא במוכר ברעה לגאול ביפה וברחוק לגאל בקרוב ליכא דדב"מ. ובסי' ק"צ גבי עייל ונפיק אזוזי דקיי"ל במוכר שדהו מפני רעתה הוי זביני אף בעייל ונפיק אזוזי. וכ' שם הטור והמחבר דה"ה בעוקר דירתו הוי כמוכר מפני רעתה וא"כ ה"ה הכא. והנוב"י בחחו"מ סי' כ"ד השיג עליו דהא במוכר מפ"ר גופא איכא דינא דב"מ. ורק במוכר כדי לגאול ביפה ליכא דדב"מ. משום דאיכא תרתי למכור רעה ולגאול יפה. וגם דא"כ ל"ל הקדימו הטור לכתוב דין דעוקר דירתו בסי' קע"ה. והשער משפט יישב דברי הש"ך והביא ראיה מדברי הרא"ש דכל דאיכא ריעותא למוכר ליכא משום דדב"מ שלמד מזה למוכר כל נכסיו ע"ש. ועדיין לא נתיישבו דברי הש"ך דמ"מ מאי ראיה מייתי מסי' ק"צ הול"ל סברא בעלמא בזה:

גם מ"ש דחיישינן לחזרה לא מצינו כלל זה שנבטל דדב"מ בשביל חשש חזרה וגם דא"כ במוכר מפ"ר מצינו חשש חזרה וכפירש"י בב"מ ע"ח א' ע"ש ובשאר מפרשים:

אות ב

והנראה בבירור הדברים. דהנה במוכר שדהו מפני רעתה פירש"י הטעם דלהכי הוי זביני אף בעייל ונפיק אזוזי. משום דאנן סהדי דגמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי כ"כ. והא דעייל ונפיק אזוזי. הוא משום שרוצה להוציא המעות מיד הלוקח שלא יחזור בו. וכ"ה ברי"ף בב"מ שם. ובשטמ"ק שם כתב הטעם שטועה בדין וחושב שיכול הלוקח לחזור בו וכ"כ הסמ"ע סי' קע"ה סקי"ז. וצ"ע דא"כ שלא חשב הקנין לקנין גמור. הא באמת לא קני כלל. דהא בקנין בעינן דעת קונה ומקנה. וכעין זה בב"מ ק"ד גבי אנשי אלכסנדריא שלא היו מכוונים בקדושין שיהיו קדושין גמורים עד שתכנס לחופה. וממילא לא הוי קדושין ע"ש. ועיין ביבמות נ"ב ב'. וכ"כ בשטמ"ק בב"מ שם. שאף שלא נכתב בהכתובה. מקדשים ע"ד המנהג. ונראה דס"ל כמו"ש הרשב"א הובא בשטמ"ק לב"מ יו"ד א'. גבי גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני בנפילה. דבקניין דאורייתא קני אף אי לא ניחא ליה. אבל ז"א דזה לא הוי רק בקונה. דקונה אף שלא מדעתו. משא"כ במקנה דלא שייך זה. ובפרט במכר דהא חזינן דבשטר לחוד או בכסף במקום שכותבין שטר לא קנה דלא סמכה דעתו אף דהוי קנין מה"ת. וכן בחזקה בנכסי עכו"ם בסי' קצ"ד ע"ש. [ועיין ב"י סי' קצ"ח מ"ש בשם הרשב"א. שאם גילה הלוקח דעתו שאינו רוצה לקנות במסירה רק במשיכה. אינו קונה ע"ש. וזה סותר למ"ש השטמ"ק בשמו ואכמ"ל בזה. ובאמת הכא בפשוטו הכוונה שחושש שהלוקח יחזור בו ולא יהא ציית דין. וכ"כ הסמ"ע סי' קע"ה סקי"ז בפירוש אחד. או שיאמר אין לו כסף ושקול ארעא בזוזך. וכדאיתא בכמ"ד בכהאי גוונא ואקצר:

אות ג

והטור הביא בסי' ק"צ בשם הרמ"ה דגם בעוקר דירתו דמי למוכר מפ"ר. נראה סברתו דג"כ גמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי. והא דעייל ונפיק ליכא לפרש שמא יחזור הלוקח. דזה שייך רק בשדה רעה ולא בזה. וצ"ל הטעם שאינו יכול לשהות כאן וחפץ לגבות מעותיו ולילך למקומו החדש ולכאורה י"ל דבכל מכירות חיישינן לחזרה. ורק בשדה טובה לא איכפת לי' בחזרת הלוקח כי עיקר מטרת מכירתו אינה להפטר מהשדה. ורק שצריך למעות וכיון שאינו נותן לו מחירה במועדו יחזור ויחזור. אבל במוכר מפ"ר ועוקר דירתו שחפצו להפטר מן השדה שפיר חייש לחזרה. אבל ז"א דכבר אמרו חז"ל זבנית קנית ובשדה שאינה רעה לא חייש כלל לחזרה. וראיה לזה דבמוכר שדה שוה ק' במאתים ועייל ונפיק אזוזי הוי ספק אם יכול לחזור בו בסי' ק"צ. וקשה דבזה הוי ודאי חשש שמא יחזור בו הלוקח ולא ירצה ליתן כ"כ ועכצ"ל דכיון שנתרצה על מקח זה מסתמא חביבה עליו ולא יחזור בו כי אין אונאה לקרקעות ומכש"כ בלוקח במקח השוה ואינה שדה רעה [ובזה יש נ"מ בין הטעמים אי המוכר טועה בדין וחושב שיכול הלוקח לחזור בו. או שחושש שיעשה הלוקח שלא כדין. שאם מכר שוה מנה במאתים ונתן לו ק' ועל ק' השניים עייל ונפיק דהכא ליכא למיחש שיעשה שלא כדין כיון שק' היתרים בידו יקח שדהו בעד ק' האחרונים. ואף די"ל דגמר ומקני אף אי ל"צ לזוזי מפני המחיר הגדול שלוקח עבורה מ"מ כיון דעייל ונפק אזוזי מוכח שעיקר מכירתו בשביל צורך הכסף. וכן מוכח מרש"י וש"פ שאף שכתבו דבמוכר מפני רעתה גמר ומקני מכל מקום הוצרכו לתת טעם להא דעייל ונפק דבלא זה מוכח מזה שעיקר מכירתו בשביל צורך הכסף ולא מפני רעתה וא"כ ה"ה הכא בשוה מנה במאתים וכנ"ל. וממילא מוכח מזה דבשאר מכירות אין חשש חזרה רק אם יש איזה טעם כמו בשדה רעה וכמש"ל]:

אות ד

ולכאורה עדיין קשה לפימ"ש הר"ח הובא בטור ומחבר להלכה בסי' ק"צ שצריך שנדע שהוא דחוק למעות ומוכרה בשביל כך. א"כ ל"ל לרש"י והרי"ף וש"פ טעמא דעייל ונפיק שמא יחזור. דהא לדידהו צ"ל דגם במוכר מפ"ר איירי שיודעים שדחוק הוא למעות ובכ"ז כיון שאומר שמוכר שדה זו מפ"ר. אמרינן דאנן סהדי דאף אי לא הוי צריך לזוזי הוי גמר ומקנה [ואפשר דאף בסתם אמרינן כן כיון שבירר זו למכרה חזינן שהיא רעה. וכעין זה איתא בב"ב מ"ח באנוס על שדה סתם גמר ומקני. כיון שבירר זו מפני רעתה ע"ש ברשב"ם. אך לשון מפני רעתה משמע שאומר בפירוש]. וא"כ שפיר י"ל דעייל ונפיק מפני שצריך למעות. ומ"מ גמר ומקני מפני רעתה. וכמו שאנו אומרים בתחילת המכר. והנה לפימ"ש הב"י שם מתחילה שהראב"ד וש"פ חולקים על הר"ח בזה א"כ י"ל דרש"י ס"ל בזה כהראב"ד דל"צ שיהא ידוע בתחילה שמוכרה בשביל דחקו. ולזה הוצרך לטעם דחושש שמא יחזור. וס"ל דאי הוי ידוע באמת שמוכר מפני דחקו למעות. לא מהני הא דמוכרה מפני רעתה. ולפי"ז י"ל ג"כ בדעת הרמ"ה שכתב בעוקר דירתו דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה אף דליכא חשש חזרה כמוש"ל. דס"ל כהר"ח שידוע שצריך למעות. וא"כ שפיר הא דעייל ונפיק הוא משום שצריך למחיר השדה ובכ"ז גמר ומקני דהוי כמוכר מפני רעתה. אבל ז"א דהא הרמ"ה מבואר בטור וב"י שם סי' ק"צ סי"ז דס"ל ג"כ כהראב"ד. וגם דהא כתב הב"י שם בשם רי"ו דהרי"ף ס"ל כר"ח ומ"מ כתב טעמא דחזרה. וגם דהא מסיק הב"י שם דלא פליגי. וכן הובא להלכה בסימן ק"צ שני הדיעות הר"ח והראב"ד. וא"כ קשה עדיין כנ"ל:

אות ה

והנראה דלכאורה קשה דהא קיי"ל בכתובות צ"ז דזבין ולא אצטריכו זוזי הדרי זביני. ופשוט דה"ה כשמכר ואין חפץ הלוקח לשלם לו. דמאי שנא כיון שמכר בשביל שצריך למעות. וא"כ ל"ל עייל ונפיק אזוזי כיון דלפיר"ח צריך שידעו בו שמוכר מפני דחקו. ולכאורה י"ל לפימ"ש התוס' בכתובות שם וכ"כ שאר פוסקים שצריך שיגלה דעתו מקודם שמוכר בשביל צורכו למעות. א"כ י"ל דהכא לא גילה דעתו. אבל אכתי תיקשי להפוסקים דסבירא להו שם שאין צריך גילוי. דעת ע"ש בשטמ"ק בדעת רש"י ורבינו יהונתן ועח"מ סי' ר"ז ס"ג בזה. וגם דהא הר"ח הובא בשטמ"ק ב"מ ע"ז ע"ב כתב להדיא דאיירי שם גם כן בגילה דעתו ע"ש. ונראה דהא דצריך עייל ונפיק שאם אינו תובעו גלי אדעתיה דגמר ומקני אף שאינו משלם לו מחיר השדה. שאם מכרה רק בשביל דוחקו ואם לא ישלם לו ביומו רוצה לבטל המכירה הו"ל לתובעו ומדלא תבעו אינו מקפיד על זה והלוקח אין מחוייב לשלם בלי תביעה רק במתנה בפירוש. והרי אף בנשבע לשלם דעת הסמ"ע והש"ך בסי' ע"ג ס"ו שא"צ לשלם עד שיתבענו ורק הט"ז חולק שם אבל בסתם מכר ודאי שצריך תביעה. ולזה אף דבלא איצטריך זוזי בטל המקח מ"מ בלא נתן הלוקח המעות צריך עייל ונפיק וכנ"ל:

אות ו

ועל פי זה מיושב הא דבס' ק"צ סתמו המחבר והרמ"א דאף במטלטלין אי עייל ונפיק אזוזי בטל מקח. ובסי' ר"ז גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כתב הרמ"א דעת הסוברים דבמטלטלין זביניה זביני. וקשה טובא דהא הטעם אחד בשני הדינים. ועו"ק דהא הר"ח כתב הראב"ד בס' הזכות בדעתו דאף במטלטלים בטל מקח בעייל ונפיק אזוזי. דלא כבעל המאור שם. ובזבין ולא צריך לזוזי כתוב בשטמ"ק בשמו בב"מ ע"ז ע"ב ובהג"א בכתובות צ"ז בשם ר"ח דבמטלטלי הוי ספק. וקשה מאי שנא כיון דהר"ח מפרש הא דעייל ונפיק ג"כ בגילה דעתו שמוכר בשביל צורכו למעות. אבל לפימ"ש א"ש דבמטלטלין שאין דרך בנ"א להקפיד כל כך על מכירתן אנו אומרים שלא מכרם בשביל דחקו אלא דבלא"ה ניחא ליה למכרם ואף שגילה דעתו שמכרם בשביל מעות בכ"ז אינה אומדנא דמוכחא כל כך. וכבר כתבו התוס' והרא"ש וש"פ שצריך שיהא אומדנא דמוכח וגלוי לכל שכן הוא. ועיין תוס' גיטין ל"ב ע"א. ומ"מ כיון שאין טעם גלוי למה הוא מוכרם רק הא דצריך לזוזי לזה כתב הר"ח דהוי ספק. אבל בעייל ונפק אזוזי מוכחא מילתא טובא שרק משום דוחקו מכרם והוי אומדנא הגלוי לכל אף במטלטלים ולזה כתבו הפוסקים דבטל מקח [ועוד יש לחלק בין כששילם הלוקח רק שהמוכר אין צריך עוד לזוזי. דמכל מקום יש לו מעות בעד מטלטליו. ושכיח לקנות אחרים או יעשה עסק אחר בהם וגם דהו"ל לאתנויי. משא"כ כשהלוקח אינו משלם לו במועדו שאין לו לא חפציו ולא מחירם בטל מקח אף במטלטלין ואקצר] ורק במוכר מפני רעתה דאיכא טעם למה מוכרם ולמה עייל ונפיק וכפירש"י והרי"ף א"כ אין כאן אומדנא כלל ושפיר קני. והא דעייל ונפיק הוי כעין הוכיח סופו על תחילתו במטלטלין דמכרם מדוחקו. ואף דבחולין ל"ט קיי"ל דהוי ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. מכל מקום הא אמר שם דבאמר כתבו ברישא מודו כו"ע דאמרינן. וה"נ הא גם בתחילה ידענו שהוא דחוק. ובפרט להר"ח שפירש בגילה דעתו. ובלא"ה יש לחלק בין הך דחולין לנ"ד ובמק"א הארכתי בענין זה בס"ד:

ועפי"ז מיושב שפיר פירש"י והרי"ף שהוצרכו לתת טעם על הא דעייל ונפיק במוכר מפני רעתה דבלא"ה הו"א הוכיח סופו על תחילתו מדעייל ונפיק שעיקר מכירתו היא בשביל צורך המעות ולא בשביל רעתה. ולפי"ז מוכח ג"כ לדעת הרמ"ה שכתב דה"ה בעוקר דירתו שצ"ל דלהכי עייל ונפיק מפני שאין לו שהות להמתין וכמוש"ל [ולפמ"ש יש מקום לומר דהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דקיי"ל דבטל מקח. אם מכר השדה מפני רעתה או מפני שעוקר דירתו הוי זביני. וכן בכל הנהו דב"מ ע"ז ע"ב ע"ש. והוי עוד קו"ח דשם עייל ונפיק ג"כ וכמוש"ל. ובפרט לשי' הר"ח דמפרש הך דעייל ונפיק בגילה דעתו. או לשיטת הראשונים והמפרשים הך דזבין ול"צ לזוזי אף בלא גילוי דעת וכמו"ש בשטמ"ק בכתובות צ"ז ע"ב ועח"מ סי' ר"ז ויש לחלק ואכמ"ל בזה. ובאמת אף שהב"י כתב בסי' ק"צ להשוות דעת הר"ח דאוקמא בידוע שדחוק למעות עם דעת שאר הראשונים. לענ"ד פשטות דבריהם אין מורין כן. והר"ח באמת כפי שהובא בשטמ"ק בב"מ שם נראה דנקט הך דינא דעייל ונפיק ודין דלא אצטריכו ליה זוזי בחדא מחתא. וכן מוכח מכל דברי הראשונים דלא ס"ל כר"ח בזה ובאשר אכ"מ אקצר] ובבעל העיטור אות מכירת קרקעות כתב דשדרו ממתיבתא דהא דעייל ונפיק והא דלא אצטרכי ליה זוזי איירי שגילה דעתו מקודם ע"ש. ונראה שזהו דעת הר"ח שמקודם כתב שם הבעהע"ט שאין שייך דין עייל ונפיק לדין דל"צ לזוזי. והיינו כהפוסקים החולקים על הר"ח וכמש"ל:

אות ז

והנה בדינא דבר מצרא קיי"ל בב"מ ק"ח דמוכר רע לגאול ביפה ורחוק לגאול בקרוב ליכא דינא דבר מצרא. ופירש"י הטעם מפני שאם יהיה איחור בדבר אפשר שבין כך תמכר השדה שרוצה לקנותה. וכן לכרגא מזוני וקבורה ליכא דינא דבר מצרא מפני שא"א בכל אלו להשהות את המכירה עד שיודיע להמצרן. והרמב"ם פי"ב מה' שכנים ה"ט כתב הטעם שלא ימצא לוקח כי יאמר למה אטרח בחנם והמצרן יוציא אח"כ ממני ואין יכול המוכר להמתין עד שיביא המצרן דמים ויקנה. ונראה יסוד הסברא כי לא יחפצו לילך לקנות כי יחושו שהמצרן יקח מהם. ואף שיכולים להודיע להמצרן. מ"מ לא יחפצו לעמוד על המקח על הספק. ואף שהמוכר יכול להודיע להמצרן בכ"ז צריך שהות לזה וגם אם יאמר המצרן שיקנה יעצור אותו יום או יומים עי"ז. וגם הלוקחים אפשר שלא ידעו מזה שהודיעו וכי יכריז זה ברבים ולפרסם זה בין הלוקחים הלא אינו יודע מי ומי החפצים בה וגם צריך שהות לזה. ודברי רש"י והרמב"ם הכל אחד בטעמם:

אות ח

ובמוכר שדה שוה מנה במאתיים קיי"ל בש"ס ובח"מ סי' קע"ה דאיכא דינא דבר מצרא. ואף דבעייל ונפיק פסק הרמב"ם דהוי ספק וכן היתה גירסתו בש"ס ונתבאר למעלה הטעם משום דאפשר שמכרה בשביל יוקר המקח ולא משום צרכו למעות. מ"מ הכא לא שייך זה שנאמר שלא יהי' דינא דבר מצרא בזה כדי שיוכל המוכר למכור במהרה כ"א יאחר אפשר שיחזור הלוקח מליקח במקח יקר כזה. דהא הכא אין הלוקח יודע שאינה שוה אלא ק' כיון שנותן בעדה ר'. וא"כ לא ידע כלל דליכא במכירה זו דינא דבר מצרא ושוב לא יהי' מזה תועלת למוכר. והשער המשפט הקשה למה איכא בזה דינא דבר מצרא. ותירץ דכיון שאסור להונות חבירו לכתחילה אף בקרקע ועושה איסור בזה לא עבדינן תקנתא להמוכר בזה. ודבריו תמוהים דאם אין הלוקח יודע שויה ממילא לא יהי בזה תועלת למוכר כמו"ש. וא"ל שהמוכר לא יצטרך להודיע. ז"א דבלא"ה אין מוטל על המוכר זה. ורק מ"ש רש"י והרא"ש שישהה להודיע להמצרן. היינו שיצטרך להודיעו כדי שיוכל לפרסם ללוקחים שהמצרן אין חפץ לקנות. וכ"כ הסמ"ע להדיא סקס"ג שמ"ש הפוסקים שהמוכר יודיע למצרן הוא רק בדרך עצה טובה. כי אינש דעלמא יירא לקנות מפני המצרן והיינו כמו"ש. ורק דעת רב פלטוי גאון הובא במרדכי פרק המקבל והביאו הרמ"א בסעי' ל"ד שכשאין המצרן במדינה. ילך המוכר לפני ב"ד שיודיעו לאוהבי המצרן וקרוביו. וכבר כתב הב"י ששאר פוסקים חולקים עליו. ולבד זה נראה שהיה המנהג בימיהם שכל קנין קרקע היה נעשה בפני הקהל. ולזה כתב רב פלטוי שאף קרוב של המצרן יוכל לקנות בעד המצרן וכמ"ש הסמ"ע שם סק"ס. ודברי הש"ך שם צ"ע. ומ"ש שילך לפני הקהל נראה שהוא ג"כ כמו שכתב הסמ"ע שם סקס"ג שהוא עצה טובה. דכיון דס"ל שגם קרובו של המצרן יכול לקנותו בעדו. א"כ אם לא יודיע הלא יוכל קרובו של המצרן להוציא אח"כ מיד הלוקח בעד המצרן. ויותר נראה שזה הוא רק תקנת רב פלטוי גאון לצאת ידי הטוב והישר ולא מדינא דגמרא. וש"פ לא ס"ל הכי וכמ"ש הסמ"ע. ועכ"פ דברי השער המשפט צ"ע:

אות ט

ואם יודע הלוקח שאינו שוה אלא מנה ומ"מ נותן מאתים כתב השעהמ"ש דבאמת ליכא דדב"מ ולפענ"ד לא נראה כן מפשטות דברי הש"ס והפוסקים ואטו דוקא ברשיעי עסקינן שהונה את רעהו. ונראה הטעם דכיון דחזינן שחביבה עליו כל כך אמרינן שלא ימנע בשביל הטורח להודיע להמצרן וגם שלוקח כזה לא יחוש להמצרן כי יחשוב שהמצרן לא יחפוץ לשלם כפלים בדמיו. וכן במוכר מפני רעתה נראה דלהכי איכא דדמ"מ דאם אינו יודע הלוקח שמוכרה מפני רעתה א"כ אין תועלת במה שנאמר שלא יהי' דינא דב"מ בכה"ג וכמש"ל כי הלוקח לא ידע זה ויחוש להמצרן. ואם יודע ומ"מ קונה א"כ י"ל שלא יחוש עוד להמצרן כי יחשוב אשר המצרן לא יאבה לקנות שדה רעה כזו והלוקח בלי ספק יש לו איזה צורך בה. ועוי"ל דבזה אין רעה למוכר כי המצרן יותר קרוב שיקנה אף שהיא רעה ממה שקונה אותה אחר וכידוע שהמצרן אינו מקפיד כמו אחר ורק בכרגא ואינך תקנו דליכא דדב"מ משום דליכא שהות להמתין וכמש"ל:

ולפמש"ל דהיכא דאין הלוקח יודע אין תועלת בביטול דדב"מ. צ"ל לכאורה דגם במוכר לכרגא ואינך אם הלוקח אינו יודע שמוכרם בשביל זה שפיר איכא דדב"מ דהלא לא היה תועלת למוכר בשביל זה. אכן דעת הסמ"ע בסקע"ט דאף בטוען הלוקח שמא מכרה לצורך מס ואינך אינו מסתלק עד שיביא המצרן ראיה שלא מכרה לצורך מס. אלמא דאף שלא ידע הלוקח מ"מ ליכא דדב"מ וכ"נ דעת הש"ך שם סקמ"ב ורק שהקשה ע"ז מצד אחר. וי"ל דשם איירי שטוען הלוקח שסמך ע"ז בשעת קנייתו שלא יוכל המצרן לברר שלא מכרה למס וממילא יבטל דין מצרנותו. ובאמת נראה שהלוקח טוען ספק היינו שיש לו איזה מקום להסתפק עליו ושכמדומה לו שהוא כן וסמך ע"ז. דאלת"ה יפה הקשה הש"ך שם דא"כ בטלה לה לגמרי דין מצרנות. וכמעט שא"א לברר היפך הדבר. ועכצ"ל דאיירי שהלוקח מראה מקום להסתפק בזה. וצריך המצרן לברר שאין כאן מקום ספק. ומיושב קו' הש"ך שם. דע"י הספק שנתעורר איתרע חזקת מצרנותו והו"ל כספק מצרן. וכעין זה כתבו התוס' בכתובות כ"ג א' ד"ה תרווייהו דכיון שזרק לה קדושין בספק איתרע חזקת פנויה ע"ש. ועיין מהרי"ט חלק חו"מ סי' כ' וסי' ס"ז מ"ש בענין זה ובשי' הרמ"ה בזה ע"ש:

אות י

ועוד נראה דאף בלא ידע הלוקח שמוכר משום כרגא ואינך ג"כ ליכא דינא דב"מ. דא"כ גם אם ידע שמוכר למס רק אינו יודע הדין דליכא בזה דדב"מ ג"כ נימא שיזכה המצרן. וכן הא דקיי"ל שאם לוה לצורך כרגא ואינך ואח"כ מוכר לפרוע המלוה א"צ הכרזה וליכא דדב"מ נימא ג"כ שצריך שידע המלוה דין זה דהא הטעם הוא כי בשביל זה ימצא בנקל מי שילוה לו כשידעו שלא ישהה במכירת שדהו לפרעונם. וזה לא שייך כשאינו יודע הדין. דזה ודאי אינו. וכל כה"ג הו"ל להש"ס ופוסקים לפרושי. וא"כ ישביעו לכלם אם ידע אז הדין. ולזה נראה דתקנת חז"ל בכל מקום הוא בדרך כלל בתורת לא פלוג ובפרט בנ"ד היא עצמה התקנה. כי עי"ז שיראו שבמכר לצורך מס או לפרעון חוב מס אבד המצרן זכותו. יתפרסם דבכרגא ליכא דדב"מ וידעו הכל זה. ועיין ב"מ כ"ז ע"ב וי"ב א' וקי"ב ב' בכעין זה. ועיין בש"ך חו"מ סי' ס"ו סקנ"ו דאמרינן מיגו אף למאן דלא גמיר דינא. [ולפי"ז יש ליישב ג"כ דברי השער המשפט שהזכרנו לדעתו דביודע ששוה מנה ונותן מאתים ליכא דדב"מ. ולזה י"ל דבטלו דדב"מ גם באינו יודע מטעם שהזכרנו. ולזה הוצרך השעהמ"ש לטעם דאסור להונות. אבל כבר כתבנו דאף ביודע ששוה ק' איכא דדב"מ.] וכן מוכח מדברי הראשונים והאחרונים בתשובותיהם שנשאלו בדינים שונים אי איכא דדב"מ ופלפלו בזה. ולא הזכירו כלל דהא הלוקח לא ידע פלפולים אלו בודאי. וא"כ בלא"ה יזכה המצרן. וע"כ כמו"ש דלא פלוג אף שאינו יודע ועיין בשטמ"ק בב"מ ק"ח בזה. ולכאורה תלוי זה במחלוקת הפוסקים אם מועיל הסכם המוכר אחר המכירה לזכות המצרן בתקנה שהיא לטובת המוכר בשעת המכירה. דלפמ"ש שהתקנה כדי שיתפרסם לכל התקנה ויהי תועלת לשארי מוכרים. א"כ לא תועיל הסכמת המוכר כעת לבטל תקנת אחרים. ולא אאריך בזה כי העיקר נראה שאין מועיל הסכמת המוכר וכמו"ש הגאון מהרא"ש זצ"ל בס' עמודי א"ש וזה מתאים למ"ש. ולזה במוכר כל נכסיו דעת רש"י וש"פ דאם המצרן קונה ג"כ כולם זוכה המצרן דבכה"ג לא הוי קלקול לאחרים כיון שגם המצרן קונה כולם וידעו הכל דבכל נכסיו ליכא דדב"מ עד שיקנה הכל והלוקח יקנה כי הוא חשש רחוק שיקנה המצרן הכל. וכן בכל מצרני השדה אין הפסד למוכר כי זה מצוי שמצרני השדות יקנו כל השדות. והרא"ש וש"פ החולקים ע"ז ס"ל דמ"מ ימנע עי"ז כי יחוש שמא יקנה המצרן כל נכסיו וממילא יגיע הפסד לפעמים כנ"ל. וכן בכל מצרני השדות אין זה מצוי שיקנה כ"א שדה הסמוכה לו ואקצר בזה:

אות יא

ובעוקר דירתו נראה לפמש"ל בדעת הרמ"ה דלהכי עייל ונפיק אזוזי משום שאין לו שהות. א"כ ה"נ י"ל דליכא דדב"מ ג"כ משום שאין לו שהות וכמו במוכר לכרגא ואינך וכן במוכר לגאול ביפה וקרוב שממהר למכור. ומה שהביא הש"ך ממה שהשוו בסי' ק"צ עוקר דירה למוכר מפני רעתה אף דבמוכר מ"ר גופא איכא דדב"מ. מ"מ מייתי לסברא שחפץ המוכר שיוגמר במהרה המכר. וגם דכל עוקר דירה מסתמא קונה במקומו החדש בית או שמיסד לו שם איזה עסק וע"כ הוא צריך למעות וה"ז כמוכר לגאול ביפה וקרוב. ואף שכתב החת"ס דלסחורה לא הוי כמו למזונות. מ"מ לא גרע בכה"ג מלגאול בקרוב. וכידוע שבמקום חדש צריך יותר לכסף טרם ייסד לו עסק נכון וימצא מכירים ומיודעים ומכ"ש אם קונה לו שם בית דדמי ממש לגואל בקרוב:

אות יב

ובמוכר לגאול ביפה וקרוב נראה דאף שמוכר בהקפה ג"כ ליכא דדב"מ. וכ"נ מדסתמו הפוסקים ולא חילקו. והסברא נראה שכל שאינו משיג לוקח על שדהו אינו יכול לקנות אחרת. כי אינו יכול להגביל זמן פרעון בעד השדה שיקנה בטרם ידע מתי ישיג מעות בעד השדה שרוצה למכור. אבל כשהוגבל זמן פרעון קונה על סמך זה או שילוה על סמך זה לקנות קרקע שחפץ בה והא חזינן דבלוה לצורך כרגא ומוכר שדהו לשלם ליכא בזה דדב"מ כדי שישיג ביותר ללות ומכ"ש דמסתבר בנ"ד כמו"ש. ואף שא"צ כעת ללות י"ל ג"כ שאין יכול לקנות אחרת טרם ידע שיוכל למכור שדה זו:

ועוד נראה דאף שכבר קנה ביפה וקרוב. מ"מ אם לוה ע"ז ומוכר שדהו לאחר לשלם ועל סמך זה לוה שימכור שדהו. י"ל ג"כ דליכא דדב"מ וכמו לכרגא וכמבואר בסי' קע"ה סמ"ג. ואף שמ"ש הסמ"ע בסקע"ו קאי זה על סעיף מ"ג וכדמוכח מלשונו וכמ"ש הט"ז שם. מ"מ הסברא נכונה. וכ"נ מדחשיב לה הש"ס בב"מ ק"ח כחדא מוכר לגאול ביפה וקרוב בהדי מוכר למזוני לכרגא ולקבורה. משמע דחד דינא לכולהו והיינו אף בלוה וחזינן דבתועלת כל דהו למוכר מבטלים זכות המצרן וכהא דהנהו טבי והני תקילי וע' מהרשד"ם סי' רצ"ט. ובפרט אם קנה ביפה וקרוב בהקפה על דעת לשלם מדמי מכירת שדהו ודאי דליכא דדב"מ בזה:

וראיתי בנוב"י שהקשה על הש"ך דלמה לא כתבו הטוה"מ דין דעוקר דירה בסי' קע"ה גבי מצרנות שהוא קודם סי' ק"צ. ולפענ"ד לק"מ דהא הטור והמחבר מביאים בסי' ק"צ דברי הרמ"ה. וידוע שהרמ"ה כתב הלכותיו על סדר הש"ס. ובש"ס דין עייל ונפיק אזוזי קודם לדין בר מצרא שזה בב"מ ע"ז ע"ב וזה בדף ק"ח ע"ב:

אות יג

עכ"פ בנ"ד נראה דבעוקר דירתו כיון שהש"ך כתב בפשיטות שאין בו דדב"מ והנתיבות ושער המשפט הסכימו עמו. וגם הסברנו גם אנחנו בס"ד דבריו. וסברא שאין לו שהות ברורה לדעתי. שידוע שכל העוקר דירתו נחפז לגמור עסקיו במקומו הראשון למען יוכל ליסד עסקו וישיבתו בקביעות במקומו החדש. וגם בלי ספק יעשה איזה עסק במקומו החדש. ואף שמכר בהקפה כמו"ש כת"ר מ"מ הלא כבר בארנו דאף בהקפה שייך זה. ובפרט דלטעם שאין לו שהות שנחפז לגמור עסקיו. אין נ"מ בזה אם בהקפה או במזומן כי העיקר שאין לו פנאי לבקש קונים. ואף שלא קנה רק ע"י ק"ס. כיון דהוי קנין למי שפרע כמו"ש הפוסקים שפיר קנה. וגם די"א דקונה בק"ס בלא שטר עיין מהריב"ל ח"א סי' פ'. ואף דהמוכר יכול לומר נגד הלוקח קים לי דלא קנה רק למש"פ. וכן הלוקח נגד המוכר. מכל נגד המצרן הוי הלוקח מוחזק:

ובפרט בנ"ד שהמוכר שלח להמצרן שיבוא לקנות ולא רצה לבא. ואף שא"ל המוכר מתחילה שרוצה ק"כ רו"כ מ"מ הו"ל אח"כ להמצרן לאסוקי אדעתא שרוצה לפחות ולהוזיל לו ממחירו אשר שת עליו בראשונה כיון ששלח אחריו בסתם וכמו דקיי"ל בסי' רכ"א שאם המוכר תובע את הלוקח מוכח שמסכים על מקחו של הלוקח והו"ל להמצרן עכ"פ לבא אל המוכר. וגם דהא מתחילה אמר המצרן ק' וחזר בו ואמר רק פ'. הרי שלא רצה ליתן ק' בשום אופן ואין לך עול גדול מזה למוכר שיצטרך לשהות כ"כ להתעסק עם המצרן בשעה שדעתו טרודה לעקור דירתו וע"כ נ"ל פשוט דאין לו להמצרן שום טענה עתה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה