אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אורח חיים › סימן לג

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן לג

סימן לב

באתרוג שנחתך וחיברו בקיסם אי כשר ואף דבי"ט ראשון פסול דלא גרע מנקב מפולש מ"מ יהא כשר בשאר ימים אף כשנחתך לכמה חתיכות. ואף בי"ט ראשון לדעת הסוברים דאף במפולש בעי שיחסר ג"כ. ונעתיק בזה מ"ש בחי' ליבמות ק"ג בענין חיבורי אדם לענין טומאה ומזה יתבררו הדברים בטו"ד:

אות א

ביבמות ק"ג ע"ב איתא א"ר פפי משמיה דרבא סנדל המוחלט אם חלצה בו חליצתה פסולה ורב פפא משמיה דרבא אמר כשירה ומקשה הש"ס מדתניא מטלית שיש בו גע"ג אעפ"י שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו מאי לאו מוחלטת לא מוסגרת. אימא סיפא היו בה כמה זיתים כיון שנכנס כזית טמאתהו וא"א מוסגרת אמאי איתקיש למת. שאני התם דא"ק ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ופירש"י שהקושיא היא דאי מיכתית שיעוריה א"כ לא הוי אמרינן שדי מיעוטא בתר רובא ע"ש. ולכאורה קשה למה לא פירש כפשוטו שהקושיא היא דא"כ מה שייך בה שלש על שלש. ונראה דזה לק"מ דכיון דכתיב להדיא בקרא טמא הוא גבי בגד מוחלט דמטמא ממילא ע"כ דגזירת הכתוב שחשוב הוא לענין טומאה וע"כ דשיעורו כשאר טומאות. וגם הא אין מטמא בנגעים אלא בגד של שלש על שלש כדאיתא בשבת כ"ז וכן נדרש בתורת כהנים פ' תזריע וסופו כתחילתו. וכן ע"כ צ"ל למאי דקאמר דמטמא בכזית בסיפא שם דאיתקיש למת ומוכיח דאיירי במוחלטת וא"כ קשה דיקשה מסיפא גופא דנימא כתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן כזית. ואף שכתבו התוס' בכ"מ דכל מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק. לבד שהוא דוחק לא שייך כאן כיון דע"כ אתא לסיפא וע"כ צ"ל דשאני התם דגזה"כ הוא דאיתקש למת דמטמא בכזית ואחשבוה לענין זה. וכן צ"ל במת עצמו דהוא איסורי הנאה וגם טעון גניזה וקבורה לשיטת התוס' בד"ה סנדל לחד תירוצא דמה שטעון גניזה מיקרי נמי כתותי מיכתת שיעוריה. וצ"ל דמ"מ אחשביה לשיעוריה לענין טומאה ולזה פירש"י שעיקר הקושיא הוא מדאזיל בתר רובא שכיון שבאמת הוי כאלו אינו א"כ אין לנו לילך בתר רובא בזה דבזה לא מצינו דגלי קרא:

ויותר מבוארת הסברא עפ"י סוגיא דחולין פ"ט שמכסים בעפר עיר הנדחת דכל מה דמיכתת מעלי טפי ע"ש הרי להדיא דכתותי מיכתת שיעוריה אין הסברא כמי שאינו לגמרי רק שהדבר כאלו נכתש לרסיסים קטנים של כל שהוא. ורק לר"ש אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל לא לרבנן וזהו החילוק בין ר"ש לרבנן בזה. ולזה כאן איך נשדי מיעוטא בתר רובא כיון שכל כל שהוא ממנה הוא כבר כאלו נפסק ממנה ואם נפסק המיעוט בוודאי לא שדינן בתר רובא ורק בכל השיעור גזה"כ לטמא כנ"ל. אח"כ ראיתי במהרש"א שהרגיש על פירש"י ל"ל פי' כפשוטו וכתב מדלא מקשה מסיפא מסתמא היה להם שום ייתור דמטמא בשיעורו ע"ש. והדבר ברור כמש"ל בס"ד:

אות ב

רק שקשה לי טובא לפי זה מהא דאמרינן בזבחים ק"ד ע"ב שבפרים ושעירים הנשרפים כשיצאו רובן מטמאים דשדינן מיעוטא בתר רובא וגם איבעיא לר"א שם אם יצא חציו ברוב אבר אי שדינן מיעוטא בתר רובא ע"ש. הרי לפניך דאף דטעון שריפה מ"מ אזלינן בתר רובא. ושם לא כתיב ושרף את הפר רק ושרף אותו. ודוחק להסמיך על מ"ש כאשר עשה לפר הראשון. לבד שאין משמעות מזה כלל אין לנו לחדש דרשות מעצמינו וכל כה"ג הוי הש"ס מפרש לה. ורציתי לומר דשאני התם דחיבת הקודש מכשרתו וכדאמרינן במנחות ק"ב ע"ב דפריך לר"ש דאמר כשרוף דמי אמאי נותר ופרה מטמאין טומאת אוכלין ומשני חיבת הקודש מכשרתו. אך עדיין צ"ע דשם מסיק דאינו רק מדרבנן ע"ש:

ובאמת סוגיא דהתם צריך ביאור דמאי מקשה לר"ש הא גם לרבנן תיקשי דמכתת שיעורייהו ובשלמא בפרה י"ל דכתיב בקרא ושרף את הפרה אלמא דקרייה קרא פרה וכעין דאיתא בש"ס לגבי בגד ובית כנ"ל אבל לר"ש לא מהני זה כיון דכשרוף דמי ומצאתי בשעה"מ פ"ד מה' גירושין שכ"כ ע"ש. ובתוס' סוטה כ"ה ע"ב כתבו דפרה מטמאה לרבנן משום חיבת הקודש וצ"ע דהא רק לר"ש קאמר לה. עכ"פ מנותר אכתי תקשה וכן קושיית התוס' בסוטה שם מערלה וכלאי הכרם. וכן הקשה הפר"ח באהע"ז סי' קכ"ד על הכ"מ שכ' שהרמב"ם פוסק כר"ש מהא דפ"א מה' ט"א שפסק דפרה ופרים וערלה וכה"כ מטמאים טומאת אוכלים ע"ש. ולכאורה תיקשי ליה בלא"ה דגם לרבנן מיכתת שיעוריה:

שוב ראיתי שהפר"ח בעצמו הרגיש בזה אח"כ וכתב שלזה דקדק וכתב הרמב"ם מתטמאים דהיינו שרק מקבלים טומאה אבל לא מטמאים אחרים דלטומאת עצמן סגי בכ"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים דהא בש"ס מפורש במנחות ק"ב ע"ב דמטמא אחרים אף לר"ש וגם הא בפ"ג מה' אבות הטומאה הל"ג כתב הלשון שיטמאו טומאת אוכלים. גם לא ידעתי לדבריו מה נ"מ בערלה אם נטמא בעצמו או לא ולסברא דצירוף נחית בתר הכי. גם מ"ש הפר"ח אח"כ דנ"מ לענין צירוף לכביצה פחות משהו משאר אוכלין שזה נחשב כמשהו. תמה אנכי כיון דשיעורו מיכתת א"כ איזה משהו נאמר עליו והלא גם בעפר אמרינן בחולין פ"ט דמיכתת שיעוריה ואין לך משהו מן החול וכבר מבואר במשפטי ההנדסה שהנקודה אין לה שיעור וכ"ה בזוהר ותקונים דנקודה לית לה תפיסה כלל וגם בלא"ה השיג עליו השעה"מ בפ"ד מה' גירושין ע"ש באורך:

אות ג

ולכאורה היה נראה בישוב זה דכיון דשיטת הרמב"ם בפ"ג מה' אה"ט דצריכה מחשבה לאוכלה ע"ש וכ"כ בפ"ה מה' פרה שאינו מטמא וע"ש בכ"מ מ"ש בזה להקשות על הרמב"ם ובהשגת הראב"ד בפ"ג מה' אה"ט ובכ"מ שם. ובאמת שיטת הרמב"ם היא כשיטת התוס' בב"ק ע"ז ע"ש באורך בזה ויתישב הכל בס"ד רק שאכמ"ל. עכ"פ נראה דע"כ ל"א מיכתת שיעוריה רק כשעומד לשריפה אבל כיון שחושב לאכילה שוב לא אמרינן מיכתת שיעוריה אבל לר"ש דס"ל כל העומד וכו' לא שייך זה כיון דעכ"פ עומד לשרוף שמצותו בכך ואין מחשבתו מועלת לזה כלל. או י"ל שגם לר"ש שייך זה ותדחה הוכחת הפר"ח מהרמב"ם שפוסק דלא כר"ש וסברא זו היא חדשה ונכונה לכאורה. ולא קשה מסנדל דחליצה ולולב וכדומה דשם ישרפנו אח"כ אבל כאן כיון שחושב לאכילה א"כ לעולם לא יבוא לידי שריפה. ועפ"ז יש לישב קושיית התוס' בכ"מ מהא דר"ה כ"ח דשופר של עכו"ם אם תקע יצא ובחולין פ"ט תניא דלא יצא ע"ש בתוס' ויבמות ק"ד וסוכה ל"א בתוס' שהאריכו בזה. ולפמ"ש א"ש די"ל דבר"ה מיירי שאין בדעתו לשורפו לעולם ובחולין מיירי בדעתו לשורפו אח"כ והיינו דבר"ה מיירי בע"ז של עכו"ם דיש לו ביטול ובדעתו לבטלה אח"כ ולא לשורפה ובחולין בדעתו לשורפה ואפשר לכלול זה בתירוץ התוס' שם לחלק בין של עכו"ם לשל ישראל ע"ש ויש להאריך בזה:

אות ד

אבל הנראה לי עיקר לחדש בזה דבאמת אין שייך כלל לענין טומאה מיכתת שיעוריה לפמש"ל להוכיח מההיא דחולין פ"ט דלא אמרינן כאלו אינו כלל רק כאלו הוא כתות לרסיסים דקים וא"כ לא מיבעיא לשיטת רש"י בחולין קי"ח ע"ב דהיכא דאוכלים פחותים מכביצה מונחים יחד מצטרפים להדדי לכביצה א"כ פשוט דאף איתימא דהוא ככתות מ"מ יש בו כביצה מצורף יחדיו ופשטות לשון הרמב"ם בפ"ד מה' ט"א משמע כשיטת רש"י וע"ש במל"מ. ומה שהקשו שם התוס' מהא דחולין כ"ד כ"ח מלא חרדל וכן מהא דצירוף בכלי שרת יש לישב דכל שאינו חשוב צריך לצירוף ומצטרף וכשהוא חשוב שוב אינו מצטרף [וכבר כ' התוס' שם דל"ד נקיט חרדל דה"ה ביצים] וכעין זה מצינו באיסור שחייב על כל זית וזית אף שגם בכל זית היו מצטרפין הרבה חתיכות:

ואף לשיטת התוס' שם דלא מצטרפי רק כשמחוברים קצת [וראיה לדבריהם נראה מכריתות י"ג שחיפהו בצק. אלמא דווקא בצק שהוא דבר המתדבק. אך י"ל דשם משום שיחפה אותו מכל הצדדים ע"ש] ג"כ א"ש. דלא גרע חיבור שלפנינו מאלו כבר נכתתו וחזר וחיברם חיבור קל. ומכ"ש לפמ"ש שם התוס' דלא בעי רק חיבור כ"ש אף שאם יגביה האחד ינתק השני ע"ש ושפיר מצטרף לקבלת טומאה לרבנן. משא"כ לר' שמעון דס"ל כשרוף דמי דלא שייך סברא זו דהו"ל כמי שאינו כלל וכנ"ל. ונראה שזו היא כוונת דברי הר"א בתוס' בעירובין פ' ע"ב ד"ה אבל שכתב דלהכי לא אמרינן בלחי מיכתת שיעוריה משום דאם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהיו ניטלות ברוח עכ"ל. ולכאורה אין לדבריו ביאור וגם קשה דהא גם קורה אם היה מדבק הכתיתים יחד עד שתהא כשיעור שפיר דמי דהא שני קורות מצטרפין בדף י"ד וגם לבוד אמרינן שם ע"ש וא"כ נימא לבוד [אך זה יש לדחות מלבוד ע"ש בסוגיא ובתוס' ובסוכה י"ח] וא"ת לחלק דלחי יש במה לדבק הכתיתין היינו בכותל אבל לא קורה. ז"א דא"כ יניח תחת הקורה נסר קטן ושפיר דמי וזה לא שמענו:

אות ה

אבל לפמ"ש א"ש בס"ד שהחיבור שלפנינו הוא בוודאי מיקרי חיבור קצת וכנ"ל רק לא חיבור גמור ולזה בלחי דבעי רק שלא יהא ניטלות ברוח שפיר דמי וכן לענין קבלת טומאה דבעי רק חיבור קצת כמ"ש התוס' כנ"ל. אבל לענין קורה דבעי בריאה לקבל אריח וחיבור גמור וגם ברחבה ד' דלא בעי בריאה הא בעי שיעור גמור ובזה לא מהני חיבור שלפנינו ואפשר דבאמת ברחבה ד' לא אמרינן כתותי מיכתת גם בקורה מטעם הנ"ל אלא שהוא דבר חדש. וכ"נ להדיא דעת הטואו"ח סי' שס"ג ועי' חי' רעק"א בש"ע שם. ודבריו צ"ע ואכ"מ. ואפשר להכריע מכאן שיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו דאף ברחבה ד' בעי בריאה ועמ"מ פי"ז מה' שבת הי"ג וע' בחי' ריטב"א בעירבין י"ד וגם בהך דדף פ' רב חייא בר אשי משמיה דרב קאמר לה לפי גירסת הריטב"א שם ע"ש. ובדף י"ד ג"כ רב קאמר לה להא דרחבה ד' אף שאינה בריאה. וברי"ף ורא"ש לא הובא כלל דין זה ע"ש וצ"ע. ואפשר משום דלא שכיח כ"כ ואכמ"ל בזה] ועכ"פ כיון דצריך שיעור גמור לא מהני חיבור קלוש בזה משא"כ לענין לחי טומאה דבאמת מהני חיבור קלוש אלא דלחי עדיפא טפי דאף חיבור קלוש לא בעי רק לכותל ולא זה לזה וכנ"ל:

אות ו

עכ"פ מיושב היטיב כל מה שנתחבטו בזה הפר"ח ושעה"מ ושאר אחרונים בדברי הרמב"ם האיך ערלה ושאר אה"נ מקבלים טומאה וכן דברי הש"ס במנחות ק"ב. דלענין טומאה לא שייך כלל לומר כתותי מיכתת שיעוריה אבל בכל דבר שצריך שיעור אין מועיל דיבוק הכתיתים וכמו גבי שופר שדיבק שברי שופרות פסול וכן גבי לולב ואתרוג וכדומה. וממילא מיושבת קושיתינו על רש"י הנ"ל דהתם גזה"כ הוא שהפר מטמא ביציאת כולו. והנה אנן קיי"ל דרובו ככולו בכל התורה כולה ולזה אף אם יצא רובו מטמא ואין הטעם משום דשדינן מיעוטא בתר רובא. אלא אף אם נחתך המיעוט ונאבד מכל וכל מ"מ הרוב מטמא מטעם רובו ככולו ולזה לא שייך לומר בזה כתותי מיכתית כי הלא אף אם הוא פרוד ממנו מ"מ מטמא ובחציו ברוב אבר דמיבעיא ליה היינו ג"כ כיון דרובו של אבר הוא מבחוץ חשוב כאלו כולו שם ואף אם נחתך מיעוטו. משא"כ כאן גבי מטלית דג' על ג' דבעי שיעורא וגזה"כ הוא דמטמא בביאה וא"כ כשנכנס רובו צריך לומר דווקא שהוא כאלו נכנס כולו ממש בשלימות כ"א נחתך המיעוט מן הרוב א"כ הרוב בעצמו אינו כלום דהא אין בו כשיעור שלש על שלש ובזה שייך שפיר לומר כתותי מיכתית. וכ"ה להדיא בש"ס נזיר נ"א סע"ב דבעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעורא גמירא והא חסר או בריה גמירא לה והאיכא וע"ש ברש"י ותוס' והוא מבואר בסברא שכתבנו בס"ד:

ואין אנו צריכים לפי סברא זו מש"ל שיהיה כדבוק דבאמת הא השתא דאיירינן בסנדל ובעי למימר ביה כתותי מיכתת ע"כ צ"ל דס"ל כפרוד דמי. ורק שנוגע זה בזה. ולזה בסנדל פסול כה"ג דבעי חופה רוב העקב וקרוע פסול אבל דבוק אף אם הוא טלאי על גבי טלאי שפיר דמי לענ"ד וכן דקדק רש"י בלשונו שם בתחילת הסוגיא דסנדל שיעורא בעי יעו"ש [ולפמ"ש דחיבור קלוש מיקרי. ואם אוחז אחד אין השני עולה עמו א"ש דגם גבי סנדל פסול דהא בעי ראוי לחליצה ויש לעיין בענין זה אם מנעל של חליצה מדובק מהרבה חתיכות כשר דדעת קצת פוסקים דבעי שיהא מחתיכה אחת אך כ"ז הוא מדרבנן גזירה דמנעל מרופט וע' בנ"י פ' מצות חליצה ובטוש"ע סי' קס"ט בזה]:

אות ז

ולזה אין אנו צריכים למש"ל דלהכי לא מקשה מסיפא גופא משום דהוא גזה"כ. דהא באמת קיי"ל שכזית מן המת אף אם הוא טחון לרסיסים דקים מטמא באוהל ובמשא. והמה משניות מפורשות בפ"ג דאהלות. וזה לשון הרמב"ם בפ"ז מה' טומאת מת הל"ה כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באוהל ובמשא ואינו מטמא במגע קצתו אעפ"י שחיברו שאין חבורי אדם חבור עכ"ל והוא מהתוספתא ע"ש בכ"מ. ולכאורה צ"ע מ"ש שלמגע אינו מצטרף. דא"כ ל"ל טעמא ברפ"ג דאהלות ובחולין קכ"ה דנוגע ומאהיל אינו מצטרף שאינו משם אחד תיפוק ליה דנוגע בעי שיגע בכזית שלם וכן יקשה מכמה דוכתי. אך ז"א דבאמת אם יגע בשניהם יחד שפיר מצטרף. והרמב"ם דקדק במגע קצתו שהכוונה שמגע קצתו אינו כמגע כולו רק כנוגע באותה חתיכה וא"כ לא נגע בכזית. ודברי המהרש"א שנדחק בזה ביבמות שם תמוה שהוא פשוט כמ"ש דהא התם לענין אוהל איירי. ורק לענין ג' על ג' י"ל דלא שייך זה כיון דמיכתית לאו בגד מיקרי אבל לענין כזית בוודאי ברור כמ"ש:

אות ח

ובעיקר ענין צירופי השיעור הנה שיטת רש"י בחולין קי"ח הזכרנו לעיל דמצטרפי אוכלין כ"ש לכביצה ליטמא. והתוס' השיגו על רש"י מהא דהתורה העידה על כ"ח אף מלא חרדל ומהא דכלי מצרף ומשמע במנחות כ"ד דאיירי בנוגע זה בזה. וכן השיג בחידושי הרשב"א שם רק כתבו דאיירי כשאין הגדול עולה עמו ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ גם לענין טומאה אינו מצטרף וכדתנן בפ"ג דטבול יום ומייתי לה לקמן בחולין קכ"ז ע"ב ולכ"ע בעי שם שיאחז במה שהטמא נגע בו ויעלה השני עמו ע"ש. ואפשר כוונת התו' שאם נאחוז ביד לא יעלה השני עמו. אבל אם יאחז באוכל עצמו שפיר יעלה ולזה לא הוי יד אבל לטומאה שפיר מצטרף אם נגע בבשר עצמו וזה דלא כמו שהבין המל"מ בפ"ד מהט"א הל"ג מדברי התו' שאף אם אינו עולה עמו מצטרף וזה ליתא כנ"ל וכמו שפסק הרמב"ם להדיא בפ"ו מהט"א הל"ט דבעי שיעלה עם זה שנגע בו וכחכמים במשנה רפ"ג דטבו"י:

אך י"ל דל"ק מהתם. דהתם איירי בשיש בראשון כשיעור או מדרבנן דמקבל טומאה בכל שהוא לכ"ע ולרש"י ורמב"ם מדאורייתא ורק אמרינן שהשני המחובר בו אינו מיטמא בכך. אבל אם לא הי' בהאחד כשיעור שפיר מצטרף לכשיעור. ואף שלכאורה היא סברא דחוקה דממ"נ אם הוא חיבור יטמא ואם אינו חיבור לא יצטרף אבל מתניתין היא דתנן בפ"ט דטהרות מ"ט נמצא ע"ג פרודים והוא נוגע בכביצה טמא. פרודים ע"ג פרודים אעפ"י שהוא נוגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו. ופי' הר"ש שם דנפרד האום לגושים ובכל גוש הרבה זתים ולזה טמא כל הגוש כשיש בכביצה ע"ש. ולכאורה אין לו ביאור דאם אין שם רק הגושים שסביבו א"כ פשיטא שמטמא ואם לא למה יטמא הכל כיון שאין האום חיבור. גם הלא כתב בעצמו דהגוש בעצמו ג"כ אינו חיבור וכדתניא בתוספתא להדיא ע"ש במ"ח בר"ש. וע"כ צ"ל כמ"ש דלענין להצטרף לכביצה שפיר מצטרפי כיון שהם מדובקים דכיון שאין בזית כביצה מושך עמו אחרים שיהיו כאלו הם אחד אבל בתר דהוי כביצה שוב אינו מצטרף. אך ז"א דא"כ למה טמא השאר וע"כ דהוי חיבור. וצ"ל סברתו דהא נקיט במשנה דווקא כשנוגע בכביצה אבל אם נוגע בזית אחד מהגוש לא נטמא הגוש והיינו משום דאינו מצטרף רק כשיגע בכולם דאי לא הא אינו נוגע רק בפחות מכביצה. אבל כשנוגע בביצה אמרינן דכיון דהנגיעה אחשביה לחיבור ממילא אין סברא להבדיל בין הכביצה הטמא לאינך והוי כולו חיבור והוא דוחק גדול:

אות ט

אבל הרמב"ם פירש בפ"ט מהט"א דבמשקה איירי הכא ולזה בפרודין שהם נוגעים במשקה נטמא המשקה והכל טמא אבל פרודין ע"ג פרודין והמשקה מלמטה א"כ אין אוכל מטמא אוכל רק עד שני או שלישי ושם מפרש הרמב"ם פרודין כפשוטו שהזיתים מפורדין ע"ש. וא"כ מבואר מדבריו שכשנוגע בכביצה מצטרף ומ"מ שאר הזיתים אינם מיטמאים רק משום מגע ולא הוי חיבור. אך עדיין אינו דומה לסברתינו הנ"ל דשם לא נגע רק בפחות מכשיעור וכאן בעי דווקא שנגע בכביצה כנ"ל וא"כ הדרא קושייתינו לדוכתא על התו'. ועפ"ז יש ליישב פירש"י דחולין דאיירי שהטומאה נגעה ביד ובהאוכל השני שאצלו דבכה"ג מצטרף לכ"ע וכנ"ל. ורש"י דנקיט טומאה ביד היינו רק מה שנצרך לענינו וממילא נדחו כל קושיות התו'. וגם אם נאמר כסברתינו הקודמת שאינו מושך עמו רק בכשיעור ג"כ יתישבו קושיות התוס' על פירש"י וכמובן:

אות י

והנה במשנה דפ"ח דטהרות ופ"ג דעדיות תנן דאוכל פרוד מצטרף ופירשו הרמב"ם בחיבורו פ"ו מהט"א הי"ז דדווקא שהוא דבוק יחד בגוש אחד וזה רק לטמא אחרים אבל לא לקבל טומאה ע"ש. ולכאו' הוא תמוה דמאי שנא. דאם הוא חיבור ליהוי חיבור אף לקבל טומאה וע"כ איירי שלא נגע בכל הכביצה ביחד רק במקום אחד. וכן תנן בהדיא בפ"ג דטהרות מ"ב ומ"ג דכביצה ענבים כשיצא טיפה אחת נטמאה אף שע"כ לא נגעה עדיין רק באותו ענב שיצאה ממנו לא זולת וכן שם במ"ב מטהר בפרודין והיינו אף שנוגעים זב"ז משום דלא נגע בכביצה. וכ"כ הראב"ד בפ"ו שם להדיא דבפרודין בעי שיגע בכל הכביצה יחד ע"ש בהלי"ז. ונראה שהרמב"ם מודה לו בזה ע"ש והוא רק כמפרש ועכ"פ סברת הרמב"ם קשה להבין. וע"כ צ"ל דליטמא כיון דס"ל להרמב"ם דמקבל טומאה בכל שהו א"כ האוכל שנגעה בו הטומאה נטמא לבדו והשאר אינם מצטרפין כיון שאיננו חסר לו לשיעור. אבל לטמא אחרים שצריך שיעור אז מצטרפין וזהו כסברא שהזכרנו למעלה שאין מושך עמו רק מה שצריך לצירוף לשיעור:

אך באמת זה דחוק וגם לפ"ז אין ביאור למש"ש הרמב"ם אח"כ היו גושים הרבה זה בצד זה ונגע אב הטומאה באחד מהם הרי הוא ראשון והגוש שבצדו שני ושבצד השני שלישי וכו'. והנה במשנה דפ"ב דטבול יום מ"ה שנשנה שם זה ניחא דשם י"ל דאיירי ע"י משקה דהוי שפיר חיבור גמור עיי"ש במ"ג בפי' הרמב"ם [אך לפ"ז יקשה דתפשוט מיניה בזבחים ק"ה שבחיבור משקין מונין בו ראשון ושני ע"ש דמיבעיא לה זה בש"ס] אבל ברמב"ם לא איירי במשקה וא"כ קשה דהא איירי לטמא אחרים דווקא ואח"כ כתב שנגע אה"ט וכו' דהיינו בטומאת עצמן. ועוד קשה דהכא פסק דלטמא אחרים הוי שפיר חבורי אדם חיבור. ובפ"ד מה' טומאת מת הל"ה פסק בפשיטות שאינו חיבור אף דשם הוי לטמא אחרים. והנלע"ד בכוונת דברי הרמב"ם דבאמת דעתו ג"כ שצריך שיגעו הטהרות בכל הכביצה יחד היינו בכל אוכל ואוכל שבו ואז מצטרף לטמא דלא נימא דבעי דווקא שיהיה אוכל אחד כביצה. אבל להתטמא דס"ל להרמב"ם בכל שהו כמ"ש רפ"ד מהט"א ושפיר קאמר דאינו מצטרף לענין טומאת עצמן שאם נגע באחד מהם אין האחרים מיטמאים ואם נגעה הטומאה בכל אחד ואחד א"כ אין זה מכח צירוף רק שכ"א נטמא כיון דמיטמא בכל שהוא:

אות יא

ומ"ש אח"כ היו גושים הרבה ונגע אה"ט באחד מהם. הכוונה שנגע בכולו בכל אוכל ואוכל הדבוק בו. וקאמר שאח"כ מצטרף הגוש יחד לכביצה לטמא את גוש השני וכגון שנגע ג"כ בכולו וכמו שדרך המונחים זה אצל זה ממש אף שקצת דחוק לפרש כן דהא נראה דקאי אקטניות וכ"ה במשנה דפ"ב דטבו"י וקטניות דרכם להיות מדובקים הרבה זה לפנים מזה עד שא"א ליגע בכולם ומ"מ צ"ל ע"כ כנ"ל. ואפשר י"ל דמעשה קדירה שאני דניחא ליה בחיבורו והוה כמו זיתים דניחא ליה שיינקו זה מזה וכמו שכתב הרמב"ם שם בהל' ט"ז. אך לשון הרמב"ם לא משמע כן. ואפשר ס"ל כסברת הר"ש שהזכרנו באות ח' דכיון שנטמא כביצה מהגוש נטמא כל הגוש אף אותם שלא נגע בהם ע"ש. אך צ"ע מנ"ל סברא זו. והייתי סבור בהסבר זה ע"ד הא דתנן בפ"ק דטהרות מ"ח מקרצת שהיתה תחלה והשיך לה אחרות כולן תחלה. אלמא אף שדבקן אח"כ מ"מ הם כמוהו ורק כשפרשן הם שני ע"ש. ונראה הסברא דלא גרע מידות האוכלין שמוציא ומכניס וא"כ ה"נ י"ל כן דכיון שנטמא בכביצה בטל אינך לגביה. ואף דקיי"ל דיש יד לפחות מכזית מ"מ הכא בעי כביצה דגם גבי מקרצות נראה דבעי שיהא כביצה בהראשונה וכדקאמר בסיפא כשפרשו הם שני ולא קאמר שטהורים לגמרי כשאין בראשונה כביצה. וכן מוכח מסיפא דבשלישית כולן טהורות מאחר דלא אשתייר בהו טומאה כשפירשו ע"ש בר"ש הרי להדיא דבעי שיהא כשיעור. וכ"נ ברמב"ם שהוא מטעם אחד שאחר ההיא דגושים כתב הך דמקרצות ע"ש בפ"ו מהט"א הי"ט:

ואף שבתוספתא שם הובאה בר"ש איתא דהיינו דווקא כשנושך מגוף הדבר ולא בדבר המדובק כמו עיגול דבילה וכדומה ע"ש. נראה שלא תפס הרמב"ם תוספתא זו לעיקר שהרי לא העתיק גם ראש התוספתא דבשלישית נעשו שלישי לקודש והיינו משום דמשמע דפליגא אמתניתין בזה. ויותר נראה שכוונת התוספתא לפרש המשנה בפ"ק דטהרות מ"ז שכולן חיבור ליטמא אף אם פירשו. ובזה יש חילוק בין מקרצות לשאר דברים וכמש"ל וצ"ל הך בבא בתוספתא קודם הך דמקרצת וקאי על הא דר"ש שנזכר מקודם ע"ש [ועוי"ל בהך דגושין דהא בתוספתא קאמר דעיגולי דבילה ותמרים אינו חיבור ובפ"ד דטבו"י איתא דתמרים ששלקן חיבור וכ"ה ברמב"ם פ"ו הל' י"ד וט"ו וצ"ל שכששלקן הם מתחברים היטיב ונושכים זא"ז כמו מקרצות. וא"כ הך דגושין הא קאי על מעשה קדירה אקטניות שנשלקו וכ"ה במשנה דפ"ב דטבו"י ושפיר הוי חיבור גמור. אך א"כ מאי קמ"ל ולמה כתב הרמב"ם שהוא רק חיבור לטמא אחרים דגם ליטמא הוי חיבור גמור):

אות יב

והא דתניא בתוספתא דטבו"י ופסקה הרמב"ם בפ"ו הי"ד שאם נפלו משקין על דבילה לא נטמא רק אותו מקום והשאר טהור ולפמ"ש הו"ל להיות שלישי דהא כל משקין הוו תחילה. י"ל דלא איירי רק בחולין דלית בהו שלישי או י"ל דאיירי שלא נגעו המשקין בכביצה וכ"נ בתוספתא דפ"ב דטבו"י הובאה בר"ש דר' יהודה ס"ל שנוטל ג' אצבעות ורבנן ס"ל רק מקום מגעו. ואמר רבי נראין דברי ר"י בדבילה שמינה וכו' ע' בר"ש בפ"ג מ"ג בזה. נראה מזה דלא איירי שנטמא בכביצה דהנך ג' אצבעות נראה שהוא שיעור כביצה. וע' פסחים ק"ט בשיעור רביעית ואקצר. אך לפ"ז תקשה דמאי קאמר שהגוש השלישי עושה רביעי הא כיון שאינו מטמא יותר א"כ לא נעשה כל הגוש רביעי רק כפי מה שנגע. דהא בעי שישוייר טומאה גם אם יפרוש זה מזה. [והא דנקיט רביעי ניחא אף דגבי ככר פסק דרק שלישי יש משום די"ל דהכא איירי בקודש. וכן יש לישב התוספתא דפ"ק דטהרות ע"ש בר"ש דלא תקשה אמתניתין] וצריך לדחוק שבאמת לא נעשה כל הגוש רביעי. וכל כה"ג לא הו"ל לסתום כל כך:

ובאמת אם נגע בכולם בוודאי מודה הרמב"ם דמטמא אף כשהוא פרוד כמ"ש הראב"ד שם. ומשנה מפורשת היא בפ"ק דטהרות שכביצה ראשון וביצה שני שבללן ואח"כ חלקן ונפלו בבת אחת מטמאים הככר להיות שני ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהט"א הי"ג ע"ש וכן קיי"ל רפ"ג דאהלות ובחולין קכ"ה דנוגע בשני חצאי זיתים טמא וזה ברור. [ובתוספתא שהזכרנו באות י"א י"ב רציתי להגיה בסיפא שאם פירשו נעשה רביעי ויהיה מיושב קושית הר"ש רק שהוקשה לי להגיה במקום שלא שלח הר"ש ידו. ועתה ראיתי בטהרת הקודש להגר"א שהגיה כן] ומתניתין דעדיות פ"ג דפליגי ר' דוסא וחכמים באוכל פרוד נראה דאיירי שנגע בכולם יחד בכביצה ולא איירי כלל במכונס וכ"כ הרמב"ם בפי' שם דאיירי באגוזים וכדומה שהוא דבר שאינו מתדבק ע"ש וע"כ צ"ל כנ"ל. [וי"ל דכוונתו אגוזים שדרכם ליגדל מחוברים כדאיתא בתוספתא דעוקצין הובא בר"ש פ"ב מ"ה. אך ז"א דנראה דבכה"ג לכ"ע הוי חיבור דמעיקרו הוא ומטעם יד ע"ש] וכ"פ הגר"א בפ"ח דטהרות מ"ח דר' דוסא לטעמיה בפ"ג דאהלות דס"ל שאין המגע מצטרף ע"ש בא"ר. ובאמת בפי' בטהרות פ"ח כתב אפילו מחובר ע"ש וצ"ע מנ"ל להרמב"ם זה. וצ"ל דלר"ד שויא מחובר בנוגע בכולן כמו לרבנן כשאינו נוגע רק בא' כיון דס"ל שאין נוגע וחוזר ונוגע. רק לרבנן צ"ע מנ"ל דבעי כנסו דווקא וזו היא השגת הראב"ד עליו בזה [ובתו' חדשים פ"ג דעדיות הכריע כפי' הראב"ד דאיירי ע"י משקה מהא דפ"ב דטהרות דזיתים פרודים אין מטמאים התנור. ובמחכ"ת לא ירד לעומקו דשם הכוונה מפני שאוכלים אין מטמאים כלי חרס רק משקים יע"ש להדיא וברמב"ם. ואדרבא משם ראיה שמצטרף מדאיצטריך לטעמא דאין אוכל מטמא כ"ח רק יש לחלק בין מגע לטומאת אויר וכמש"ל. ומה שלא נטמא הטיפה משקה מפני שלא נגע רק בזית אחד אבל כשהוא גוש אחד מיטמא אף שלא נגע בכולו דהא זיתים הוי חיבור גמור כדאיתא בתוספתא ופסקה הרמב"ם בפ"ו הט"ז וז"ב]:

אות יג

עכ"פ כיון שהוכחנו דאין מצטרף לקבל טומאה ורק לטמא א"כ באמת דברי רש"י תמוהים בחולין קי"ח דהא רש"י כתב שם לענין לקבל טומאה ע"ש ותירוץ התוס' דחוק שמחובר באופן שאין האוכל עולה עם היד ובפרט לפמש"ל דדווקא עם היד אינו עולה אבל עם האוכל עצמו עולה ודלא כהמל"מ. ונראה דרש"י איירי שמדובק אוכל כביצה בדיבוק גמור באופן המועיל וכמו בזיתים דהוי חיבור אבל מ"מ לענין היד לא מיקרי מחובר דיד בעי דווקא שיהא יד מעיקרו אבל לא מה שנעשה יד בידי אדם ותוספתא מפורשת היא בפ"ד דאהלות גבי קולית שיש עלי' כזית בשר שמטמא באוהל שאם תחב אדם עליה כזית בשר אינו מטמא וכן קולית שעשאה יד לסכין אין הסכין מטמא והובאה בר"ש בפ"ג שם והיינו שאין חיבורי אדם חיבור. וע' רמב"ם פ"ד מה' טו"מ שלא הביא שם הך דסכין. ונראה משום דהכל אחד כיון שכבר כ' שם שאין חבורי אדם חיבור אלמא דלא מיקרי יד בכה"ג ולא דמי לידות הכלים שהוא כהכלי עצמו ולא מיקרי יד רק לפחות מכזית שמחובר בו. וס"ל לרש"י דמ"מ מקבל טומאה כיון דלענין טומאה הוי חיבור. ושיטת רש"י הוא לפמ"ש התו' בשבת צ"א שחזר בו אח"כ וס"ל דלא מקבל טומאה רק בכביצה מה"ת:

ומ"ש התו' דאיירי במחובר קצת צ"ל דאיירי שמחובר מברייתו ולא שנתחבר אח"כ דאלת"ה אין צ"ל שאין השאר עולה עמו שאף אם עלה עמו לא מיקרי יד להשאר וכמשכ"ל. וכ"ז הוא דלא כהבנת המל"מ בפ"ד מהט"א הל"ג. ועיקר דבריו מ"ש שם שמ"ש הרמב"ם שכל האוכלין מצטרפין לכביצה דהיינו דווקא במחובר. דבריו תמוהים דפשוט דהרמב"ם איירי שנוגע בכולם וכמש"ל. ואם נוגע באחד לא הוי חיבור רק בזיתים וכדומה וכמ"ש בפ"ו מהט"א וכנ"ל ולא היה לו להביא מדברי התוס' רק מהרמב"ם בפ"ו הי"ז וכמש"ל. וע"ש בחולין קי"ח בחי' הרשב"א שהקשה על רש"י בתורת ממ"נ. דאי מחובר א"כ הוי יד לכביצה. ולענד"נ כמ"ש דלא הוי חיבור לענין יד אף דהוי חיבור לטומאה. וגם י"ל דאיירי שנגע בכולן ביחד דלענין זה לכ"ע מצטרפין אף שאינו מחובר וכמש"ל ורק ר' דוסא ס"ל אוכל פרוד אינו מצטרף:

אות יד

עכ"פ היוצא מדברינו דלענין טומאה שפיר בעי חיבור גמור שיעלה עמו וגם בעינן דיהא ניחא ליה חיבורו ויהא מדובק בעצם מעיקרו וכמו מקרצות שנושכים זו בזו וכן זיתים שיונקים זה מזה וכמש"ל. ובמחובר מעיקרא תלוי בדעתו להפריד או לא וכדאיתא בתוספתא דעוקצין הובאה בר"ש שם פ"ב מ"ה גבי אגוזים שהתחיל להפרידם וגבי מלפפון. וכן שם במשנה גבי ירקות ע"ש שהכל תלוי בדעתו. וא"כ מיושב היטיב מ"ש הרמב"ם דבעי מחשבה כיון שאינו אוכל. וכיון שמחשב א"כ רוצה בקיומו ואין דעתו להפרידו ולשרפו ולהכי ל"א מיכתית שיעוריה וזה ברור משא"כ לר"ש דס"ל כשרוף דמי [וקצ"ע מהא דכריתות כ"א דקאמר כגון שחיפהו בצק מצטרף לכביצה דהא חיבורי אדם אינו חיבור. וצ"ל דכיון דניחא ליה בזה הוי כמו תבשיל וכמו זיתים שהזכרנו דניחא ליה שיינקו זה מזה ואקצר] ועוד נראה דגבי פרה כתיב ושרף את הפרה ומיקרי פרה אף בשעת שריפה וכמש"ל בשם השעה"מ א"כ הא ביומא ס"ח ובזבחים ילפינן בג"ש פרים מפרה ונילף גם לענין זה. עוד נראה דהא ביומא ס"ח ע"ב איתא דכתיב ושרף אותם פרט כשהוא אפר. וראב"ש ממעט אף חרוכא ע"ש. אלמא דאותם מגלה שצריך שיהא שמו עליו עוד. רק לר"ש דס"ל כשרוף דמי צ"ל שאין מועיל זה כמובן:

אות טו

ואם נתפוס כשיטת הרמב"ם דבשיעור דווקא שייך כתותי מיכתת וכמ"ש להדיא בפי"ז מה' שבת הי"ג וכ"כ הכ"מ פ"ח מה' לולב ע"ש. וכ"נ שיטת רש"י ביבמות ק"ג שדקדק וכתב בסנדל משום דבעי שיעור חופה רוב רגלו ע"ש. יש לחלק ג"כ דהכא אף דבשלש על שלש הוי גזה"כ דמטמא מ"מ רובו ככולו אין לנו לומר כיון דבעי שיעורא. משא"כ גבי פרים הנשרפים דלא בעי שיעורא לא שייך כלל לומר מיכתית שיעוריה ושפיר אמרינן רובו ככולו. ובאמת קשה מנ"ל לגע"ג דמטמא דהא מג"ש לא ידעינן רק לכזית. ונראה משום דבקרא כתיב בגד. ודרשינן דהיינו גע"ג. וע' בתו"כ ובשבת כ"ז. וממילא אמרינן דהיינו האי דקאמר דמטמא ורק מהקישא דמת אמרינן גם לכזית. וגם י"ל דזה תלוי אי אמרינן דון מינה ומינה או אוקי באתרא דשיעור בגד בגע"ג. ועוד נראה דכיון דאיתקש בגד לבית כדאיתא בתו"כ והובא ברמב"ם ור"ש פי"ג דנגעים מ"ח מלצרעת הבגד ולבית דבגד מטמא בביאה. אלמא דשיעור בגד מטמא וכמובן. וגם כיון דשתי וערב איתרבי לטומאת אוהל וכדאיתא התם. ובשבת כ"ז ע"ב איתא דגע"ג שוה לשתי וערב ע"ש דגרע משלשה על שלשה. וגם הא הכא איירי גם במוסגר כדאיתקיש לבית דכתיב גם בהסגר. ומוסגר לא מצינו דאיתקש למת ורק מוחלט וכדמשמע בש"ס במסקנא. ואח"כ ראיתי בקרן אורה שנשאר בזה בקושיא יעו"ש:

אות טז

ועפ"ז נראה לישב מ"ש הרמב"ם בפי"ג מה' טומאת צרעת הלי"ג י"ד שבגד מוסגר מיטמא בכזית כמו מוחלט. ומייתי שם ההיקש למת. ותמה עליו המל"מ מסוגיא דיבמות ק"ג שמפורש דלא איתקש למת רק מוחלט ולא מוסגר ונשאר בצ"ע והוא באמת קושיא גדולה לכאורה. אבל הנראה דבאמת דברי הרמב"ם צדקו מאוד. דכיון דעיקר טומאה דבגד ילפינן מהיקישא דבית ובבית הוקשו מוסגר ומוחלט ע' בתו"כ דיליף מכל ימי הסגיר אותו למוחלט שקלף נגעו. וא"כ ע"כ כשיעור המוחלט כן המוסגר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא"כ גם בבגד כן מוסגר ומוחלט שניהם שוים. ואל נא תהי כמת. יש לפרש ג"כ באופן זה שלא תהיה כמו שהיא עכשיו שצריכה הסגר וחשובה כמת. וראיה ברורה דהא באדם מצורע מוסגר ומוחלט שניהם שוים לענין טומאת אוהל כמת וכדתנן בפ"ק דמגילה וריש כלים ובנגעים וכ"פ הרמב"ם בפ"י דנגעים ע"ש:

לזה נראה שהרמב"ם פי' הסוגיא באופן זה דהש"ס מקשה מעיקר שיעור גע"ג למה מיטמא דנימא כתותי מיכתת ועיקר טומאה שנאמרה בבגד מנוגע יהיה על כזית וכמו שהוקש למת ולא ס"ל מש"ל לשיטת רש"י שגם בגע"ג גזה"כ הוא ומשני הש"ס דאיירי במוסגרת. וכוונת התרצן דמוסגרת לא איתקיש למת בשיעור כזית ושיעורה כבגד גע"ג דאם נאמר דמוסגר איתקיש למת ע"כ צ"ל דמוסגר ומוחלט דינם שוה דהא איתקשו בהדדי. וכיון דמוחלט לא מיטמא בגע"ג גם מוסגר לא יטמא ולזה שפיר מוכיח מסיפא דע"כ איירי במוחלט לפי סברתך וממילא מוכח דגם במוחלט מיטמא בגע"ג ושפיר י"ל דגם מוסגר איתקש למת. ומסיק מושרף את הבגד דמהתם ידעינן שיעורא דגע"ג וממת ילפינן כזית בין במוסגר ובין במוחלט ומדוקדק לשון הש"ס שם אלא אי אמרת מוסגרת אמאי איתקש למת. שהוא תמוה דהול"ל הא לא איתקש למת וכמובן ולפמ"ש א"ש. דמקשה לסברת התרצן אמאי איתקיש למת כיון דהקישא דלבית שפיר איכא לאוקמא בגע"ג וכדכתיב בתרא בגד ולא נקיש למת רק מוחלט [אף שכתב הרמב"ם שם ספי"ג דשיעורו הל"מ נראה שרק שיעור כזית לבגד מנוגע הוא הל"מ אבל אם מוסגר או מוחלט זה ילפינן מקרא] והא דמקשה הש"ס מבית ואף דהא מרבה מוחלט מכל ימי בתו"כ שם. י"ל דאי לאו ונתץ את הבית טפי הוי מוקמינן כל ימי למוסגר שקלף נגעו ע"ש או לדרשא אחרינא כיון דע"כ בעינן והבא אל הבית:

אות יז

והנה בענין טומאה שדברנו ראיתי אח"כ בהגהות הרש"ש דברים מתמיהים ואמרתי לרשום אותם. באהלות פ"ב מ"ב כתב בהא דתרווד רקב שגבלו שאינו מטמא שכ' התוי"ט הטעם מפני שחיבורי אדם אינו חיבור. והרמב"ם בפי' כתב משום דאפר לאו בר גיבול הוא וכתב ע"ז הרש"ש שלדברי הרמב"ם ניחא מה שעיסה וככר מטמא ול"א דהוי חיבורי אדם. רק שתקשה מהא דתניא בתוספתא דחלב מפורד שהתיכו לא מצטרף דהוי חיבורי אדם דא"כ עיסה וככר נמי וכן קשה מרביעית דם הבאה משני מתים דמשמע דמטמא במגע. עכ"ד:

וכל דבריו תמוהים דהא תנן בפ"ח דטהרות ובמס' טבול יום שמשקין מחברין האוכלין ומצרפין אותם והיינו טעמא דעיסה ולזה עיסה שנילושה במי פירות אינה מצטרפת. כדתניא בתוספתא דטהרות הובאה בר"ש שם ובתו' זבחים ק"ה ע"ב ד"ה חיבור ולזה הוצרך הרמב"ם לטעם דאפר לאו בר גיבול משום דגבלו במים אבל בההיא דחלב ליכא מים שיחברם. ומ"מ גם דברי התוי"ט בשם מהר"מ שכתב הטעם דלאו חיבור הוא צדקו דהכא איירי בטומאת מת לטמא אדם ומפורש בזבחים ק"ה ע"ב שחיבור משקין אינו חיבור לטמא אדם רק לטומאת אוכל ומשקה רק שהרמב"ם אשמועינן שאף אוכלין ומשקין אינו מטמא דלאו בר גיבול הוא כלל ולא דמי לעיסה. ומה שהקשה מרביעית דם נעלם ממנו שכן הקשו התו' בנזיר נ' ע"ב ד"ה ת"ש וכתבו שבאמת אינו מטמא רק במשא ואוהל אבל לא במגע וכן משמע הלשון דקאמר ר"ע שמטמא באוהל ע"ש מ"ט ע"ב וסנהדרין ד' ע"א. ועוד נראה דהנה התו' בסנהדרין ד' ע"א ל"ל קרא לרביעית דם דהא לא גרע מבשר בשני חצאי זיתים וכ"ש לר' ישמעאל ל"ל קרא לדם הבא ממת אחד ע"ש שנתקשו הרבה בזה. ולענד"נ דהא בבשר כזית מפורד אינו מטמא עד שיגע בכולן כמ"ש התו' בנזיר שם וא"כ קשה למה בדם משמע דמטמא ברביעית אף שנתאסף טיפה אחר טיפה וכן איתא בדם תבוסה. ע' נדה ע"א בסוגיא ומשמע דמטמא אף במגע ולא מצינו חילוק ברביעית דם בין באה בבת אחת או לא ולהכי איצטריך קרא דאי לאו קרא ה"א דלא מטמא במגע בכה"ג רק לשון הברייתא מניין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמא באוהל תקשה דמשמע דעיקר לימוד הוא לאוהל. אבל מ"מ י"ל דכיון דאתיא לאוהל ממילא מטמא אף במגע כיון דחזינן דבדם מצטרף וכ"ה בר"ש פ"ב דאהלות מ"א בשם הספרי דיליף מקרא לרבות דם דמטמא במגע ע"ש וא"כ מיושב קושית התוס' ואכמ"ל בזה. [ושם קשה לי על הרמב"ם שפסק כהך דאין ניצוק לאוכלין בפ"ז מהט"א ולמה סתם בפ"ד מה"ט מת גבי חלב שהתיכו ולא מוקי לה כאוקימתא דר' זירא ע"ש בסוגיא ונראה שמפרש כפי' המאירי בנזיר שם דהאי שינויא לאו דווקא וא"ש בלא"ה ע"ש] רק מש"ש עוד התוס' שהקשו דתפשוט מהכא דחיבורי אדם לא הוי חיבור קשה היכי תפשוט וכי מיבעיא לן בהכי. וגם תירוצם אינו מובן שם ע"ש וצ"ע. עוד ראיתי בהג"ה הרש"ש באהלות פ"ג מ"ד שהקשה דהא יד בידי אדם מיקרי יד והביא מיד הקרדום. ודבריו תמוהים כמש"ל ומה ענין לזה ידות כלים דשם הטעם שהיד בעצמו נעשה ככלי. משא"כ בידות אוכלים שאין היד בעצמו טמא רק שמביא טומאה לאוכל וכמש"ל בס"ד בזה. וגם יתר דבריו שם אינם מבוררים ואקצר]:

אות יח

והנה לפמש"ל דבטומאה ל"א כתותי מיכתת כיון שמחובר קצת דמ"מ יש כשיעור. א"כ ה"ה באתרוג לפמ"ש הרבה פוסקים דהעיקר ששיעור אתרוג כביצה הוא רק מצד שיעור ולא מצד חשיבות גמר פירא וכ"כ התו' להדיא בסוכה מ"ו ע"ב ד"ה אתרוג וע' בבינת אדם ה' לולב שהביא ג"כ הרבה פוסקים דס"ל הכי. ובתשובה הארכתי בזה בס"ד. א"כ יקשה דלמה אמרינן בסוכה ל"ה גבי אתרוג כתותי מיכתת דהא מ"מ מחובר קצת ויש בו שיעור וע"כ צ"ל דחיבור אדם לא הוי חיבור והרי גבי טומאה דלא אמרינן כתותי מיכתת כמש"ל ומ"מ חיבורי אדם לא הוי חיבור ומכ"ש הכא דלא הוי חיבור. וכן מפורש בתוספתא פ"ג דאהלות הובאה בר"ש שם פ"ג מ"ד אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור וכו' כזית מן המת שנחלקה לשנים טמא ואין חוששין שמא חסר וכו' אתרוג שנחלק לשנים טהור ואינו חושש שמא חסר ע"כ. ופירשה הר"ש שם לענין לצאת בו ידי חובתו וסיפא איירי שעדיין מחובר קצת ולזה נקיט נחלק ולא נפרץ כמו ברישא ע"ש. והביא הגר"א ראיה מזה בסי' תרמ"ח סק"ז לשיטת הסוברים שאף בנקב מפולש בעי חסרון ע"ש והיא באמת לכאורה ראיה מכרעת. אבל לפמ"ש א"ש די"ל בפשיטות דהתוספתא איירי בשאר ימי החג שניקב וחסר כשר רק שצריך שיהא בו כשיעור כביצה ואיירי באתרוג שיש בו שיעור מצומצם בכביצה. ולזה כשנפרץ וחיברו בקיסם אינו מצטרף אבל אם נחלק היינו שנשאר מחובר קצת כפי' הר"ש מצטרף וכמו גבי מלפפון בטבו"י בתוספתא פ"ד הובאה בר"ש בעוקצין פ"ב מ"ה וע"ש במשנה וברמב"ם פ"ו מהט"א ולא חיישינן שמא חסר משהו ונפחת משיעורו והיינו ממש כמו גבי טומאה בכזית מן המת שנחלקה שג"כ הכוונה לענין מה שנפחת מכשיעור. ולכאורה קשה מזה טובא על מ"ש הפוסקים בסי' תרמ"ח דמהני חיבור בקיסם לענין שושנתא וצריך לחלק דשם הטעם משום הדר ויופי האתרוג ולא משום השיעור בגוף האתרוג לזה מהני חיבור. אבל בשיעור האתרוג חיבורי אדם לא הוי חיבור. והא דקיי"ל בעירובין פ"א ובש"ע סי' קס"ח דחיבור לחם בקיסם הוי כשלימה י"ל ג"כ דשם דהוי רק לענין חשיבות שפיר כיון שמחובר מיקרי דבר חשוב אבל באתרוג שצריך שם פרי אתרוג ששיעורו כביצה לא שייך כלל לומר שיועיל חיבור בקיסם וכדמוכח בתוספתא הנ"ל. ואחר כותבי מצאתי בח"ס חא"ח סי' מ"ו שנתקשה מהתוספתא הנ"ל על דין דתפרו בקיסם. ולענד"נ כמש"ל:

אות יט

ובאמת לענ"ד לא ידעתי למה לא נפרש תוספתא זו כולה לענין טומאה. דאתרוג שנפרץ אינו חיבור לטומאה וכ"ה בתוספתא ספ"ג דטבו"י גבי אתרוג גבי טומאה ע"ש באותו לשון ממש. וסיפא איירי ג"כ לענין טומאה וט"ס תיבת טהור וצ"ל טמא וכן הגיה הגר"א שם מעיקרא ובי רביעית דם שנחלקה ונדחק הר"ש בגירסא דטהורה והגיה הגר"א בזר זהב שם טמאה ע"ש וכמו גבי כזית דגרס טמא וזה ברור לענ"ד כי מה ענין אתרוג לכאן וגם לומר טהור במקום כשר ועפ"ז לא נצטרך לדחוק דנחלק איירי שנשאר מחובר קצת. שעיקר חסר מן הספר. אבל הדבר פשוט דאיירי שנחלק לגמרי וכמו גבי כזית שמפרש הר"ש והגר"א שם שנחלק לגמרי וקאי טמא אטומאת משא ואוהל ע"ש. ובאמת תמיהני לשיטתם שדקדקו מדקתני רישא מפורד ונפרץ ובסיפא נחלק דאיירי בסיפא בנשאר מחובר קצת דא"כ למה נדחקו בכזית דמטמא באוהל דהא בפשוטו ניחא כיון שמחובר קצת גם לשון שנחלק לשנים אינו סובל זה. גם דגבי רביעית דם בוודאי שטמא וכגון שנגע בשני החלקים שמצטרף לטמא אחרים כמבואר בכמה משניות וכמש"ל בארוכה בס"ד. וכן כזית מן המת איירי אף למגע כשנגע בשני החלקים וכדתנן רפ"ג דאהלות שאם נגע בשני החלקים טמא. וכן הכא איירי באתרוג טמא וכביצה מצומצם ונגעו אוכלין בשני חלקיו וע' תו' נזיר נ' ע"ב בזה. וכ"נ שתפס הרמב"ם תוספתא זו לענין טומאה ולא הביאה כלל בדיני אתרוג ובפ"ו מהט"א הביא הך דספ"ג דטבו"י באתרוג שנפרץ ע"ש. ואף שביארנו דהתוספתא לא איירי לענין לצאת ידי חובתו מ"מ כיון שביארנו דלענין טומאה דבעי שיעור לא מהני חיבורי אדם לעשותם כאחת. ממילא ה"ה הכא באתרוג לא מהני חיבור בקיסם וכמש"ל. ובפרט שאף שמגוף התוספתא אין ראיה אבל מדברי הר"ש יש ראיה וכמש"ל וכן קיי"ל בעלמא דחיבורי אדם לא הוי חיבור כמבואר באה"ע סי' ק"ל לענין גט. וכן בדיבק שופרות בר"ה כ"ז. וכבר האריכו בזה הרעק"א בתשובה סי' י"א והח"ס חא"ח סי' ה' וכן מבואר בתו' סוטה י"ז דבעי מחובר מברייתו ולהכי מיקרי קרן פרה דהוי גילדי גילדי ב' וג' שופרות. מפני שמקודם נעשה גלד אחד ואח"כ ניתוסף השני ע"ש ואכמ"ל בזה. ואם נחתך האתרוג ועדיין מחובר במקצת כשר אם עולה עמו כיון שאין דעתו לחתכו כשרוצה לצאת בו וכמש"ל שתלוי בדעתו וכדאמרינן ג"כ בחולין ע"ב דכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וע' שער אפרים סי' א' וח"צ סי' ס"ב ס"ג וח"ס חא"ח סי' מ"ו בזה. ומה שקשה לדעת הסוברים משום גמר פירא ביארתי בתשובה בס"ד באורך:

אות כ

ואזכיר מה שראיתי בזה בס' דמשק אליעזר בסי' תרמ"ח סק"ז שכתב שם דהך דאתרוג שנפרץ איירי לענין טומאה. ולא ראה דברי הר"ש בפנים והגר"א בזר זהב שפירשו גם רישא לענין לצאת ידי חובתו. גם מש"ש דע"כ הכוונה אין חוששין שמא חסר על פני כולו דאי חסר כל שהו אמאי לא ניחוש באמת. ולא ראה רישא דתוספתא גבי כזית ורביעית דם שנחלקו דלא חיישינן אף לחסרון כל שהוא וכמובן וכן שם גבי מנחה ע"ש. ומה שדחקו שם הקושיא מנסדק ונראה שהבין כן מלשון הגר"א בסוף שכתב שלזה חשיב ג"כ נסדקה אבל במחכ"ת הכוונה היא דלהכי חשיב נסדק משום דכיון שאין חוששין שמא חסר א"כ אינו חסר. רק פסולו מטעם נסדק ונסדק היינו לאורכו שנשאר כל הצד השני מחובר ונחלק הוא לרוחבו. וזה פשוט:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה