שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
חלק אורח חיים · סימן לא
מה שחדשתי בס"ד ביום א' דסוכות שנת תרל"ד פה באדקי.
בסוכה ז' ע"א איתא דשתים כהלכתן אמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת. איתיביה אביי והתניא דופן סוכה כדופן שבת ובלבד כו' ויתירה שבת על סוכה ששבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה עה"פ משא"כ בסוכה מאי לאו יתירה שבת דסוכה וכו' לא יתירה שבת דעלמא על שבת דסוכה א"ה ליתני נמי יתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת כו' דהא את הוא דאמרת סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר ההוא ל"א ליה השתא מקילתא לחמירתא וכו' משמע דרק בסוכה דשבת כשר בסיכך ע"ג מבוי ולא בחול וכן פסק הרמב"ם. אבל ברי"ף הביא מימרא דרבא סיכך ע"ג מבוי סתם. והקשה הר"ן ל"ל פירש דרק בשבת כשירה. ונראה לישב דהנה קשה לכאורה הא בעי סוכה הראויה לשבעה וכן הקשה בישועות יעקב סי' תר"ל. אבל באמת לק"מ דהא התוס' הקשו מה ענין סוכה לשבת דמה"ת כשר אף בלא לחי ותירצו דאיירי לענין דרבנן ע"ש. ובדרבנן לא בעינן סוכה ראויה. דקי"ל כר"מ לקמן כ"ג ע"א דסוכה ע"ג בהמה כשירה דמדאורייתא מיחזי חזי. אך לכאורה יש לחלק דהכא כיון שהפסול הוא מצד דמדרבנן לא הוי סוכה כלל בזה לא אמרינן דמיקרי ראויה לשבעה משא"כ ע"ג בהמה דהוי מצד אחר:
[ובזה יש ליישב מה שקשה טובא על הרמב"ם שפוסק כר"מ דסוכה ע"ג בהמה כשירה. ובה' שבועות בפ"י פסק כראב"י בשבועות ל"א דמשחק בקוביא מיקרי אינו ראוי לעדות מה"ת ע"ש. ולפמ"ש א"ש דשם כיון דאיירינן לענין עדות ובהך גופא אין לו הכשר שפיר מיקרי אינו ראוי משא"כ בסוכה שהאיסור מצד שאין יכול לעלות ולא פסול בגופו. וכן מיושב בזה מסוטה שפסק הרמב"ם אפילו בעל ארוסתו בבית חמיו. דהיינו נמי כיון שיש לו עון. וכן מיושב קושית המפרשים מסוטה דר"מ גופיה ס"ל דמעוברת חבירו אינה שותה באינה ראוייה לקיימה ולפמ"ש א"ש דעיקר השתיה הוא כדי לברר ההיתר לבעלה אם מותר לדור עמה דבמה שקינא לה דמי לשויא אנפשיה חד"א. אבל כשאינה ראויה בלא"ה באיזה צד שיהיה אינה שותה ועוי"ל הרבה קושיות בזה ואקצר וע' ארה"ח סי' י"ג באורך בזה:
אך קשה טובא לפי תירוץ התוס' למה סתם הרי"ף. ולא הביא כלל דאיירי רק לענין דרבנן. ועוד קשה דסתימת לשון רבא סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי משמע אף בחול ולא בשבת ואמורא הו"ל לפרש דבריו. ועו"ק הא דאמר השתא מקילתא לחמירתא אמרינן וכו' דא"כ קשה על רבא גופיה ל"ל למימר תרווייהו. ולקמן עביד צריכותא מפסי ביראות. וטפי הו"ל להקשות מהך דשתי מחיצות. ועו"ק לפמ"ש התוס' דרבא איירי לענין דרבנן. א"כ הו"ל למימר השתא בדאורייתא אמרינן מיגו בדרבנן מיבעיא וע' בר"ן שכ' שיש מפרשים לזה ולזה בדאורייתא ולזה ולזה בדרבנן. ועוד הקשה הר"ן שם על הרי"ף שלא הביא הך דאמר רבא וכן לענין שבת וזו קושיא גדולה ואי איירי לענין דאורייתא קשה נמי טובא דהא בעינן סוכה הראויה לשבעה כאמור. והנה בשבת צ"א איתא בעא מיניה רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו וכו' מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת א"ד כל לענין שבת כגרוגרות בעינן א"ל תניתוה אבא שאול אומר שתי הלחם ולה"פ שיעורן כגרוגרת אמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית. הכי השתא התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה אפסיל ליה ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרה"ר הכא שבת וטומאה בהדדי קאתיין. הרי דלרבא מיבעיא ליה סברא דמיגו לענין דאורייתא. וא"כ קשה טובא היכי פשיטא ליה הכא דאמרינן מיגו. והנה לשיטת התוס' דאיירי בדרבנן. א"ש דספיקא דרבנן לקולא. אבל אם נאמר דאיירי בדאורייתא. ולמ"ד לחי משום מחיצה מדאורייתא. ועי' עירובין ו' ע"ב בתוס' שם לרבנן דבעי ג' מחיצות ושם כ"ב ע"א וכ"כ הר"ן בסוכה שם שיש מפרשים לה בדאורייתא. תקשה כנ"ל. והנה ידוע מחלוקת הפוסקים רש"י ותוס' והרמב"ם אי פחות מכביצה מקבל טומאה או רק לענין לטמא אחרים. וא"כ לשיטת הפוסקים דרק לטמא אחרים קשה דהא בשעת הצירוף אין נעשה שום חשיבות וצ"ל דמ"מ כיון דנעשה חשיבות לאח"כ לטמא אחרים שפיר אמרינן מיגו. והנה מהך דאבא שאול מוכח דהיכא דמקודם בא החשיבות שוב לא מהני המיגו לאח"כ. ולפ"ז נראה דתלי בשיטת הפוסקים הנ"ל אי דווקא סוכה דשבת או לא. דלשיטת הפוסקים דהנ"מ לענין קבלת טומאה וא"כ מיבע"ל לרבא לענין אם בא החשיבות בבת אחת. א"כ ה"נ דווקא בסוכה דשבת שבא בבת אחת משא"כ לשיטת הפוסקים דהנ"מ לענין לטמא אחרים וא"כ אף כשהחשיבות בא אח"כ ג"כ אמרינן מיגו וא"כ יש להכשיר אף בימות החול. כיון שיהיה מחיצה לענין שבת דספיקא דרבנן לקולא כנ"ל. ולכאורה יש להקשות בהא דאמרינן מיגו. מכריתות י"ד דקאמרינן לענין יש אוכל אכילה אחת שצריך ככותבת לענין יה"כ והא שם איירי שהוציאו בפיו והוי כגרוגרת דחשוב לענין הוצאה אך ז"א דביוה"כ תליא במיתב דעתא ולא שייך בזה לומר מיגו. (והנה לכאורה יש לעיין לשיטת הסוברים דתוספת שבת מה"ת. א"כ חל מקודם שבת ואח"כ סוכה דהא לענין מצות סוכה בוודאי לא שייך תוספת. אבל לפמ"ש דאף לא אתו בהדדי אמרינן מיגו א"ש וא"כ י"ל דהרי"ף לטעמיה דס"ל תוספת דאורייתא. וכמ"ש הה"מ פ"ה מה' שביתת עשור לדעתו וא"כ מוכח דאף בימות החול כשרה וכשיטת הסוברים דהנ"מ לקבל טומאה. אבל הרמב"ם לטעמיה דלא ס"ל תוספת שבת וכמ"ש הה"מ שם אך ז"א דנראה דמ"מ בכל רגע מיקרי שבא החשיבות ביחד):
ולפ"ז א"ש דהרמב"ם שפוסק בפ"ד מהט"א דמקבל טומאה בכל שהו וא"כ ע"כ הבעיא בשבת היא משום דמצטרף לטמא אחרים ובא החשיבות אח"כ. ומיושב שפיר דקאמר רבא בסוכה ז' וכן לשבת דאמרינן מיגו. משום דבא בבת אחת לא מיבעיא ליה כלל ובסיכך ע"ג מבוי שפיר איירי אף בדאורייתא ומ"מ כשר בשבת דסוכה משום שבא בב"א ובחול בדאורייתא פסול מספיקא דדינא כנ"ל ובדרבנן כשר דסד"ר לקולא ומ"מ בדאורייתא מיקרי בשבת ראוי לשבעה לפמש"ל דקי"ל דאף שאינו ראוי מדרבנן מיקרי ראוי לשבעה והרמב"ם ס"ל דסד"א לחומרא הוא רק מדרבנן כידוע וא"כ מיקרי ראוי לשבעה:
אבל הרי"ף י"ל דס"ל דמה"ת בעי כביצה לקבל טומאה וכשיטת התוס' וא"כ הויא הבעיא בשבת צ"א אי אמרינן מיגו כשבא החשיבות בב"א. וקשה היכי קאמר רבא בפשיטות בסוכה וכן לשבת וצ"ל דלא אמר זה רק לחומרא שאסור לטלטל לשם מר"ה. אבל לא לקולא. ודפריך מהברייתא י"ל דפריך מדלא תני הכי נפשוט דלא אמרינן מיגו אף בב"א. ודחי דהכוונה יתירה שבת דעלמא וכו'. ובזה מבואר מ"ש הר"ן בסוכה שם בשם המפרשים דלהרי"ף ס"ל דהא דרבא וכן לשבת היא רק לחומרא ולהכי לא מייתי לה וכתב הר"ן שהוא דוחק והוא באמת תמוה דמנ"ל זה. ועו"ק דמ"מ הו"ל לאתויי דנ"מ שאסור לטלטל מר"ה. אבל לפמ"ש א"ש דכיון דמייתי הא דסיכך ע"ג מבוי דאמרינן מיגו ממילא נדע זה. וא"ל דנימא דרק מחמירתא לקילתא אמרינן ולא להיפוך ז"א דזה שייך רק כשאנו באים להקל ולא כשבאים להחמיר והש"ס דמשני הכי על הברייתא היינו משום דלהברייתא אין שייך לומר שהיה ספק בזה. ולזה מתרץ הברייתא אי נימא דאמרינן מיגו אף לקולא השתא מקילתא וכו'. ואי נימא דלא אמרינן מיגו אז לא נימא כלל אף מחמירתא לקילתא. ובסיכך ע"ג מבוי נראה דמשמע להרי"ף דאיירי בדרבנן דמדאמרה רבא סתם משמע דאיירי אף בחול והיינו משום דס"ל דאי נימא מיגו אין חילוק בין בב"א ובין בזא"ז ולהכי מקיל רבא משום דספיקא דרבנן לקולא וגם מוכח זה דאיירי בדרבנן משום דבעינן סוכה ראויה לשבעה וכמוש"ל וס"ל סד"א לחומרא מדאורייתא כהרשב"א:
ויותר נראה דהנה הא דלא מייתי הרי"ף הא דוכן לשבת כבר יישב הרא"ש משום דס"ל דללישנא דסוכה צריכה צורת הפתח לא שייך זה והרי"ף פוסק כהאי לישנא ע"ש. והא דלא מחלק בסיכך ע"ג מבוי בין סוכה דשבת לסוכה דעלמא וכן מה שקשה דהא בעינן סיכה הראויה לשבעה וכמש"ל. נלע"ד דבאמת מה שתפסו האחרונים בפשיטות להלכה דבעינן סוכה הראויה לשבעה. לענ"ד אינו מוכרח. וברמב"ם לא נזכר כלל דין זה ובסוכה כ"ז ע"ב ס"ל לר"א הכי ורבנן פליגי עלה ולא קי"ל כר"א. ומקרא דבסוכות תשבו שבעת ימים יליף רבא בדף ב' ע"א להיפוך דאמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי והיינו שמפרש הפסוק שדי בסוכה שהיא לשבעה ותו לא ע"ש ברש"י וא"כ לא קאי הפסוק להחמיר שצריך ראוי לשבעה רק להקל דל"צ דירת קבע וכ"כ שם בחי' הרשב"א ע"ש. ור"י דס"ל בדף כ"ג דבעינן ראויה לשבעה אזיל לטעמי' דס"ל ריש סוכה דדירת קבע בעינן ולא דריש הא דבסוכות תשבו לדרבא לדירת עראי ולזה דרש לה דבעינן ראוי לז'. ואף דבדף כ"ג מייתי קרא דחג הסוכות תעשה וגו' היינו משום דגם בדף כ"ז דריש לה ר"א הכי. ובאמת וודאי ר"י ס"ל כרבנן דר"א ודריש ראוי לז' מבסוכות תשבו וע' דף ט' ע"א. וכעין זה כתבו התוס' במ"ק ח' ע"א ד"ה נפקא ובכמה דוכתי שדרך הש"ס כן למינקט דרשא פשוטה יותר אף שבאמת נלמד מקרא אחרינא. וכ"כ הרי"ף ושאר ראשונים ריש סוכה דמ"ד סוכה דירת קבע לא ס"ל הא דרבא דהתם ע"ש. ודקאמר הש"ס בדף כ"ג לר"מ הטעם דסוכה ע"ג בהמה כשירה משום דראוי מדאורייתא ולא קאמר משום דלא ס"ל כלל דבעי ראויה לשבעה. היינו משום דאיתא בדף ז' ע"ב דאחרים ס"ל דירת קבע בעינן ואחרים היינו ר"מ כדאיתא סוף הוריות וא"כ ע"כ לא ס"ל דרשא דרבא ריש סוכה ואיצטריך קרא דבסוכות תשבו לראוי לשבעה כמש"ל ולזה איצטריך לטעמא דמדאורייתא ראויה. ומיושב בזה מה שפסק הרמב"ם כר"מ דע"ג בהמה כשירה והקשו ממה שפסק דמשחק בקוביא מיקרי אינו ראוי לעדות וכמש"ל ותירוצינו למעלה דחוק קצת. ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם פסק כר"מ ולא מטעמיה רק מצד שפוסק כמ"ד דירת עראי בעינן וכרבא ריש סוכה ולא ס"ל כלל דבעינן ראוי לשבעה כנ"ל. ומיושב בזה הא דסוכה ז' דרבא לטעמיה דלא ס"ל כלל דבעינן ראוי לשבעה כמש"ל להכי מכשיר בסוכה דשבת בסוכה ע"ג מבוי וכ"פ הרמב"ם וש"ע משום דס"ל ג"כ דל"צ ראוי לשבעה כנ"ל ובחי' הארכתי בזה בס"ד. ולפ"ז י"ל דהרי"ף ס"ל דבעינן ראוי לשבעה ואף שפסק ריש סוכה כרבא מ"מ י"ל דס"ל דילפינן לה מאידך קרא דחג הסוכות ואף דדרשינן לה בדף ט' לעצי סוכה שאסור כל ז' מ"מ למאי דיליף שם שחל שם שמים עליהם ויליף לה מלד' ע"ש שוב ילפינן מחד קרא שעושין סוכה בחש"מ ושחל ש"ש על הסוכה ואידך קרא אתי לראוי לז'. ודייק לה מדאמר אביי די"ב ע"ב דאין מסככין בשווצרי משום דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק וכן בהיגי ע"ש י"ג ע"א. וס"ל להרי"ף הטעם משום דבעינן ראוי לשבעה וכ"כ שם הר"ן דאף בדיעבד פסול ואף לדפנות ע"ש. וכ"כ הכ"מ פ"ה מה' סוכה והיינו מטעם דבעי ראוי לשבעה. ועפ"ז מיושב הרמב"ם שפסק שם דבשווצרי והיגי רק לכתחילה אין מסככים. ונתקשה שם הכ"מ ושאר מפרשים מנ"ל הא ולפמ"ש א"ש דהוקשה להרמב"ם דאי נימא הטעם משום דבעי ראוי לשבעה א"כ הא רב חנן בר רבה פליג על רבא בריש סוכה וא"כ ע"כ דריש קרא דבסוכות תשבו לראוי לשבעה כנ"ל וא"כ היכי קאמר הכא בדף י"ג דמסככים בהיגי. ובמציאות אי נתרי טרפייהו או לא אינו סברא שיחלוקו. ולזה מפרש הרמב"ם שבאמת אינו ברור דנתרי טרפייהו כ"כ שלא יהא ראוי לשבעה. ורק שיש לחוש לזה ושפיר מיקרי ראוי לשבעה לר"ח בר רבה ולאביי. ורק דס"ל לאביי שיש לחוש שמא יצטרך ליצא באמצע ולא יקיים מצות סוכה ולזה אסור לכתחילה לסכך בהם ור"ח ב"ר לא חייש לזה וממילא גם בשווצרי ג"כ הטעם כן הוא ולזה פסק הרמב"ם דרק לכתחילה אין מסככין. ומבואר בזה דפליגי רק בשווצרי ולא סתם בכל דבר שריחו רע והיינו דבדבר שריחו רע בבירור מודו תרווייהו שאסור לסכך אי משום שאין ראוי לשבעה למ"ד שצריך ראוי או משום שלא יוכל לקיים מצות סוכה כראוי וכמ"ש הפוסקים שאסור לעשות סוכה לכתחילה במקום שיהא מצטער. והרי"ף ס"ל דבריש סוכה הוי רחב"ר משמיה דרב והכא קאמר רחב"ר בעצמו ופליג באמת עם אביי בראוי לשבעה. ולזה פסק כסתמא דסוגיא דדף כ"ג ומקרא דחג הסוכות תעשה וכמש"ל בזה. וכבר כ' המפרשים דבמקום דפליגי שאר אמוראי לא שייך הא דאביי ורבא הלכה כרבא:
עכ"פ כיון דהרי"ף ס"ל דבעי ראוי לשבעה לזה סתם הא דסיכך ע"ג מבוי ואיירי בדרבנן כמ"ש התוס' ולזה כשר אף בחול משום שיבוא לידי חשיבות בשבת כנ"ל. וס"ל שפיר להרי"ף כהרמב"ם דלקבל טומאה סגי בכל שהו ואיבעיא דרבא בשבת צ"א הוא משום שנעשה חשיבות אח"כ לטמא אחרים כמש"ל. ובש"ס איירי שפיר אף בדאורייתא משום דרבא לא ס"ל דבעינן ראוי לשבעה ולזה בסוכה דשבת כשר משום מיגו דהחשיבות בא בבת אחת ובזה לא מיבע"ל כלל כמש"ל ובחול לא יצא משום דאיבעיא היא בכה"ג וסד"א לחומרא. אבל הרי"ף איירי בדרבנן כנ"ל ושפיר הוי ראוי לשבעה דספיקא לקולא ויוצא בה כל ז' כמש"ל. אבל בדאורייתא אף בשבת לא יצא משום דהרי"ף ס"ל דקיי"ל דבעינן ראוי לשבעה כנ"ל: