אור ברסלב
שות דברי מלכיאל חלק א חלק אורח חיים › סימן כה

שות דברי מלכיאל חלק א· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

חלק אורח חיים · סימן כה

סימן כד

כבוד ידידי הרה"ג וכו' מהו' אברהם אהרן נ"י רב דק"ק קאסטאנטין:

אות א

בדבר שנסתפק כת"ר בחמץ של א"י שמונח ע"ג חמץ ישראל אי הוי כמבוער. נראה וודאי דהוי כמבוער דהא בעושה ביתו אוצר קיי"ל בפסחים ו' דהוי כמפולת ומה שנמצא למטה חמץ הוי כמבוער בפירש"י והר"ן שם וכ"כ הרשב"א הובא בב"י ובש"ע סי' תל"ו באוצר חטים ולמטה נמצאו חטים מבוקעות דהוי כמפולת. הרי מבואר דלאו דווקא מפולת רק ה"ה כ"ד שאין עשוי לפנותו עד אחה"פ. וכעין זה איתא בשבת ק' ע"א שפירות מתבטלים ג"כ וע"ש בתו' שמן התורה הכל בטל ובעירובין ע"ט איתא דארנקי מתבטל בשבת. וא"כ ה"ה הכא הוי חמץ של ישראל שמלמטה כמבוער דאף שגם למעלה הוי חמץ כיון שאינו חייב עליו שהוא של א"י ואינו חייב באחריותו הרי הוא כמפולת והיינו כשידוע שאין עתיד לפנותו בפסח:

אות ב

ונראה דאף דביומא נ"ח ובזבחים ט"ו מיבעי ליה אי מין במינו חוצץ או לא וקיי"ל דמב"מ אינו חוצץ בסוכה ל"ז וזבחים ק"י ובכורות ט' וע' זבחים ג'. מ"מ הכא לא שייך זה דהכא לאו משום חציצה נגעו בה רק מצד שכיון שאינו לפניו לא מיקרי מצוי בביתו וגבולו וממעט לה במכילתא פ' בא מלא ימצא בבתיכם פרט למפולת שאינו יכול לבערו והובא בר"ן פ' כ"ש. והא דפסחים ה' ע"ב שאסור להטמין היינו מטמין בידים או כשעתיד לפנותו ורש"י פי' שם ביד ע"ש. ולשיטת הפוסקים דס"ל דמפולת בעי ביטול מדאורייתא צ"ל דהך דמכילתא הוי אסמכתא או דאיירי בגוונא שא"א להשיגו כלל והוי כאבוד מכל אדם וכמו"ש המג"א סי' תל"ג סקי"ז ע"ש וא"ש לשון שאין יכול לבערו ועכ"פ אין שייך כאן דין חציצה ומב"מ:

אות ג

ונראה ראיה לזה מסוטה מ"ה ע"א דמיבע"ל שם גבי ב' חללים זה עג"ז אי מין במינו הוי טמון או לא ומסיק שם דמב"מ הוי טמון וכמבואר ברמב"ם פ"ט מה' רוצח וכמ"ש הכ"מ שם בדעתו וכ"ה בירושלמי שם ובפיאה פ"ו ה"ג. ובנ"ד גבי חמץ נראה ג"כ דהוי ענין הטמנה שאינו לפנינו רק שצריך שאינו עתיד לפנותו כל הפסח דאי עתיד לפנותו אין זו הטמנה שהרי ימצא לפניו בפסח. ולזה ברור דהוי כמבוער בנ"ד:

אות ד

ומה שיש להעיר בזה אם מה שהנכרי אינו עתיד לפנותו אם מהני מחשבתו ואפשר שיש לחוש שמא ימלך לפנותו ואף באוצר של ישראל ותחתיו מונח חמץ של ישראל אחר יש לדון ג"כ שלא יוכל בעל החמץ לסמוך על מחשבת בעל האוצר שאומר שאינו עתיד לפנותו כי אפשר רק בבעל חמץ עצמו אמרינן שלא יפנהו כדי שלא יעבור על בל יראה אבל באחר אפשר לא סמכינן על מחשבתו. והנה ממחשבת קרבן אין ראי' ממה שמועיל מחשבת הכהן דשם גזה"כ הוא דהא מחשבת הבעלים אין מועיל כלל כדאיתא בזבחים מ"ו. וגם מהא דחולין ק"א ע"ב דמבואר שאין מועיל מחשבתו לגבי אחר אין ראיה דשאני התם שמי שאין חושב לאכלו לאיברים אין שייך עליו איסור אמה"ח ע"ש. וכן בצפור חיה שם דלא אחשבה כלל ומשמע שם שאין חילוק בין בעלים לאחר וכן משיעורי שבת אין ראיה לכאן. דשם תלוי במלאכת מחשבת. ומי שמצניעו ומחשבו חייב אף בפחות מכשיעור ולא אחר וכ"ה להדיא בזבחים מ"ז ע"א:

אות ה

ולכאורה יש ראיה מדרשב"א דס"ל בשבת ע"ו שאם הצניע אחד חייב זה במחשבתו של זה ואין פוטרין אותו מצד שמא נמלך אותו שהצניעו וביטל מחשבתו וכדאיתא בשבת צ"א רע"א דמהני בטול מחשבה בכה"ג אלמא דל"ח להמלכה. אבל ז"א דשם איירי בעוד שהוא מוצנע ולא חזינן דאימליך אבל הכא שפיר יש לחוש שמא ימלך אח"כ ויפנה האוצר. וכן אין ראיה מהא דחולין קכ"א ע"ב דמהני מחשבת א"י לשוויי אוכל וכן בנדה נ' ע"ב כותים היו שם וחישבו לאכלה. דוודאי מהני מחשבת נכרי לשוויי אוכל כיון שחושב לאכלה. אבל בנ"ד שתלוי במה שיעשה בהמשך זמן אפשר דלא אזלינן בתר מחשבתו:

אות ו

ומהא דאיתא בירושלמי פ"ק דשבת וביצה והובא בשו"ע או"ח סי' ש"י ס"ב ותצ"ז סט"ו תצ"ח ס"ג להלכה דבשל כותי לא שייך מוקצה והכנה. אין ראיה לנ"ד דשם הטעם מפני שכותי אינו מקצה כלום מדעתו כמ"ש הר"ן בפכ"ב דשבת והובא במג"א שם אבל מחשבתו וודאי הויא מחשבה בשלו אף לגבי ישראל:

אות ז

ונראה דכיון שיודעים שאין עתיד לפנותו עד אחר הפסח שפיר מהני דהעיקר תלוי במה שעכשיו בשעת וביעור אין עשוי להתגלות והו"ל אינו מצוי וממעיט מלא ימצא כמש"ל ממכילתא. ואף להסוברים דהוי דרבנן אין חוששים להמלכה. וכ"מ בעירובין ע"ט גבי שבת וגבי טומאה דבאין עתיד לפנותו שפיר בטל לכ"ע והכל סומכין על מחשבת בעל העפר והתבן שאינו עתיד לפנותו ע"ש:

אות ח

ולכאורה זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש והובא בש"ע סי' שע"א ס"א אם הלך הנכרי מביתו לחצר אחרת ואין דעתו לחזור בשבת דהרמב"ם ס"ל שם דבנכרי חיישינן שמא יחזור ולא בישראל והרא"ש וש"פ ס"ל דאף בנכרי לא חיישינן. וע' ברבינו יהונתן בעירובין פ"ו ע"א שפי' הטעם לחלק בין עכו"ם לישראל בענין זה משום אשר פיהם ואין סומכין על דבריו ודעתו שלא יחזור. והרא"ש ס"ל דבזה אין שייך הא דאשר פיהם כיון שאנו רואין ויודעין שצריך להתמהמה שם כל השבת. וא"כ גם בנ"ד כיון שיודעים שאוצר החמץ של הנכרי אינו עשוי לפנותו ל"ח להמלכה ולהרמב"ם ודעימיה י"ל שחוששין. אבל נראה שגם להרמב"ם שפיר אין חוששין בנ"ד להמלכה לא מיבעיא להסוברים שא"צ לבער מדאורייתא דוודאי אזלינן בתר השתא שמכוסה וטמון וממעיט מלא ימצא. אלא אף מדרבנן אין לחוש שמא יפנה ויתגלה החמץ דהא גם אם יתגלה החמץ לא יעשה שום איסור שהרי כבר ביטלו רק שהחשש שמא יאכלנו וכיון שעכשיו אין דעתו לפנותו אין חוששין לזה דהוי כגזירה לגזירה. משא"כ בהך דהלך בשבת כיון שאינו מסיח דעת לגמרי מלבוא באותו שבת ממילא אוסר גם עכשיו אף קודם שבא ושפיר יש לחוש לזה ומקוצר הפנאי ההכרח לקצר. ובאמת גבי אומדן דעתו של עכו"ם לא שייך כלל הא דאשר פיהם וכמובן:

אות ט

ולענין מש"ל דהוי טמון אף במב"מ לכאורה קשה מב"ק ס"ב דמוכח דמב"מ לא הוי טמון דאף בחטים וחיפן בשעורים משלם דמי שעורים וכבר הקשה השטמ"ק שם דהא הוי טמון. ותירץ דלא גרע מכלים טמונים דמשלם כאלו מלא תבואה ועכ"פ מבואר דמב"מ לא הוי טמון וחייב. ובשטמ"ק שם ס"א ע"ב כתב בשם הרא"ה הסברא דכיון שידוע לכל והכל סבורים שהגדיש מלא תבואה לזה משלם על מקום הכלים כאלו הוא תבואה ועומרים שבתוכו לא חשיב טמון. וא"כ קשה טובא מהך דסוטה מ"ה שהזכרנו:

והנראה בזה דהכא הוי גזה"כ דכתיב בקרא גדיש שחייב באש וגדיש הוא ערימת עומרי תבואה וע"כ שיש באמצע עומרים טמונים ומ"מ גלי קרא דחייב ולא מימעיט טמון רק באינו מינו וכן קמה התבואה טמונה בקשים וקליפות וע"כ צ"ל דמב"מ לא הוי טמון דקש מיקרי מב"מ בתבואה וכעין דאמרינן בסוכה ל"ז דסיב שעל הדקל מיקרי מינו דלולב ואוגדין בו דמב"מ אינו חוצץ. אלא דלפ"ז יקשה דגם בשכחה דיליף מקצירך מה קצירך בגלוי אף כל בגלוי נימא נמי דהא התבואה טמונה בקשים ומוכח דמב"מ לא הוי טמון. ונראה דבקמה ובקציר לא שייך זה דקליפות התבואה בטלים להתבואה כדין שומר לפירי לענין טומאה וכדאיתא בחולין קי"ט כדרך שבנ"א מוציאים לזריעה חטים בקליפתן וכו' וע"ש קי"ט ע"ב בזה. רק באש ילפינן דמב"מ לא הוי טמון מגדיש וכמש"ל. ואף דבדף ס' ע"א עבדינן צריכותא דגדיש חייב אף דלא שכיח אש לגביה י"ל דנקיט סברא שיהא מיושב גם לר"י דמחייב טמון. אבל לרבנן איצטריך גדיש להורות דמב"מ לא הוי טמון לענין אש כנ"ל. ועוי"ל דגם לרבנן אצטריך הך צריכותא דאלת"ה יקשה נכתוב גדיש לחוד ונדע מה גדיש בגלוי ואין שם טמון רק מב"מ אף כל בגלוי ולזה קאמר הך סברא דבעי גדיש לחייב אף דלא שכיח אש גביה וא"כ אין לנו יתור למעט טמון להכי כתוב קמה. ומ"מ ילפינן ממילא מגדיש דמב"מ לא הוי טמון דבכל גדיש העומרים התחתונים טמונים כנ"ל וכ"נ בירושלמי פ"ו דב"ק ה"ה ע"ש:

אות י

ועפמ"ש יש לבאר דברי הירושלמי פ"ו דב"ק ה"ה ויאמר קוצים קמה שדה ואל יאמר גדיש על דעתיה דר"י ניחא דאמר משלם כל מה שבתוכו וע"ד דרבנן דאמרי אינו משלם אלא גדיש חטים שדה שעורין [צ"ל גדיש שעורים כלשון המשנה] לאיזה דבר נאמר גדיש ולאיזה דבר נאמר גדיש [שדה כן הגיה הפ"מ] ע"כ. ואין לו ביאור דבמאי ניחא לר"י. והפ"מ פירש דר"י מרבה מגדיש טמון שחייב על כלים הטמונים בתוכו ונראה כוונתו שדרך להטמין כלים בגדיש והוא דחוק. ולרבנן פירש הפ"מ שנשאר בקושיא. ולכאורה י"ל בפשוטו דלר"י ס"ל דגדיש וקמה הוי מיעוט אחר. מיעוט ומרבה טמון וכעין זה איתא בירושלמי פ"ו דפיאה ה"ט לרבנן דמחייבי טמון בשכחה משום דהוי שדך וקצירך מיעוט אחר מיעוט לרבות טמון. אבל לפמש"ל א"ש טפי דר"י לא ס"ל לחלק בין מב"מ לשאינו מינו ולזה כיון דשמעינן מגדיש שחייב על עומרים הטמונים ס"ל לר"י דילפינן מזה לכל טמון שחייב ולזה קאמר דלר"י ניחא דאיצטריך גדיש להכי. ולרבנן משני לאיזה דבר נאמר גדיש וכו' פירוש לאיזה לימוד אייתר גדיש ולאיזה לימוד אייתר שדה וכהגהת הפ"מ. הכוונה דשדה איצטריך למעוטי טמון דהירושלמי לטעמיה בפיאה פ"ו ה"ט דאיתא שם דבאש ממעטינן טמון משדה ע"ש ולהכי קאמר דגדיש איצטריך לחייב טמון במב"מ ושדה אצטריך לפטור טמון בשאינו מינו:

אות יא

ועוד נראה בזה בדעת הירושלמי ונבאר ג"כ דברי הירוש' שם הל"ז דאיתא שם. ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודים חכמים לר"י בכלי גורן שדרכן להטמין מחלפה שיטת ר"י תמן הוא אומר פרט לטמון והכא הוא אומר לרבות הטמון ולית ר"י דריש הכא אלא גדיש לאיזה דבר נאמר גדיש שמשלם כ"מ שבתוכו. מחלפה שיטת רבנן תמן אמרין לרבות טמון וכא אמרין פרט לטמון ולא כן בשם ר"י מודים חכמים לר"י בכלי גורן שדרכן ליטמן א"ר הושעיא בשאין עדים אבל אם יש עדים כל עמא מודו על הדא דר"י. דתני כן היה גדיש חטים מחופה שעורים או גדיש שעורין מחופה בחטין נותן לו גדיש שעורים כהדא חד בר נש אפקד גבי חבריה חד שק צרור וכו' נשבע ונוטל ר"י בעי מהו שיטענו לו דברים שאין ראוין לו וכו' ע"כ. ודברי הירושלמי תמוה דכיון דרבנן פטרי טמון מנ"ל לחייב על כלי גורן. והפ"מ מפרש דהיינו דמקשה אח"כ ולא כן אר"א ומשני דבאמת פטור במדליק בתוך שלו אף על כלי גורן ודמחייבי רבנן בכלי גורן היינו במדליק בתוך של חבירו וכדאיתא ג"כ בש"ס דילן ומייתי ראיה ממחופה שעורים שמשלם דמי שעורים. ואף דהוי טמון מ"מ חייב משום דאיירי שם במדליק בתוך של חבירו וחייב אף לרבנן במה שדרכו להטמין וכדר' אבהו אר"י. ודבריו תמוהים לענ"ד דלחייב במדליק בשל חבירו לא הוצרך ר"א אר"י להשמיענו דהא תנן להדיא דמודים חכמים במדליק בירה שמשלם כ"מ שבתוכו שדרך בנ"א להניח בבתים. וגם מ"ש דחיפן שעורים הוי טמון תמוה דמ"מ משלם דמי תבואה וכמש"ל בשם השטמ"ק. וגם מ"ש דאיירי הא דחיפן שעורים במדליק בתוך של חבירו תמוה דכבר כתבו התוס' בדף ס"ב וכ"כ שם הרמב"ן במלחמות ושאר ראשונים דאיירי במדליק בתוך שלו דבשל חבירו פשיטא שמשלם דמי חטים דמאי הו"ל גביה דאזקתיה. ואף שיש פוסקים שחילקו בין פשיעה למזיק בידים אבל כל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם פי' שם שנשאר בקושיא על רבנן וסמך על מה שכבר תירץ בפיאה פ"ו ה"ט והוא נפלא דא"כ גם בקושיא דר"י אדר"י הו"ל לסמוך ג"כ אדהתם:

אות יב

והנלע"ד בזה דהירושלמי ס"ל דכ"ע מודו שאין חילוק בין מב"מ לשאינו מינו לענין טמון וכדאיתא בירושלמי סוטה פ"ט ה"ב. ורבנן ור"י פליגי בהא. דרבנן ס"ל דכיון דגדיש א"א שלא יהיו עומרים שבאמצע טמון ילפינן מזה שכל דבר הרגיל להיות טמון חייב עליו באש הן עומרים הן כלים ולא מימעיט טמון רק דבר שאין רגיל להיות. ואף אם יש עדים שהיה ארנקי בגדיש מ"מ פטור מגזיה"כ משום טמון והיינו דקאמר ר"א בשם ר"י דמודו רבנן לר"י בכלי גורן ומפרש המשנה שהיו בגדיש כלים בעלמא ולא של גורן ופליג אש"ס דילן דש"ס דילן ס"ל שפטור על כלי גורן ומגדיש לא ילפינן רק לחייב מב"מ וכמש"ל. ופריך הירושלמי דר"י אדר"י מפיאה ומשני דיליף מגדיש וכמו"ש [ויותר נראה כמש"ל דר"י ס"ל דשדה וגדיש הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות טמון] ופריך דרבנן אדרבנן ומשני לא כן אר"א בשם ר"י וכו' פי' דמקשה דכמו דמחייבי טמון בפיאה משום דקצירך ושדך הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות וכדאיתא בפיאה פ"ו ה"ט ה"נ נימא דגדיש ושדה הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות טמון וכדמשני אליבא דר"י כמש"ל. ומשני לא כן אר"א בשם ר"י וכו' פי' דכיון דרבנן מודו בכלי גורן וע"כ היינו משום דילפי מגדיש כמש"ל א"כ איצטריך גדיש להכי וליכא מיעוט אחר מיעוט ואדרבא הירושלמי בפיאה פ"ו סמך אדהכא דגדיש איצטריך לחייב טמון בכלי גורן וליכא מיעוט אחר מיעוט:

ונראה דהכא גרסינן הא דתני כן היה גדיש חטים מחופה שעורים או גדיש שעורים מחופה חטים נותן לו גדיש שעורים. והכוונה דמייתי ראיה דרבנן מודו דבגדיש חייב בטמון בדבר שדרכו בכך. דהא הירושלמי לא ס"ל סברא דישלם מקום הכלים כאלו הוא תבואה. וא"כ ה"נ לא ס"ל סברת השטמ"ק שהזכרנו דמשלם על החטים כאלו הם שעורים ולזה שפיר מוכיח מהכא דחייב על טמון לרבנן בכה"ג ורק מ"מ פטור מדמי חטים משום דנטירותא דשערי קביל עליה כדאמרינן בש"ס דילן בזה ואיירי נמי במשאיל דחדא ברייתא היא הך דבבלי ודירושלמי ומייתי שפיר ראיה לר' אבהו:

אות יג

והנה הירושלמי ס"ל בזה כש"ס דילן דפליגי בתרתי ובמדליק בשל חבירו פליגי ג"כ בארנקי בגדיש דס"ל לרבנן דפטור ורק במדליק את הבירה מודו שחייב על הכל לפי שדרך כל מיני כלים להניחם בבתים. ולפז"ק על ר"א בשם ר"י דגם במדליק בתוך שלו חייב על דבר שדרכו להטמין שם. וא"כ מאי נ"מ בין מדליק תוך שלו לשל חבירו. לזה קאמר ר' הושעיא דה"מ כשאין עדים אבל כשיש עדים כ"ע מודו שחייב. והיינו כהא דבירה שמדליק בתוך של חבירו אבל במדליק בתוך שלו פטור בארנקי בגדיש וכדומה בדבר שאין דרכו להניח אף כשיש עדים שהיה שם משום טמון. ור"י ס"ל דחייב בכל גוונא ואף באין עדים דס"ל עשו תקנת נגזל באשו כדאיתא בש"ס דילן ס"ב ע"א והיינו חומרא דמדליק בשל חבירו דכשיש עדים חייב אף לרבנן אף בארנקי בגדיש:

והא דתני כן כבר כתבנו דגרסינן לה מקודם. ואף אם נגרוס לה הכא י"ל דקאי סייעתא לדר' אבהו כיון דגם הא דר' הושעיא אתיא לישב המשנה אליבא דר"א כמש"ל. ואח"כ אומר כהדא חד בר נש וכו'. הכוונה דכעין זה שיש כאן חילוק בין דבר שדרכו בכך או לא. נסתפק ר"י ג"כ. שוב ראיתי במלחמות ס"פ הכונס שכתב ג"כ דהא דתנו כן אתא לסיועי לר' אבהו וכמו"ש בס"ד רק דמדחה לה שם דהא אף לרבנן רואים מקום כלים כאלו הוא תבואה וא"כ משלם מ"מ בעד שעורים ולזה פירש דסמיך הירושלמי אסיפא ע"ש. אבל לפמ"ש בביאור הירושלמי שדעתו לרבנן דחייב אף בטמון בדבר שדרכו בכך ובדבר שאין דרכו בכך פטור מלשלם אף דמי תבואה בעד מקום הכלים. מיושב שפיר קושיית הרמב"ן. ותמיהני על הרמב"ן דלדעתו שם שהירושלמי מפרש דין טמון כמו ש"ס דילן. א"כ מאי קאמר ר"א דרבנן מודו לר"י בכל גוונא וכמש"ל ועכ"פ א"ש דברי הירושלמי אף בלי שום שינוי גירסא בס"ד. אחר כותבי כל זה ראיתי בשנות אליהו פיאה פ"ו מ"י שכתב להירושלמי דלר"י מרבה טמון באש מקמה ושדה דהוי מיעוט אחר מיעוט והיינו כמ"ש בס"ד ורק קשה דנקיט קמה ולא גדיש דנקיט הירושלמי ואקצר:

היוצא לנו מזה דבכ"מ דממעט טמון אין חילוק בין מב"מ לשאינו מינו ורק באש גלי קרא לחייב גדיש אף דהוי טמון מב"מ ולהירושלמי בכל דבר שדרכו בכך. וממילא בנ"ד דממעט מלא ימצא פרט לטמון נראה ג"כ שאין חילוק בין מב"מ לשאינו מינו. ובפרט שמבואר במכילתא הטעם שא"י לבערו וכמש"ל והיינו באין עתיד לפנותו וא"כ וודאי דאין חילוק:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה