אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן קי

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן קי

סימן קט

כבוד ידידי ה"ה הרב המאוה"ג החו"ב החסיד וכו' כש"ת מ' משה ארי' נ"י האבד"ק קאדני:

ע"ד שאלתו דמר בבכור שהלך אביו לצבא ולכתוב לאביו לפדותו במקום שהוא קשה מאד שיוכל להתבטל המצוה לגמרי ועכ"פ תתעכב המצוה זמן רב ע"כ צוה להם כ"ת שאבי אמו של הילד יפדנו במעות של האב אם יש שם ואם לא יפדנו עכ"פ במעות עצמו ויזכה לו ורוצה לדעת חות דעתי בזה:

ידוע דמקור ההלכה ברמ"א ש"ה ס"י בשם ת' הריב"ש ת' קל"א דאין האב יכול לעשות שליח לפדיון בנו וכן ב"ד אין פודין אותו. והט"ז בשם צידה לדרך וט"ז עצמו והש"ך בנה"כ הרבו להשיג על דין זה:

מקור ההשגה חדא דאמרי' שלוחו ש"א כמותו. ומבואר בר"ן פסחים דיכול לפדות ע"י שליח ובגמ' נדרים (דף ל"ו ע"ב) איבעיא להו התורם משלו על של חבירו אם צריך דעת בעלים וקיי"ל להלכה דא"צ דעת בעלים:

והנה דעת ס' צידה לדרך דהאב יכול לעשות שליח וגם איש אחר יכול לפדותו מדעתו בלא דעת האב וכן כשמת האב יוכל איש אחר לפדותו הן מממון עצמו הן מממונו של הבן והט"ז ס"ל דאה"נ היכי דהאב קיים יוכל לעשות שליח וכן איש אחר יכול לפדותו בלא דעת האב אבל היכי שמת האב אין אחר יכול לפדותו דדוקא גבי גדול אף שיש קצת חוב מ"מ כיון דבאמת זכות הוא לו זכין לו שלא בפניו אבל בקטן אם יש קצת חוב אין זכין בשבילו:

וראיתו מתוס' כתובות (דף י"א) שכ' דבדאיכא קצת חוב אין שליחות לקטן כגון בתרומה שאולי רוצה לפוטרה בחטה אחת או הי' רוצה להעדיף אלמא דזה חשיב ג"כ חוב שמא המצוה חביבה בעיניו א"כ ה"נ בתורם משלו על של הקטן יש ג"כ קצת חוב דילמא הי' רוצה לעשות המצוה בעצמו ואין ס' דמה שאמרו התורם משלו על של חבירו א"צ דעתו דוקא בגדול ולא בקטן ע"כ כשמת האב אין אחר יכול לפדותו עד שיגדל כד' הט"ז:

ודברי הט"ז תמוהים מנ"ל להחליט דבגדול כה"ג זכין אף שיש קצת חוב די"ל דכוונתם דאף דזכי' מטעם שליחות א"כ ממילא כל היכי דל"ש שליחות ל"ש זכיי' הנ"מ בדבר שיש קצת חוב התם הוא דאמרי' זכיי' מטעם שליחות היינו כשמגלה דעתו שרוצה בזכות זה אף דלא משוי לי' שליח יכול להעשות עבורו שלית ובקטן ל"ש כן דאפי' מגלה דעתו לאו כלום הוא דלא עדיף מאילו צוה לו בפירוש לעשות כן אותו הדבר. אבל בדבר שהוא זכות גמור דלא באנו לכלל שליחות ודאי אין סברא לחלק בין גדול לקטן דאם ניחוש שמא לא ניחא לי' א"כ אין זה זכות אלא חובה ואין חבים לאדם אלא בפניו וע"כ דאנו דנים שהדבר טובה עבורו א"כ מה נ"מ בין גדול לקטן וע"כ כמ"ש דרק כשצריך גילוי דעתו אז הוא דנ"מ בין גדול לקטן:

וראי' לדברי דהא דברי התוס' הם בתרומה כשתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי דאמרי' שמא ניחא לי' לפטור בחטה אחת והרי בזה אמרו שם בנדרים ה"ד אי משל בעל הכרי על של בעל הכרי מאן שוי' שליח אלמא דל"מ גם בגדול בלא דעתו וע"כ מטעם התוס' דשמא ניחא לי' לפטור בחטה אחת וכו' אבל בתורם משל תורם על של בעל הכרי דלמאי דקיי"ל דמהני אמרינן דליכא שום צד חוב ובכה"ג אין נ"מ בין גדול לקטן ודבר זה נכלל בכלל קו' הנה"כ:

ובאמת יש להקשות על התוס' איך שייך לומר שמא הי' רוצה לפטור עצמו בחטה אתת עפ"י מ"ש הנוב"ת תיו"ד ר"א דשתי מצות הם מצות הפרשה ומצות נתינה ובהפרשת חטה אחת אינו מקיים מצות נתינה וידוע שדברי הנוב"י הם מעין דברי רמב"ן בהשגות על ס' המצות שורש י"ב וא"כ שוב מזכה אותו במצוה זו:

אך יש לומר דזה חשיב חוב דכל הזכות הוא מה שמתקן לו טבלו שראוי לאכילה אבל מה שמקיים מצות נתינה חשיב חוב שיש לו לקיים כל זמן שירצה:

והנה"כ האריך להשיג על הט"ז והסכים לבעל צידה לדרך ודבריו ז"ל הם תמוהים במ"ש דהיכי שהב"ד מזכים לקטן או שפודה אותו משל הקטן מצוה דידי' הוא משמע לפ"ז מדבריו דה"ה היכי שפודה משל בעל הכרי ג"כ מהני וכבר כ' דמגמ' משמע להיפוך:

ומצאתי שכן השיג עליו הקצוה"ח בסי' רמ"ג אך הוא ז"ל השיגו רק מדיוקא ולא באר דבגמ' מפורש כן דאמרו מאן שוי' שליח:

אך יש עוד לומר דהדין עם הנה"כ דאה"נ בתרומה לא מהני כה"ג מטעם שכ' התוס' דשמא הי' פוטר בחטה אחת אבל בפדיון דל"ש זה אין כאן שום חוב רק דבטל מצוה דידי' ושפיר כ' הנה"כ כיון דנותן ממונו אינו מבטל מצוה כלל:

אך ס"ס לפי דברינו הנ"ל ל"ק קו' הנה"כ דס"ס גם בתרומה מבטל מצות נתינה וכמש"ל וע"כ דיש לו זמן מתי שירצה א"כ ה"נ אינו מהנהו כלום: אמנם אחרי העיון זה ליתא דהמעיין בנוב"י הנ"ל יראה דדעת התוס' לא משמע כן וגם אף שכ' דדעת הרמב"ן נ' כן מ"מ אינו מוכח דס"ל דבעי כדי נתינה די"ל דס"ל דיוצא גם מצות נתינה בחטה אחת וגם לדעת הנוב"י אם נתן כדי נתינה אולי יוצא מה"ת על כמה כריים וא"צ ליתן א' מחמשים וס"ס אינו מהנהו בזה דיכול להפריש כדי נתינה ונותנו לכהן. אבל הכא בפדיון הבן דס"ס יתחייב ליתן ה' סלעים ודאי די"ל דהיא זכותו שאינו משהה מצותו וא"כ דברי הנה"כ מובנים:

אך עדיין לא פלטינן מינה כיון דקיי"ל מתנה עמ"ל שמה נתינה וג"כ בנו פדוי וא"כ י"ל דהי' נותן מעמ"ל ועדיף עוד מהאי דחטה אתת פוטרת הכרי דשם ס"ס הי' עובר מצוה דרבנן וע"כ צ"ל דמה שמהנהו מצוה דרבנן לא חשיב הנאה ויש מקור לזה בתו"מ רל"ד וס"ס יש עדיין מקום עיון אבל בפדה"ב דגם מדרבנן יוצא בזה וגם הי' יכול לומר הייתי נותן לכהן שדרכו להחזיר א"כ ראוי לומר לכה"פ הוי כמו משל בעל הכרי על של בעל הכרי. אך ס"ס אם זה ג"כ יפדנו באופן זה שאין בו ת"כ הי' מקום לומר דמהני:

ועדיין יש מקום לומר לחוש להיפוך שמא הי' רוצה להעדיף וכמ"ש התוס' הנ"ל ושמא הי' רוצה לעשות מצוה מן המובחר. אך הא ליתי' דא"כ הדק"ל גם בתורם משלו על של חבירו למה קיי"ל דמהני הא מצי למימר שמא זה רוצה במצוה שלו. וע"כ דאנו דנים דהרוחת ממון עדיפא לי' ודוקא היכי דס"ס הוא נותן ומפסיד חיישינן דלמא הי' רוצה לעשות עצהיו"ט אבל היכי דמרויח לגמרי ל"ל בה וגם יש לומר לדעת התוס' דלמיעוטא ל"ח שא' מן המיעוט רוצה להעדיף. וכן להיפוך ל"ח מן המיעוט שרוצה לפטור א"ע בחטה אחת רק שיש שני המיעוטי יחד אז חישינן. וס"ס היכי דמרויח דליכא אלא מיעוט אחד ל"ת:

עוד הביא הנה"כ מהך דאפוטרופין תורמין על של יתומים אלמא דיכולים ג"כ לזכות עבורם. ותימה דלפי דברינו אה"נ למה לא פשטו בנדרים שם בגמ' דתורם משלו על של חבירו מהך דאפוטרופין. וכן למה דכתבנו דמוכת בגמ' דמשל בעל הכרי א"י לתרום א"כ קשה מהך דאפוטרופין וע"כ דשאני אפוטרופוס דידו כיד יתומים וממילא ל"ק קו' הנה"ך על תוס' דכתובות שהקשו איך זכין לקטן והא אין שליחות לקטן ונכנסו בדוחקים מהך דאיש מקדש (דף מ"ב) דב"ד שאני דיכולים אפי' חובה הבאה מחמת זכות לעשות להו. דהתם רק באפוטרופוס וב"ד מצד תקנת כל ישראל אבל בסתם אדם שיוכל לפדות עבור חבירו עדיין לא שמענו. אך להיפך מה שהחליט הקצוה"ח דאין יכול לפדות משל קטן מהך דתרומה משל בעל הכרי על של בה"כ ג"כ אינו ראי' דשא"ה דהוא בעצמו מצי תרום אבל היכי דהוא בעצמו לא מצי תרום י"ל שתורם בשבילו דהא קיי"ל במילה בסי' רס"א דאין מלין בנו ש"א שלא מדעתו ואפ"ה אם עבר ולא מל או שאינו בכאן למולו מוטל על ב"ד למולו וממילא כל אדם מוזהרים עליו. וראי' דקיי"ל שם במי שאינו רוצה למול אלא בשכר ואביו אין לו לשלם כופין את המוהל ההוא למולו מטעם דמוטל על כל ישראל והוי כאומר סוכה איני עושה וכו' דמכין אותו עד שתצא נפשו וכ"כ מפורש בהגר"א שם והדין עמו דילפי' לה מכיסוי הדם דקיי"ל ג"כ ושפך וכסה מי ששפך יכסה ואעפ"כ דרשו בגמ' חולין (דף פ"ו) אזהרה על כל בני ישראל וא"כ י"ל ג"כ בתרומה דאם הוא בעצמו א"י לתרום דאז התורם בשבילו אפילו משלו מצוה קעביד דתביבה מצוה בשעתה:

ומ"ש עוד הקצוה"ח דשאני אפוטרופסין דתורמין דכהנים יש להם חלק בפירות והוי כחלוקה שמבררין חלק הכהנים. תימה דמשנה שלימה שנינו פ"א דבכורים מ"ה דהאפוטרופוס מביא בכורים על של יתומים וע"כ מטעם המצוה בעצמה ולא משום החלוקה דכל ענין ראיתו דכהן תשיב כשיתוף היא מדברי התוס' סוכה (דף ל"ה) ד"ה אתיא דא"י לצאת באתרוג של טבל דהוי כאתרוג השותפין דיש לכהנים חלק בו וזה דוקא בתרומה ושאר מתנות שאמרו בחולין (דף קל"ג) האי כהנא דאית לי' בשבבותי' צורבא מרבנן ודחיקא לי' מלתא לזכי לי' מתנתא במכירי כהונה וזה שייך, במתנות ומעשרות כמו דפריך בגיטין (דף ל') ואע"ג דלא אתי לידי' ועיין מל"מ פ"ז מה' מעשר ה"ו דגם במעשר עני נחלקו בירושלמי. אך שם יש קצת לומר כמ"ש המל"מ שם דעכ"פ הרשות בידו קצת והוא עני שהוא במקומו אבל בבכורים שאין נאכלים אלא בירושלים ואין נותנין אלא לאנשי משמר ואיך יכול לזכות לו והוא נותנם במשמר אחר. ול"ש בזה מכירי כהונה:

ובתוס' קידושין (דף מ"ב) ד"ה אלא כ' לתרץ הקו' דמשמע בגיטין דלחוב ע"מ לזכות אין כח לאפוטרופוס ותי' דהתם בפריעת חובות דדלמא לא יתבענו. משמע היכי דודאי יתבענו ודאי מותר להם וה"נ כיון דס"ס מחויבים לתרום תורם עליהם וה"נ דכוותי' כיון דס"ס מחויב הוא לפדות עצמו ודאי האפוטרופוס פודה אותו:

ובביאורי הגר"א ש"ה שם הביא ראי' ג"כ לדחות דין זה מפ"ד דמעשר שני ותימה דהתם שאני דממון גבוה הוא וגם מקרא מוכח שם דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו והיינו הך דרבעי והקדש שאינו שלו ואין לו טובת הנאה בו תדע דאל"כ יפשטו מינה בגמ' לענין תורם משלו על של חבירו וע"כ דל"ד כלל:

ועתה נבוא ליישב דברי רמ"א שכולם תמהו עליו דהא קיי"ל שלוחו ש"א כמותו. וגם הוסיפו לתמוה שאינם דברי ת' הריב"ש אלא דברי הרב השואל. לפע"ד הכל מיושב נכון ואין כאן שום תמיהה כלל דהמעיין בד"מ רס"ד מביא בעצמו דברי הא"ז דאם האב מוהל אסור לו:

ליתן לאחר למול והרמ"א בעצמו תמה עליו בזה דהא שלוחו ש"א כמותו. וכן הביא שם בס' ברכי יוסף דברים אלו בשם פסקי רקנטי והש"ך בחו"מ שפ"ב פסק כן דכן משמע מדברי הרא"ש דאם האב הוא מוהל ונותן המצוה לאחר מבטל מ"ע דאו' דומיא דכיסוי דמי ששפך יכסה ושם מבואר בח"כ פ' אחרי מי ששפך הוא יכסה ולא יפקיד שאחר יכסה:

ויעיין בתב"ש שהקשה ע"ז מגמ' דשבת (קל"ג) שאמרו ואי דאיכא אחר ליעבד אחר ומאי קושיא האיכא מצוה דאבי הבן. ובאמת יש קצת ליישב דכיון דאם האב א"י לעשותו המצוה מוטלת על ב"ד. ה"נ י"ל כיון דיש עליו איסור הוי כא"י לעשותו והמצוה מוטלת על אחר ויש עוד לעיין בזה:

ס"ס חזינן דעכ"פ יש בזה פלוגתא והרמ"א הכריע שם דיכול לעשות שליח מטעם כיון דאמרי' דמוטל על כל ישראל ודאי דכולם שוים בזה ויכולים להעשות שלוחים:

ועתה נבוא לדין פה"ב. הנה השואל כ' להריב"ש דכיון דילפינן לה רק מפדה תפדה ולא מצינו שיוכל לעשות ע"י שליח או ע"י ב"ד דאם הי' יכול לעשות שליח הי' מוטל על ב"ד ג"כ, וכוונתו דבקידושין שם אמרו שלשה פסוקים לענין מילה. למולו מנלן וימל אברהם וגו' והיכי דלא מהלי' אבוה מיחייבי ב"ד למימהלי' דכ' המול לכם כל זכר והיכי דלא מהלי ב"ד מיחייב איהו למימהל נפשי' דכ' וערל זכר אשר לא ימול. אבל בפדיון לא מצינו אלא שני דברים לפדותו מנלן דכ' וכל בכור בבניך תפדה והיכי דלא פרקי' אבוה מחייב איהו למיפרק נפשי' דכ' פדה תפדה וקשה לי' למה ל"א ג"כ דמחויבים ב"ד למיפרקי' וע"כ דליכא קרא ע"ז ומשמע לי' דדוקא אביו או הוא בעצמו ולא ע"י ב"ד ממילא משמע דאין לעשותו ע"י שליח דאל"כ למה לא יהי' מוטל דבר זה על ב"ד. וירדו ב"ד לנכסי קטן ויפדוהו. וע"כ דאין לעשות ע"י שליח כיון דאין לו ריבוי ממקרא:

ובתשובתו של הריב"ש בעצמו כ' וז"ל שבאב יוכל לעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדיל וכשיוגדל א"א לעשותה אלא בעצמו וגם שאם הי' לו לפדות עצמו ובנו קיי"ל דהוא קודם לבנו אלמא דעיקר המצוה על בנו אלא שבקטנותו א"א עכ"ל. וא"כ דבריו מבוארים שהאב אינו יכול לעשות שליח שכ' שהאב יכול לעשות ע"י הבן דוקא משמע ולא ע"י אחר. והטעם ג"כ שהאב אינו בעל המעשה בעצמו אלא כשלוחו של הבן ומש"ה הוא לפדות קודם דזה מצוה דידי' וזה מצוה דברי' והוי כשליח עושה שליח שזה לא מצינו בשום מצוה והרמ"א שלעל גבי מילה חולק על הא"ז ומתיר לעשות שליח אף שיכול למול בעצמו ומש"ה לא הביאו בהג"ה לש"ע אעפ"כ גבי פה"ב הסכים לזה משום שני טעמים הנוספים טעמו של השואל מדלא רבתה בכאן התורה ע"י ב"ד כמו גבי מילה משמע דלא אפשר ע"י אחר וטעמו של הריב"ש בעצמו דהאב בעצמו אינו אלא שליח של הבן. וגם טעמו של הא"ז ג"כ שייך דמצוה דידי' שזכתה לו תורה עליו מוטלת יותר ע"כ הסכים שלא לעשות שליח:

אך כ"ז כשהאב יכול לעשותו בעצמו אבל כשאינו יכול לעשותו בעצמו אז ודאי לפי טעמו של הא"ז יכול לפדותו ע"י אחר. וגם טעמו של הריב"ש ג"כ לא שייך נהי דלא שייך בזה שליחות דאב עכ"פ יכול אחר לפדותו משום זכותו דבן ורק לפי דעת השואל משמע דאין שום אחר יכול לפדותו רק או האב או הבן:

וכן בדיעבד אם עבר האב ועשה שליח ופדאו להא"ז והתב"ש בדיעבד פדוי אבל לטעם השואל אולי גם בדיעבד לא מהני:

וכבר הזכרנו דבדברי הר"ן פסחים מפורש דיכול לפדות ע"י שליח אפי' לכתחילה. אך דבריו ז"ל צ"ע במ"ש בתרומה מברכין להפריש דא"א לפרוש ע"י שליח דבעי לדעתי'. וחילוק זה אף לדברי הט"ז וש"ך אין לנו דלכאורה משמע מדבריהם ז"ל דאף משל בעל הכרי על בעל הכרי מהני. ואף דבאמת דמשמע דל"מ ס"ס לפ"ז משמע דגם בפדיון הבן אם יפדה ממעות הבן לא מהני וא"כ מאי נ "מ. וצ"ע:

ס"ס לפי דברינו הדין הזה מסתעף לכמה חילוקים. א) היכי דהאב לפנינו ויכול לפדותו בעצמו דעת הא"ז והריב"ש והשואל והרמ"א דא"י לעשות שליח ודעת האחרונים וכן הוא משמעות הר"ן דעושה שליח. ב) אם עבר האב ועשה שליח ופדאו מהני אליבא דכל הדעות. זולתי דעת השואל דל"מ. ג) היכי שהאב א"י לפדותו בעצמו ג"כ דעת כולם דיכול הוא לעשות שליח זולתי דעת השואל דל"מ. ד) היכי שמת האב דעת הט"ז דאין פודין עבורו והצדה לדרך והנה"כ מסכימים דפודין:

ומעתה בנידון דידן שהאב א"י לפדותו בעצמו או דיוכל עכ"פ לבוא לידי דיחוי או אולי תתבטל המצוה לגמרי ודאי לדעת רוב הפוסקים יוכל אחר לפדות עבורו וכמש"ל ודמי לתורם משלו על של חבירו. ומש"ה נכון יותר לפדות משל עצמו ולא משל אבי הילד. וס"ס אם עבר ופדה במעות אבי הילד ודאי דמהני עפ"י שיטת האחרונים שאנו נגררים אחריהם. ס"ס איני רואה מקום להשגה על פסק של כ"ת:

וראיתי להחח"ס בת' רצ"ג שכ' ג"כ השואל בדעת הריב"ש כדברי. אך החת"ס דחה דבריו משום כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי וכיון שהקטן בעצמו א"י לפדות עצמו איך נעשה אביו שליח עבורו. ועוד הקשה א"כ איך נשתעבדו נכסי אביו והא אפי' אם יש לבנו נכסים מאבי אמו ג"כ נשתעבדו נכסי אב. ועוד הקשה א"כ יפדה אדם בנו הבכור של חבירו כמ"ש בנדרים (דף ט"ו) א"כ יביא אדם פסח על חבירו וק' ג"כ על הרמב"ם שכ' שהגדול מברך לפדות כיון דאפשר להפטר ע"י אחר:

ואני אומר שדברי הרב השואל מבוארים וכל קושיותיו יש לתרץ דאטו אנן אמרי' בדעת הריב"ש דאביו פוטר את חיובו של הקטן של עכשיו דודאי הקטן הזה לאו בר חיובא הוא דפטור הוא מכל המצות וע"כ אנו צריכים לומר דהתורה שאמרה פדה תפדה היינו קודם שיגיע בנך לידי חיוב עליך המצוה לפדותו וא"כ אינו דומה לשאר שליחות היכי שהמשלח עתה בר חיובא ושולח שליח לפוטרו. או שהתורה אמרה שע"י מעשהו של זה יפטר המשלח דאז ודאי אמרי' מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא משוי. אבל הכא התורה עשתה אותו לשליח קודם שיגיע זה הבן לידי דעת וחיוב ואין זה ענין לשאר דוכתי וממילא נשתעבדו שפיר נכסי אביו דהשתא עליו מוטל החיוב הזה וחידוש הוא שחדשה התורה במקום הזה:

וס"ס הוא מטעם שליחות כיון שכשיגיע זה הבן לידי חיוב ומצי אז למיעבדי' מוטלת המצוה עליו ואז מצי למיעבדי'. ול"ד למ"ש בגמ' גבי כהנים מלתא דאינהו לא מצי למיעבד דהתם הבעלים לעולם לא מצי למיעבד וזה הקטן מצי לעשות כשיגדיל ועיין מרכבת המשנה ה' גירושין דזמן כיון דממילא אתי חשיב מצי למיעבד:

והנה בגמ' ב"מ (דף ע"א ע"ב) אמרו נכרי לא אחי לכלל שליחות קטן אתי לכלל שליחות ונהי דהתם אדרבנן קאי ס"ס אה"נ מנ"ל לרבנן לחדש דבר זה דנעשה שליחים לקטן במה שיהי' אח"כ. אבל לדברינו ניחא כיון דמה"ת אשכחן שליחות כזה בפדיון הבן ממילא מצי חכמים ג"כ לתקן כן בדוכתי אחריני. והדברים ברורים ת"ל: דברי הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה