אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן קטז

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן קטז

סימן קטו

ב"ה. שעדריין ה' וירא תרנ"ג: כבוד אחי הרב הג' וכו' כש"ת מ' יהודא ליב נ"י האבד"ק מאקאווי:

אשר תמה כ"ת עלי שכתבתי על אבינו ז"ל ביום שפסקנו לומר קדיש מדברי הט"ז ר"מ סקי"ב:

חילא דידי דברי הט"ז ידוע שהם תמוהים כמ"ש כבודך בעצמך דודאי יכול לומר ז"ל גם בתוך יב"ח כהסכמת הש"ך וכ"כ ג"כ בס' כנה"ג בשם ס' חסידים ועי' ס' שיורי ברכה סי' שע"ו כ' ג"כ שדברי הט"ז תמוהים. אך גם תירוצו של ס' שיורי ברכה אינו עולה יפה שכ' הכ"מ' הוא להציל מעונש קל וקדיש הוא לרשעים וא"כ לדבריו תמיד בכל יום היא"צ יאמר הכ"מ וזה לא מצינו בשום מקום:

ואדרבה אמירת הקדיש אין בו זלזול להנפטר שהוא עוסק בשבחו של מקום ואין מונעין לסתם יתום מלומר קדיש אחר שנתו. אבל כשאומר עהכ"מ" הוא זלזול לאביו שצריך עדיין כפרה ואף שמצינו ריש לקיש שאמר הריני כפרת ר' חייא ובניו היינו בחייהם כמו שמצינו גם לאבותינו הקדושים שאין הקב"ה מיחד עליהם בחייהם משום הן בקדושיו לא יאמין אבל לא לאחר פטירתם:

ואף שמצינו במרדכי דיומא וכן באו"ח סס"י תרכ"א דנודרים צדקה בעד המתים ומקורו מן הספרי כפר לעמך אשר פדית אלו המתים שגם אלו צריכים כפרה ומשמע דזה אפי' לאחר יב"ח דהא הזכרת נשמה הוא לאחר יב"ח: אין זה ענין לנידון דידן דודאי יכול להיות דצריכים כפרה ויום הכפורים נקרא לשון רבים לחיים ולמתים כמ"ש מהרי"ו וראוי להתפלל שיתכפר עליהם בנתינת צדקה שלנו. ואעפ"כ אין אנו אומרים מפורש שיתכפר שזה הי' גנאי להם רק אנו מזכירים נשמותיהם וד' הטוב יכפר ואדרבה מזה בעצמו ראי' מדאין אומרים מפורש ד' יכפר בעדם משמע דזה חשיב גנאי: וגם לסברת כ"ת דשאני קדיש דמנהג הוא וכך הנהיגו תחילה לומר רק קדיש י"א חודש. אינני מסכים דהרי בד"מ כ' בשם ר"י מקורביל לומר קדיש יב"ח וי"א יום ובב"י בשם הכלבו סתם לומר קדיש כל יב"ח וכן בת' הריב"ש וכולם הביאו זאת בשם מדרשות לרבותינו ז"ל. וכ"כ גם רמ"א בשם מדרשות. ואין ס' אצלי דדא ודא אחת היא. והרמ"א שהעתיק דבר זה בקדיש ה"ה "בהכ"מ". וסמך עצמו על המעיין דהשתא בקדיש שאומרים סתם יתומים לפעמים מונעים בחדש האחרון משום זלזול כבוד אביו עאכו"כ באמירת הכ"מ. כן הדבר אצלי בלי ספק. ואעפ"כ לא הייתי סומך על עצמי חלילה לעשות נגד הט"ז:

אך כ"ז באמירה. אבל בכתיבה שגם בלעדי זה דעת ריא"ז שלא לכתוב כלל. א"כ מסתימת ל' הגמ' אין ראי' די"ל דוקא לענין אמירה וכבר הוכחנו שלכתוב ז"ל שרי לעולם וא"כ נהי שהרמ"א העתיק המנהג לכתוב הכ"מ אין ראי' על חודש הי"ב. א"כ למה נקל בחמורה שבחמורות במה שאין לנו ראי' וטעם. ופשוט דיב"ח שנקטו בזה לאו דוקא א"כ יפה לכתוב ז"ל בכל החודש הי"ב במה שט"ז יחיד בדבר זה:

ומה שתמה כ"ח על הרמ"א סי' ר"מ ס"ט שלא הביא דברי רי"ו דלאו דוקא באומר דבר שמועה מפיו אלא אפי' בלאו דבר שמועה דהא הרמ"א פסק כמהרי"ל דה"ה באם ג"כ אומר הכ"מ אם מזכירה א"כ כ"ש באב באינו אומר דבר שמועה. ודאי שיפה הקשית אבל לדעתי אה"נ קו' זו היא הישוב מש"ה לא חש רמ"א להאריך מדהביא דברי מהרי"ל דה"ה באם א"כ ממילא משמע דבדבר שמועה לאו דוקא:

והאמת שיש שוב לומר להיפוך דדוקא באב שהוא בעל תורה ומחויב בד"ת זה כבודו שמזכירו על ד"ת. אבל האם שאינה מצווה על ד"ת דבניכם ולא בנוחיכם כתיב יכול לכבדה אפי' בלא דבר שמועה וכעין שאמרו בברכות (דף ג' ע"ב) אבל מילי דעלמא ל"ל בה. אך האמת יורה דרכו דדבר שמועה לאו דוקא. ועיין רא"ש פ"ב דכתובות סי' ו' הני נשי במאי זכיין וכו': ומה שנסתפק כ"ת אי חשבינן יא"צ הראשון מיום המיתה או מיום הקבורה כט"ז או כש"ך סי' ת"ב סי"ב. כבר פשטה הוראה בדבר זה כט"ז דלעולם חשבינן מיום המיתה ובש"ך בעצמו העיד שלא ראה לחלק בזה ורק ברחוק ג' או ד' ימים חשש לדברי המשאת בנימין:

ודבריו תמוהים מאד מדברי המ"ב בעצמו. דודאי המ"ב מודה שראוי להתענות יום שמת בו כדמשמע מגמ' שבועות (דף כ' ע"ב) והוא שנדור ובא מאותו היום. וכ"כ בביאורי הגר"א במקומו וכן משמע ממה דמתענים ט' באב ולא י' באב אף שרובו של מקדש בו נשרף אלמא דאתחלתא דפורענותא ועאכו"כ דיום המיתה עיקר הצער וקבורה רק טפלה לו. ורק דהמ"ב אתי עלה מכח תקנה דאם יחשוב יום המיתה עי"כ אתי לזלזולי באבלות שהוא באמת חייב עוד להתאבל שני ימים ע"כ כדי שלא יבוא לזלזל באבלות נדחה את יום התענית ליום אחר. והוא ודאי דחוק מאד דלמה נעקור עיקר יום הצער משום חששא דאבלות שהיא דחויה. דמ"ש הט"ז דכל אותה השנה שהדין מתוח חשבינן מיום המיתה תימה מה ענין זה לאבלות דאבלות ודאי חשבינן מיום הקבורה כיון דקודם לכן לא חלה אבלות עליו וכמ"ש בכתובות (דף ד' ע"ב) וכיון שהוא חייב באבלות יב"ח מתחיל אותם מיום שהתחיל. וא"כ כיון שהי' הדין להתחיל גם אבלות מיום המיתה רק דקודם הקבורה לא חלה עליו א"כ אבלות שלשה ימים האחרונים היא אבלות דחוי' ואיך נעקור יום הצער בעצמו משום אבלות דחוי' ולא משום אבלות דחוי' אלא משום ספקא דאבלות דחוי': ואין להאריך בדברים פשוטים לחכם שכמותך. וימחול לעיין חקנ"ט ט' באו"ח וכדומה בענינים האלו דבדבר דחוי' אדרבה מקילינן בי': אך מ"ש הש"ך בנה"ך דהאבלות מתחיל מיום הקבורה דמשפט רשעים מיום הקבורה איני מבין כלל מאי זה ענין למשפט רשעים. וא"כ לדברינו לדידן דנהיגינן למיפסק מלומר קדיש בחודש הי"ב דאין להחזיק וכו' א"כ לא נתאבל ג"כ בחודש הי"ב. ובודאי שאין זה ענין למשפט רשעים כלל: וביותר עוד דבריו תמוהים בש"ך שכ' דהיכי דיום הקבורה מרוחק מיום המיתה ג' ימים או ד' יתענה בשנה הראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היא"צ בתשלום האבלות כיון דא"א בענין אחר ותימה מה זה א"א בענין אחר:

והדבר פשוט כמש"ל דעיקר הצער היא ביום המיתה דוגמת התחלת החורבן ועדיף מינה דהתם בי' באב הי' הוספת חורבן אבל הקבורה אינה שום צער נוסף:

וגם ליכא מלתא דמיתאמר בגמ' דלית מידי דרמיזא לעילא מינה ובודאי אותו היום שמת נשמתו נפקדת וע"כ אומרים הקדיש כל שנה ושנה ואם פקודת כל האדם הוא לעולם ביום המיתה יום עליית הנשמה למקורה איך שייך לחלק בזה בין שנה הראשונה לשלאחרי':

וזכורני שבהתראותי פנים בפעם האחרונה עם אבינו ז"ל בא אז בן דודינו המנוח מ' יוסף חיים ז"ל לשאול את אבינו ז"ל באיזה יום יהי' יא"צ של אביו. ואמר אז אבינו אלי איך אתה מורה בשנה הראשונה אם כדברי הט"ז או כש"ך וגם מה טעמא דש"ך דג' ימים מרוחקים או ד' מה דוקא בג' ולא בב':

והשבתי לו אנא לא חילק וכו' ידענא דברי הט"ז הם מובנים לכל. וגם דעת הש"ך הם דוקא בג' או ד' ימים ולא בב' והסברא מובנת דבב' ימים למשל הנפטר בד' כסלו ונקבר בו' בו א"כ יב"ח של אבלות כלים בה' בו וכשעושה היא"צ ביום המיתה שהוא ד' כסלו אז הוא נוהג כל אותו יום דין האבלות כמבואר בסס"י שצ"ה ואין לנו חשש רק על יום א' שהוא ה' כסלו וכולי האי ל"ח דיום א' לא אתי למינשי אבל בג' ימים מרוחקים דאיכא חשש שכחה שני ימים איכא למיחש דאתי למינשי:

וראי' לדבר מגמ' כתובות (ד' ה') נשאת בד' ונבעלת בה' ולא חיישינן לאקרורי דעתא היינו דבחד יומא לא חיישינן וביותר חיישינן:

ובהג"א פ"ק דכתובות דיום א' או ב' עד שיכתבו הכתובה מותר לשהות משמע דעתו דאף בשני ימים ל"ח שישכח. וז"ש הש"ך ג' או ד' ימים די"ל דגם שני ימים אינו שוכח וצריך לפ"ז הרחק ד' ימים:

וס"ס עדות הש"ך בעצמו מוכח שלא כדבריו ז"ל שהעיד בעצמו שלא ראה מעולם לחלק בזה וכי לא איתרמי גם אז לפעמים שנתרחקה הקבורה ג' או ד' ימים וע"כ שלא חלקו בזה. ורק מענותנותו דהש"ך ז"ל לא סמך על עדותו נגד דעת המ"ב:

ואף שיפה העיר כ"ת שתלית זה בפלוגתא דט"ז ונה"כ בסי' שע"ו אם לומר קדיש בשבת קודם הקבורה. ובאמת בעובדא דהתם לא הורתי מעולם רק כדברי הנה"כ לפי שכ' שאין נוהגין כן אני מתירא להכניס ראשי בדברים הנעלמים מ"מ לפי מ"ש ביאור מחלוקתם אין זה ענין לזה כלל:

וגם אפי' לדברי המ"ב ה"מ ביום היא"צ בעצמו דשייך אתי לזלזולי באבלות אבל מה שפוסקים לומר קדיש דלא שייך אתי לזלזולי ודאי דמחשבין מיום המיתה וכל המשנה בזה אינו אלא מן המתמיהין. וד' יסור יגון ואנחה מאהלי ישרון:

אחיך דוש"ת. חלק אבן העזר:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה