אור ברסלב
שות דברי יששכר יו"ד › סימן קו

שות דברי יששכר· רבי ישכר בעריש גרויברט

יו"ד · סימן קו

סימן קה

כבוד הרב החריף ובקי וכו' מ' משה נ"י מו"צ:

ע"ד עובדא דמר שיש נקב בהשם הקדוש נמשך למעלה מן אות ה' להוי"ו שאצלו הנני להודיעהו הנלפע"ד:

גרסינן במנחות (דף כ"ט) על המשנה שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זא"ז ואפי' כתב א' מעכבן פשיטא וכו' אלא לכדר"י אמר רב דאר"י א"ר כל אות שאין מוקף גויל מד' רוחותי' פסולה. אמר אשיאן בר נדבך משמי' דר"י ניקב תוכו של ה"א כשר ירכו פסול אמר ר"ז לדידי מפרשה לי מיני' דר"ה וכו' ניקב תוכו של ה"א כשר ירכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול אגרא חמוה דר"א וכו' ראמי בר תמרי וכו' ינוקא וכו' יהרג הוא ופסול וברש"י שאין גויל מוקף לה שמודבקת באות אחרת והיינו דקתני כתב א' מעכבן כלומר הלכות משפט אות א' מעכבו למזוזה ותפילין: והנה מה שהזקיקו לרש"י לפרש כן דדוקא בנדבק לאות אחרת ולא בסתם אינו מוקף גויל. פשוט דדייק כן מלשון המשנה שכ' אפי' כתב א' מעכבו דאל"כ מה שייכות לזה כתב א' דהא אפי' בלא משפט אות השני ג"כ הוא פסול וע"כ דרק בנדבק:

אי נמי י"ל בזה דק"ל לרש"י ז"ל דיני דבתרי' ירכו דה"א ודהעם ודוי"ו דויהרג דבכולהו הא ג"כ לא הוי מוקף גויל וכקו' הב"י או"ת סי' ל"ב. ולא ניחא לי' לומר כתי' השני של ב"י דמיירי דנקב אח"כ דמשמע לי' דהני עובדי דלקמן איירי אפי' אם בתחלה נכתב כן וכמ"ש שם ברש"י (ע"ב) ד"ה וי"ו דויהרג כל בכור אירע במקום נקב דמשמע לי' דהי' מתחלתו כן. ע"כ ניחא לי' לתרץ כתי' הראשון דב"י שם דאינו מוקף גויל אינו פוסל אלא דוקא כשנדבק לאות אחרת:

והא לא ניחא לי' לרש"י לומר דהנך עובדי איירי דיש מקום לגרוד וישאר מוקף גויל ובכה"ג תשיב כמוקף גויל וכמ"ש הב"י בשם ת' הרשב"א משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. חדא דסתמא קתני משמע אפי' ישאר יו"ד קטנה בלא גרידה והעיקר חסר מן הספר וגם בעובדא דאמר אייתי ינוקא ומה מועיל קריאת התינוק כיון דעדיין צריך גרירה וע"כ מהנך תלתי עובדי משמע דבנקב א"צ שום תיקון ואינו מזיק מה שסופו אינו מ"ג ואפי' אם תחלה נכתב כן כשר ג"כ:

וגם דעת הרמב"ם ז"ל פ"א מה' תפילין הי"ט משמע כרש"י שכ' וצריך שלא תדבק אות לאות שכל אות שאין העור מקיפו מכל צד פסולה משמע דעיקר הפסול מה דנדבק וגם כמ"ש הב"י בשם ת' רלב"ח שהרי כשמנה דברים הפוסלים לא מנה מ"ג כלל:

והנה עוד עלה בדעתי ליישב דעת רש"י וכן דעת הרמב"ם שהזקיקם לומר כן אפי' אי נימא דמפרשים עובדי דלקמן דנקב אח"כ וכפי' השני של ב"י דמשמע להו מל' המשנה דמיירי דהך דאינו מ"ג הוא בין אות לאות דאל"כ הול"ל אפי' תיבה אחת מעכבו ולשון כתב א' מעכבו דהוא בין אות לאות לא ניחא להו למימר דנקב בין אות לאות כיון דקיי"ל לכתחילה דשיעור הפסק בין אות לאות הוא רק כחוט השערה א"כ סתמא דמלתא הוי שיעור שהדיו עובר עליו וכבר אמרו (שבת דף ק"ח) כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ולא שייך לומר בזה דין נקב כלל. ולא שייך לומר דמיירי בנסדק מדאמרו שאינו מ"ג מד' רוחותי' משמע לומר דאפי' במקצת נפסל ובין אות לאות וסתמא אפי' בשיעורם אפי' כשאינם עבים יותר מכשיעור ע"כ ניחא לרש"י יותר לפרש דמיירי בנדבק אות לאות:

אך י"ל עדיין דיש לחלק בין אינו מ"ג במקום א' או ברובו דהנה מ"ש כל שאינו מ"ג מד' רוחותי' משמע דאם אפי' אינו מ"ג במקום א' ג"כ פסול וקשיא לי' למה לא נאמר רובו ככולו ותי' רש"י דלעולם אה"נ דאמרי' רובו ככולו היינו היכי דאינו דבוק למקום אחר אבל אם דבוק לאות אחרת אז אותו המועט לא יתבטל להרוב שהאות הזאת מעכבו מלהצטרף אבל אם אינו דבוק אה"נ דאמרי' רובו ככולו ומש"ה בנקבים מכשירים כיון דרובו מוקף אינו מזיק הנקב הקטן שהוא במקום א':

וראי' לדבר זה מדאמרי' נקב תוכו בחלל הה"א כשר לפי' השני של רש"י וקשיא למה דייק בפנים משמע הא בחוץ שיעור גדול כמו תוכו אה"נ דפסול וע"כ דאה"נ בחוץ בשיעור מרובה פוסל דרובו ככולו לאסור:

היוצא מזה לפענ"ד דברובו אינו מ"ג יש נ"מ בין בחוץ לפנים ובמיעוטו כל שלא נתבטלה צורת האות דהיינו שתינוק קוראו כתקונו אם לא נדבק למקום אחר כשר ובנדבק פסול:

ובירושלמי דמגילה פ"א ה"ט ר"ז בשם רב נקב בירכו של ה"א אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר ואם לאו פסול ר"ז בשם ר"ח הי' הגימ"ל מכלה את הגויל אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר ואם לאו פסול ר"ז בשם אשייאן בר נידבה נקב נקב באמצע בי"ת אם הי' הגויל מקיפו מכל צד כשר ואם לאו פסול אמר ר"ז אתיא דר"ת כרב ותרויהון פליגי על אשייאן בר נידבה חברייא אמרין אתיאן דאשיאן בר נידבה כר"י דתני ערב את האותיות אית תנא תנא כשר ואית תנא תנא פסול ראב"ש בשם ר"י מ"ד כשר מלמטה מ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו תפארתנו ארצך צריכא תפארתך צריכא ע"כ: והנה הרשב"א פירש ע"ז בתשובה תרי"א מובא בב"י ל"ב דמלמטה אפי' לא תקנו כשר משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כיון שכבר נכתב בכשרות ובסופו הוא שנגע:

והנה גוף דברי הירושלמי תמוהים כיון דאמר דאשייאן בר נידבה כר"י א"כ מודה אשייאן בר נידבה היכי דהי' כתוב מתחלה בכשרות כי האי דערב מלמטה דכשר א"כ למה אמר תרויהון פליגי על אשייאן הי' יכול להיות ג"כ דמודה להאי דרב ור"ת והתם בהאי דרב ור' חסדא מיירי ג"כ דנעשה נקב אח"כ וכן ברגל הג' שנעשה בסוף הכתיבה שנגע עד למטה והוי כי האי דערב מלמטה ומש"ה כשר וגם מ"ש אם גורדו פי' אם יכול לגורדו וישתייר שם אות קטנה כשר ג"כ אפי' אינו גורדו ומשום כל הראוי לבילה וס"ס חימה למה אמר דפליגי הא יש להשוותן יחד וצ"ע ולקמן אדבר עוד מזה: ויש בזה כמה פלוגתות בין הבבלי לירושלמי. חדא בהך דנקב תוכו של ב' דלהירושלמי פסול לאשייאן בר נידבה ובגמ' דידן מכשיר לפי' השני של רש"י. הב' מ"ש שם בשם ר"י ערב האותיות מלמטה מכשיר ובגמ' דידן משמע דלעולם פסול ואין נ"מ בין מלמעלה למטה. והשני פלוגתות הללו כבר נזכרו בראשונים ז"ל כמבואר בב"י:

אך לפענ"ד נ' דנחלקו עוד במחלוקת שלישית דלגמ' דידן בנקב ונשתייר אות קטנה כשר וא"צ שום גרירה כצל ולירושלמי בעי דוקא גרירה או עכ"פ שיעור גרירה. וכבר כתבנו דבגמ' דידן מוכח דאינו פוסל אינו מ"ג במקום א' ולירושלמי פסול דאפי' בתוך חלל הבי"ת מצריך שיהי' מוקף מכל צד ומש"ה אמרו דאשייאן פליג על רב ור"ת אף דאינהו אמרו רק במקום א': ומעתה יקשה לנו על הב"י במ"ש ליישב דעת הטור שכ' ואם לאחר שנכתב נקב בתוך חלל האות כשר י"א אפי' נקב כל תוכו ובירושלמי משמע דצריך גם בפנים מ"ג הלכך אם נקב כל תוכו פסול וכ' הב"י ומ"ש רבינו הלכך אם נקב כל תוכו פסול י"ל דהיא סיום דעת הירושלמי כלומר בירושלמי משמע דצריך גם בפנים מ"ג הלכך אם נקב כל תוכו פסול:

וקשה כיון דבירושלמי מבואר דאפי' במקצת פסול איך כ' הטור דדוקא בנקב כל תוכו פסול. אך נ' דכוונתו בדברי הטור אף דדעת הירושלמי דאפי' בנקב כ"ש. בתוכו פסול. מ"מ בזה ודאי דלא קיי"ל כירושלמי דמבבלי מוכח דלעולם כשר בנקב וכמש"ל:

אך בנקב כל חלל האות נהי דמבבלי לא מוכח לאיסור מ"מ כיון דלא מפורש להיתר ג"כ חדא די"ל כפי' קמא של רש"י דקאי על רגל שמאל דהא אפי' לפי' בתרא י"ל דרק במקום א' מיירי וכעובדא דבתרי' ע"כ פסק בכל תוכו לפסול ודברי הטור הם הכרעה ולשונו מדויק כן לפי שבירושלמי משמע שצריך בפנים ע"כ עכ"פ אם נקב כל תוכו פסול לדידן:

ולפ"ז מיושבים דברי הט"ז' דמ"ק י"ד שתמהו עליו הפמ"ג במקומו והנוב"י חיו"ד ע"ה איך עלתה ע"ד לומר דהטור ס"ל כתי' הראשון של הב"י דהא מפורש שם בנקב ואינו מגיע לאות שאצלו לפסול. ולפי דברינו ניחא שפיר דכוונת הט"ז עפ"י מ"ש דהטור בנקב לא ס"ל כהירושלמי ורק בנקב כל האות הוא דמחמיר כהירושלמי אבל בנקב מקצתו אף דהכא ליכא מ"ג מ"מ מכשיר וע"כ דס"ל דמאי דאיתא בגמ' דידן שאינו מ"ג מד' רוחותי' פסול דמשמע ג"כ דאפי' במקצת אינו מ"ג פסול היינו דוקא בנדבק אות לאות אבל באינו נדבק אות לאות בעי דוקא כולו או רובו. וא"כ לדברי הטור קיים שפיר תי' הראשון של הב"י:

והנה כ"ת כ' לי בשם הגאון מליסא בסידור שלו ליישב דבנקב מצד האות מגין עליו הגויל מה שנשאר מעבר לנקב ורק בנדבק לאות אחר אין כאן הגנה וה"נ בנחסר כל תוך האות הוי כדבוק אותיות דהא ג"כ לא נשאר בו כלום להגן:

גוף היסדור אינו לפני לעיין בו. אך דברים אלו אין להם קיום חדא דעיקר טעמו של רש"י ז"ל שכ' דוקא בנדבק אות לאות משום דקשיא לי' לישנא דמתני' דכתב א' מעכבו ולפי דבריו ז"ל אין כאן כתב א' אלא דליכא גויל וה"ה בנכתב האות עד סוף הגויל ג"כ פסול דליכא גויל וליכא כתב לעכבו וכן קשה על דבריו מפשטות ל' הגמ' לפי' רש"י נקב תוך חלל הה"א דמשמע אפי' כל חללו. וכן קשה הא בירושלמי גם רב דמקיל בזה עכ"פ מצריך שיהי' ראוי לגרוד רגל הה"א שנקב אצלו והא יש הגנה בגויל שאצלו:

וכן ג"כ מ"ש החת"ס חיו"ד ת' רס"ו דבנקב מקצת בחוץ השאר מגין עליו א"כ ה"ה בנדבק אות לאות נימא ג"כ דשלמעלה ושלמטה יגן עליו ואי דכח האות השני אינו מניחו להצטרף וכלשון המשנה כתב א' מעכבו ס"ס מנין לנו לפסול בנקב בין אות לאות דהא הדין דמ"ג לא נאמר בשום מקום אלא המשנה הזאת מרמזת לנו ע"ז ודוקא בדבוק ולא בנקב:

וגם גוף סברת החת"ס מ"ש דחוץ על פנימי אינו מגין דאין קדושתו שוה תמוה דא"כ יהי' נולד הדין להיפוך דאם בשעת כתיבה הי' נקב כיון דאי היתה קדושת הגויל שוה בכל מקום ואין לשום מקום עילוי לא לזה ע"ז ולא לזה ע"ז הוי לעולם כסתום דהא עומד מרובה על הפרוץ. אבל אם נקב אח"כ לא תוכל לצרף מה שבחוץ לפנים. ומכל הראשונים ז"ל משמע להיפוך דנכתב תחלה על מקום הנקב חמור יותר מנקב אח"כ. וגם מגוף דינא דגמ' דאין כותבין על הנקב משמע דל"א סברא זו דעומד מרובה על הפרוץ ומה נ"מ בין לכתחלה לדיעבד:

והנה מ"ש כ"ת דבנדבק אות לאות דפוסל הירושלמי אינו מטעם אינו מ"ג רק משום דאינו אות שלם זה עלתה לו שלא ראה גוף דברי הירושלמי וכבר העתקתי לו כל דברי הירושלמי דערב את האותיות הוא משום מ"ג ואין שום טעם אחר:

והנה כוונת הפמ"ג שם בסקי"ד די"ל דאה"נ הירושלמי סובר כתי' הא' דאינו מ"ג אינו פוסל אלא בנדבק אות לאות משום דאין צורת האות עליו. משא"כ היכי דרגל הך' נמשך עד סוף הגויל אינו פוסל וכן בנקב כל חלל הפנימי הוי ג"כ כמו בנדבק דאין צורת האות עליו ורק דדחי לה דא"כ לא הי' צריך הט"ז בסק"ח לכתוב דמש"ה פוסל הטור רק בנקב כל חללו משום דהנשאר מגין עליו יכתוב הטעם דדוקא בנקב כל חללו פסול משום דנפסד צורת האות אבל במקצתו אין נפסד עדיין צורת האות זאת הוא כוונת הפמ"ג ובחנם עמד כ"ת בדבריו:

אך אליבא דידי' ס"ס אין מקום לדברי הפמ"ג דהא הירושלמי אה"נ דפוסל אפי' דנקב מקצת חללו בפנים וכמש"ל. וגם דאי כדברי הפמ"ג למה כ' הירושלמי דהא דאשייאן פליגא על רב ור"ח דהא בהאי דרב ור"ח ודאי דלא נפסד צורת האות:

ומה שנסתייע כ"ת מדברי הש"ך יו"ד ר"פ סק"ת שכ' לתרץ דברי רמ"א שם דפוסל בנקרע האות ונדבק ובסי' ל"ב סט"ז מכשיר בנפסק ומתרץ הש"ך דהכא שאני דנפסד צורת האות וכ' כ"ת דהמהרי"ק למד סברתו מדברי הירושלמי בנקב כל חללו וע"כ דטעמא דנקב כל חללו הוא משום דנפסד צורת האות ואף דהירושלמי כ' מפני שאינו מוקף גויל ע"כ דאינו מ"ג הוא משום דנפסד צורת האות. וכ' שהבית מאיר אה"נ שדחה דברי הש"ך משום זה דאי בנפסד צורת האות מיירי למה לו להמהרי"ק להביא ראייתו מדברי הירושלמי וכ"ת המליץ דאה"נ אינו מ"ג היא משום נפסד צורתו. וכ"ת נסתייע עוד להיפוך דאה"נ למה לו להמהרי"ק להביא ראי' מן הירושלמי הא הוא גמ' ערוכה וע"כ דמשום שינוי צורה פסלינן:

הנה אף שכ' בית מאיר אינו לפני מה אעשה והנה לדעתי הפלגתם דברי המהרי"ק ודברי הירושלמי לדעת אחרת. במהרי"ק מפורש שם דבנקרע אות ישנם שני פסולים חדא דאינו מ"ג וחדא מפני שנשתנה צורתה. וז"ל ולפענ"ד נראה לחלק בין היכי שנקרע גוף האות להיכי שהקרע עובר בין אות לאות דודאי היכי שנקרע גוף האות והדבק מחזיקו נמצא שאין כתב כ"א ע"י הדבק ואע"ג ששפתי הקריעה נוגעין זב"ז וכו' מ"מ בעינן שהאות יהי' מ"ג ואפי' הכי שירך האות שלם ולא נחסר כלל אלא שנחסר וכו' פוסל בירושלמי וכו' שהרי אינה מ"ג וגרע טפי מאינה מ"ג אין דובקין אותה להחשיבה אות ע"י הדבק עכ"ל:

נראה מפורש דשני פסולים מחשב. חדא דאינה מ"ג לדעת הירושלמי. וחדא דגרע טפי מאינה מ"ג היינו שנתקלקלה צורתה והש"ך בדיוק לא רצה לומר משום שאינה מ"ג משום דלדינא לא קיי"ל בהא כהירושלמי ע"כ כ' כאן רק הטעם השני של מהרי"ק ואין כאן שום חסרון וקושיא בדברי הש"ך: שוב חזר כ"ת לידון בדבר חדש ולומר דיש להכשיר מצד כל הראוי לבילה דראוי לגרור ואין כאן ס' אלא מפני שהיא במקום שם הקדוש ב"ה. תימה איך עלתה ע"ד לומר כן הא בהא גופא פליגי הבבלי והירושלמי הירושלמי מכשיר בדבוק למטה כגון ארצינו תפארתינו משום כל הראוי לבילה ולהבבלי פסול כמ"ש בסעיף י"ח וכמ"ש הב"י בשם המרדכי דבהא לא קיי"ל כהירושלמי:

אך גם הירושלמי דמקיל דוקא בדבוק ולא בנקב דא"כ למה פוסל אשייאן בר נידבה בנקב תוך חלל הב' ואמרו שם דסובר כר"י משמע דפוסל אפי' יש מקום לגרור ולעשות הב' דקה וישאר גויל וע"כ דבנקב לא מהני מה שראוי לגרירה ועם כי צ"ע מ"ש הא מהא ס"ס חזינן דבהא פשוט בירושלמי דל"א כל הראוי לבילה בכה"ג עאכו"כ לדעת הבבלי:

ונראה לומר בזה סברא ליישב תמיהתינו למה בעירב למטה אמרינן כל הראוי ובנקב ל"א כן וכן ג"כ למה אמר דתרווייהו פליגי על אשייאן כו'. ונ' דס"ל להך מ"ד דל"א כל הראוי לבילה אלא באותו גויל שכבר הי' מוקף לאותו:

האות אלא שהוא קלקל אותו אמרי' דעומד הוא לתקנו ולהחזירו כמו שהי' מתחלה כגון בארצנו שקודם שהמשיך רגל הוי"ו עד שהגיע ונגע ברגל הנו"ן הי' רגע אחת מ"ג אלא שהוא קלקלו ע"ז אמרי' דראוי הוא ליטול קלקלתו. אבל לומר דראוי לבילה במה שיעשה ענין מחודש הוי כסברת תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל דל"א הואיל רק א"ב מיתשיל אבל ל"א אי בעי קני לה דהוי ענין מחודש. וכעין שכ' תוס' עירובין (דף ע' ע"ב) ד"ה אבל דבמת נכרי בשבת כיון דאותו הרשות שמבטל עכשיו הי' יכול לבטל תחלה אלא שרשות הנכרי מעכבו. משא"כ יורש דאותו רשות לא הי' לו מתחלה ה"נ זה הי' מ"ג מתחלה אלא שהדבוק מעכבו. מש"ה בחלל הב' כיון דגם בתחלה לא הי' אותו המקום מ"ג לאותו האות אלא שהוא יבטל מקום האות ויעשהו דק ויקנה מקום חדש שיהי' מ"ג מה שלא הי' מקודם בכה"ג ל"א כל הראוי לבילה וכן בנקב רגל הה"א כיון שהרגל הי' נכתב כשיעורו והי' נשאר גויל והי' מיוחד מקום האות ומקום הגויל ואח"כ נקב במקום הגויל ואתה רוצה לומר דראוי לגרור מקום האות ולעשותו מ"ג הוי כאלו יקנה מקום חדש מה שלא הי' מ"ג לזה האות בכה"ג למ"ד זה ל"א כל הראוי לבילה:

וניחא לפ"ז דנקט ר' חסדא הי' הגימל מכלה את הגויל אפי' לפי' קרבן העדה דכרעא דגימל מתפשטת עד סוף הגויל ניחא דלא נקט רגל הך' או הנו"ן וצ' דבאלו אה"נ דגם אשייאן מודה דהוי כערב מלמטה כיון שהאות היתה יכולה להיות באופן שיעשנו כדין שישאר מ"ג וכבר הי' מ"ג אלא שהוא קלקלו ובכה"ג הוי כערב מלמטה. אבל ברגל הג' דדרך הסופרים כשכותבין הרגל האחרון מתחיל מצד שמאל א"כ כשהתחיל רגל השמאלי בקצה האחרון של הגויל לא היתה צורת האות כדינו כלל בכה"ג ל"א ראוי לבילה כלל והוי כערב למעלה ושפיר פליג על אשייאן דפוסל בכה"ג:

עוד נ' לומר בתוספת ביאור דלאשייאן בר נידבה ולר"י ל"א כל הראוי לגרירה אלא דוקא במה שאינו נתפס בקדושת האות אלא שהוא מיותר. אבל מה שהוא בכלל האות ל"א ראוי לבטל המקום הנתפס בקדושה האות ולעשותו גויל דהא קדושת האות חמורה כמ"ש בשבת (דף קט"ז) מקום הכתב לא מיבעיא לי דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש בטל כתב בטלה קדושתו. וכיון דמדאו' ל"ב מ"ג דאינו מחשבו בין אותן שהללמ"מ א"כ מדאו' אותו המקום נתפס בקדושה ל"א ראוי לגררו ולבטלו מקדושתו והוי דומיא למאי דאמרי' שבת (דף כ"ב) אין מתירין מבגד לבגד דמבטל אותו הבגד מן המצוה וכן במזוזה וכמ"ש תוס' שם אבל בערב למטה כיון דאינו מן האות אמרי' שפיר דראוי לגררו ולעשותו מתוקן. ואפי' בהמשיך רגל הך' והנו"ן עד סוף הקלף אמרי' שפיר כי האי דאמרי' בסנהדרין (דף מ"ח) מאי דחזי לי' מיתפוס וכו': גם הב"ח שכ' כן י"ל דוקא בדבוק ודוקא לענין הוצאת ס"ת אחרת מה שלדעת הרמב"ם בילדותו מותר לברך ולקרות בו לכתחילה ולא לענין הכשר ולענין נקב:

גם מ"ש כ"ת לצרף דעת המאירי דלשיטתו לא נצרך לומר דדבוק פסול משום אינו מ"ג. ברור בעיני שגם המאירי לא עלתה ע"ד לדחות דברי רבותינו תקיפי קמאי רש"י והרמב"ם ז"ל וסייעתם:

אך העיקר לפענ"ד אם נניח את כל האריכות דלשני התירוצים של הב"י כשר הכא. דלחי' הראשון אין שום נקב פוסל וע"ז כתב הב"י בשם מרדכי שכל רבותינו שוים בדבר. ואם נימא כתי' השני דגם נקב פוסל מצד אינו מ"ג שוב דוקא אם נכתב מתחלה כן והכא נ' דנעשה אח"כ אלא שהנוב"י חיו"ד ת' ע"ה חשש לפסול בנקב בחוץ מפני דברי הש"ע שבסעיף ט"ו וכקו' הט"ז סקי"ד. ובאמת פשוט הדבר דהמחבר אינו סותר דעת עצמו כלל ופשוט דעתו להלכה דאפי' נקב כל החלל כשר כידוע דרך המחבר כשכותב דעה הראשונה סתם וכ' ע"ז ויש מי שאומר דדעתו להלכה כמ"ש סתם וה"נ כ' סתם דכשר אפי' נקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל ודברי הירושלמי לא העתיק אלא לחוש לה דהיינו אם אפשר לתקן יתקן אבל אם א"א לתקן ת"ו לפסול עי"ז ס"ת:

ובלעדי זה יש בזה עוד ספקות דהמרדכי כ' בשם ר' שמשון שנסתפק בזה אם בס"ת בעי מ"ג די"ל דדוקא בתפילין ומזוזות הוא שאמרו כן גם דעת השואל בת' הרשב"א תרי"א משמע כן. ועיין ס' מעדני יו"ט שנסתפק בזה בכוונת רש"י שכ' כמה פעמים בתפילין מיירי. דאם לא נפרש כן תמוהים דברי רש"י וגם המרדכי עמד בזה ולא ברר כוונתו ובבה"ז מדייק כן מדברי רי"ף ורא"ש עכ"פ הננו רואים שיש מכשירים לגמרי בס"ת אינו מ"ג: גם יש לצרף דעת הרשב"א במנחות [ואינו אותו הרשב"א המפורסם אצלינו] שכ' דוקא אם כל אותו הרוח אינו מ"ג הוא דפסול. עכ"פ אם נחוש לדברי הנוב"י לפע"ד נכון להדביק עליו מטלית קטן מצד השני דהמהרי"ק דפוסל נדבק דוקא באות עצמו אבל בין אות לאות מכשיר לעולם להדביק. וידוע מ"ש הסמ"ק דבכה"ג דכבר נגמר האות ל"ת תק תוכות ע"י גרירה. וה"נ ל"ח שלא כסדרן אפי' למאן דמצריך באותיות השם ב"ה כסדרן וכן משמע בט"ז סק"ט ע"כ אם ידביק מטלית במקום השני תהי' תורת ד' תמימה:

הדוש"ת:

תוכן העניינים

שות דברי יששכר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה